בש"פ 8138/11 שווקי הדרה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.11.2011 (מ"ת 57570-09-11, כב' השופט מ' בר-עם ), במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם

כנגד העורר 1 והעורר 2 הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לעורר 1 מייחס כתב האישום אף עבירה של חטיפה לשם חבלה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין; עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, הגיע העורר 1 לתחנת מוניות בה מועסק

מ' (להלן: המתלונן ), וביקש ממנו להסיעו לביתו במונית. כשהגיעו לפתח הבית, הוציא העורר 1 את מפתחות הרכב מן המתנע, והכריח את המתלונן באיומי סכין לבוא עימו לביתו. שם, החלו העורר 1 והעורר 2 שהיה בבית, להכות את המתלונן. העורר 1 אף דקר את המתלונן מספר פעמים בחלקי גוף שונים. אז, הוציאו העוררים את המתלונן אל הרחוב כשהוא מחוסר הכרה, חבול ומדמם, והוא הובהל לבית חולים על ידי עוברי אורח. באישום השני נטען כי, יומיים לאחר המעשה המתואר לעיל, ביקש העורר 1 לברר עם בתו (להלן: המתלוננת ) האם יש לה קשר עם המתלונן, ואיים עליה בין היתר, כי יהרוג אותה ואת המתלונן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם. בדיון שהתקיים ביום 2.10.2010 הסכימו העוררים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת, ביקשו העוררים מבית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינם. ביום 25.10.2010 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר, במסגרתו ציין שירות המבחן כי העוררים נעדרי עבר פלילי קודם, ומנהלים אורח חיים נורמטיבי ותקין. במסגרת התסקיר עמד שירות המבחן על הרקע שקדם לביצוע העבירות המיוחסות לעוררים. נוכח מורכבות המצב ורגישותו, והקושי להעריך את התפתחות הדינאמיקה בין משפחות העוררים והמתלונן, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה חד משמעית. עם זאת ציין כי יתכן ויש מקום להמליץ על חלופת מעצר מרוחקת מזו שנבחנה על ידו.

לפיכך הורה בית המשפט על הגשת תסקיר משלים. ביום 1.11.2010 הוגש תסקיר משלים, אשר בחן חלופת מעצר נוספת ורחוקה מזו שהוצעה ונבחנה בתסקיר הראשון. על אף ששירות המבחן סבר כי המפקחים המוצעים מבינים את הנדרש מהם במסגרת הפיקוח, והחלופה אינה מצויה במקום מגורי המתלוננת, הוא ציין כי "יש לנו קושי לבוא בהמלצה חד משמעית על שחרורם לחלופה זו" לאור הרקע העומד בבסיס ביצוע העבירות, כמו גם היותה של החלופה כוללת יציאה לעבודה וניידות.

ביום 2.11.2011 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 57570-09-11, כב' השופט מ' בר-עם ) כי אין בחלופה המוצעת כדי להפחית מהסיכון הנשקף מהעוררים, בשל אופי ונסיבות ביצוע העבירות. על כן הורה בית המשפט על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוענים העוררים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן את מסוכנותם בנפרד, בהתאם לחלק המיוחס להם בכתב האישום.

כמו כן טוענים העוררים, כי שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי לכך שהינם נעדרי עבר פלילי ודפוסים עבריינים, ומשלא הביא בחשבון את הסכם הסולחה שנערך בין המשפחות, ואשר מבוצע ומכובד על ידיהן. כן טוענים העוררים כי יש בחלופה שהוצעה, בשילוב עם מצלמות אבטחה ואיזוק אלקטרוני, כדי לאיין את מסוכנותם.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום לשחרר את העוררים לחלופה. לעניין הסולחה והשפעתה טוענת המשיבה כי מהתסקיר עולה כי המתלונן כלל אינו מעוניין בביטול התלונה, ואף לא הבין את משמעות המסמך עליו הוחתם במסגרת הסולחה, וכי הוא חושש מפגיעה חוזרת של העוררים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני שני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

לעוררים מיוחס בכתב האישום ביצוען של עבירות אלימות חמורות באכזריות, תוך שימוש בסכין, ואשר קדם להם תכנון מוקדם. איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, בית המשפט בחן את החלופות, את המלצות שירות המבחן והביא בחשבון את עברם הפלילי הנקי של העוררים, כמו גם את נסיבות ביצוע העבירות, ומצא כי אין בכוחן של החלופות המוצעות להפיג את המסוכנותם הנשקפת מן העוררים.

בפניי טענו העוררים כי לעת הזו לא נשקפת מהם מסוכנות בשל הסולחה שנערכה בין המשפחות. באשר למקומה ומשקלה של הסולחה בהליך המשפטי, נדרשתי בין היתר בבש"פ 2890/09 אנואר חסן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.4.09):

..."יש לזכור, כי חרף חשיבותו של מוסד הסולחה כאמצעי לפתרון סכסוכים, מדובר במוסד שמעצם מהותו הינו חיצוני ומקביל להליך העונשי, ועל כן השלכתו על ההליכים המשפטיים לא תהיה ישירה, ומידת השפעתו תשתנה ממקרה למקרה. על פי רוב, עיקר המשקל המוענק להסכם הסולחה יהיה רק לקראת מיצוי ההליך המשפטי – בשלב גזירת הדין, כחלק ממכלול השיקולים הנשקלים לקולת העונש, או במסגרת הטעמים לקבלתו של הסדר טיעון" (ראו, למשל, ע"פ 7126/04

גדיד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.6.2005); והשוו רון שפירא , "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט

מח(2) 433, 438 (2006)).

מכל מקום, הרי שאין בסולחה כשלעצמה כדי לאיין את מסוכנותו של מי שמואשם בביצוע עבירות על רקע סכסוך זה (ראו בש"פ 10495/03

חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.2003)). בעניינו, לא רק שאין בכוחה של הסולחה כשלעצמה להפיג את מסוכנות העוררים, הרי שלא עבר פרק זמן מספק לבחון את כוחה והשפעתה. יתרה מכך, כפי שציינה המשיבה, כלל לא ברור האם הסולחה היא על דעתו ובהסכמתו המלאה של המתלונן. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום להעניק כלל משקל לעריכתה של הסולחה בשאלת מסוכנותם של העוררים.

סוף דבר, הערר נדחה.