בש"פ 6236/06 חגי כמאלי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ), בב"ש 21006/06, מיום 12.7.06, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים.

1.ביום 12.6.06 הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות.

2.לפי כתב האישום, ביום 6.6.06 סמוך לשעה 10:00, נכנסו העורר ואדם נוסף (הנאשם השני בפרשה) לסניף של בנק הפועלים בבאר-שבע, שם הבחינו בקשישה בת 76, שמשכה כסף מזומן רב מהבנק. השניים גמרו אומר לשדוד אותה. כשיצאה מהבנק עקבו אחריה. העורר היכה אותה ודחף אותה לרצפה, תוך שהוא מושך את שקית הכסף מידה. הקשישה נאבקה, והעורר שב ודחף אותה עד שנפלה לרצפה, כשפניה נחבטו במדרגות. השקית נלקחה ממנה והשניים נמלטו. כך שדדו הם מהקשישה 4,600 ₪, בנוסף למסמכים, מפתחות הבית ועוד. הכסף חולק בין המשיבים אשר הוציאו את מרביתו. הקשישה אושפזה בבית החולים למשך לילה, בשל חבלות ושטפי דם בפניה, מסביב לעיניה, וכן בשל כאבים רבים באגן הירכיים ובברכיים.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר וחברו עד תום ההליכים. בית משפט קמא נעתר לבקשה. בדיון בפניו, לא נחלקו הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר. העורר הודה במשטרה בביצוע השוד המיוחס לו והביע חרטתו עליה. המחלוקת נסבה סביב היתכנותה של חלופת מעצר ראויה. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי למרות שמדובר בנאשמים צעירים, ואף שלעורר אין עבר פלילי ותסקיר המעצר בעניינו ממליץ על שחרורו לחלופת מעצר, עדיין יש לעצור אותו ואת חברו. כל כך, משום ש"קיימים במקרה זה שיקולים שחשיבותם ומשקלם הסגולי גבוהים מהשיקולים לטובת שחרורם לחלופת מעצר" ( שם, בפיסקה 7). בין שיקולים אלו מנה את האלימות בה נהגו השניים ו"חוסר המצפון" שבהתנהגותם. בית המשפט המשיך וקבע כי "חיים אנו בעידן של אלימות גוברת בחברה, ולצערנו מקומם של בני הנוער בעניין זה לא נפקד" ( שם, בפיסקה 8). בית המשפט הוסיף וקבע, שלא ניתן לסמוך על חלופת המעצר המוצעת בבית דודו של העורר, בפיקוח משותף של הדוד ושל אמו של העורר, משום שלמרות תופעת האלימות הכללית בחברתנו, הופתעו הם מעצם המעצר. אליבא דבית המשפט, לא ניתן יהא לסמוך על הערבים כי יציבו גבולות לעורר, "כשיתפוגג מעט הזכרון המרתיע של החוויות הקשות מהמעצר ותגבר התעוקה המצטברת של איסור היציאה מהבית" ( שם ).

4.העורר טוען כי בית משפט קמא לא שקל כראוי את חלופת המעצר המוצעת. לטענתו, בית המשפט שקל שיקולים כלליים היפים לגזר הדין, אך לא לשלב הדיון בהליך המעצר. לפיכך, טוען הוא, בית המשפט סטה מההלכה על פיה המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כן הוסיף העורר, כי בית המשפט לא נתן משקל לגילו הצעיר, לעברו הנקי (למעט שתי הרשעות בגין העדר משירות צבאי), ולקביעות תסקיר המעצר לפיהן חווית המעצר הראשון הייתה משמעותית עבורו, באופן המפחית את הסיכון הנובע ממנו. העורר קובל על קביעת בית משפט קמע כי אין ביכולתם של בני משפחת העורר לפקח עליו, למרות האמור בעניין זה בתסקיר המעצר. כן, טוען העורר כי בית המשפט לא ייחס כל משקל להודאתו במעשים ולשיתוף הפעולה מצדו עם חוקריו. המשיבה, מצדה, סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. היא מדגישה את האלימות שהופעלה במקרה, וטוענת כי אין ליתן אמון בעורר, וכן אין ליתן אמון באמו כי תפקח עליו בצורה נאותה.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. הלכה היא כי מטרתו של הליך המעצר עד תום ההליכים היא מניעתית - אישית גרידא (ראו בש"פ 1464/05 מדינת ישראל נ' נאשף , ניתנה ביום 21.2.06, מפי השופט רובינשטיין ). ככזה, אין מטרתו של המעצר להשיג תכליות חברתיות כלליות, מעבר לסיכול מסוכנותו של הנאשם. על כן, כל שייבחן בהליך המעצר הוא המקרה הספציפי, ואם חלופת מעצר עשויה לאיין את מסוכנותו של הנאשם. לא ייבחנו כלל, בשלב זה, שיקולי הרתעה ושיקולים דומים אחרים. עמדה על כך השופטת ארבל, באמרה :

" יודגש כי המעצר אינו מקדמה

על חשבון העונש ואינו מיועד להשיג מטרה של הרתעה[,] וכל מקרה נבחן לנסיבותיו הן באשר לקיום ראיות לכאורה והן באשר לאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה (כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996). אכן, כל מקרה צריך להבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות" (בש"פ 2506/05 טקשה נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 28.3.05, בפיסקה 6. ראו בעניין זה גם י' קדמי על סדרי הדין בפלילים (2003), בעמ' 184).

אמנם, המעשים המיוחסים לעורר קשים וחמורים. תמונות המתלוננת שהוצגו בפניי ממחישות את האלימות שהופעלה כלפיה. עם זאת, ומבלי להמעיט בחומרתם, אין מעשים אלו בגדר הקטגוריה של אותם מעשים המאיינים מראש כל אפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר (ראו בש"פ 590/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 20.1.05). לפיכך, וכמתחייב ממצוות המחוקק בסעיף 21( ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, עלינו לבחון את חלופת המעצר הספציפית אל מול הנאשם הספציפי. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת העורר כי אין לשלול את יכולתם של אמו ושל דודו לפקח עליו בתנאים של מעצר בית. בתסקיר המעצר ציינה קצינת המבחן את התרשמותה מההלם והאכזבה שהביעו ההורים ממעשי העורר. כן התרשמה מהתייחסותם הרצינית של בני משפחתו למעשיו, ולאפשרות כי יהא עליהם לפקח עליו בחלופת המעצר. בהתאם לכך, העריכה קצינת המבחן כי הם מבינים היטב את התחייבותם. אכן, ניתן להניח כי כיום, לאחר שבנם הסתבך בביצוע עבירת השוד בה הוא מואשם, הצורך להציב לו גבולות יהיה מחודד וברור יותר להוריו (ראו בש"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 23.7.06) .

6.הערר מתקבל. העורר ישוחרר בערובה למעצר בית מלא בבית דודו רחמים גילה, ובפיקוח מלא משותף ולסירוגין שלו ושל אמו של העורר, כאמור בתסקיר המעצר. העורר יחתום על ערבות עצמית בסך 25,000 ₪, וכל אחד משני הערבים (הדוד והאם) יחתמו על ערבות עצמית בסכום זהה. בנוסף יפקיד העורר של 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית. כן אני קובע כי העורר יימצא בפיקוח מעצר של שירות המבחן למשך 6 חודשים.

כל הסידורים הנוגעים לתנאי השחרור יבוצעו בבית המשפט המחוזי בבאר- שבע, ומשימולאו ישוחרר העורר.