פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2869/08
בפני:
כבוד השופט
י'
דנציגר
העוררים:
1. ריאן מאחמיד
2. עלי מחאמיד
3. ח'דר מחאמיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.1.08 בב"ש 1134/08
שניתנה על ידי כבוד השופט ר' שפירא
תאריך הישיבה:
ג' בניסן תשס"ח
(8.4.08)
בשם העוררים:
עו"ד ג'מאל מחמיד
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) שניתנה ביום 23.1.2008 במסגרת ב"ש 1134/08, לפיה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם וכן הורה על הכנת תסקיר מעצר לגבי העורר 1 ולאחר שמצא כי חלופת המעצר המוצעת אינה מתאימה, הורה לעצרו עד תום ההליכים נגדו.
בנוסף, מוגש הערר על החלטת בית המשפט קמא מיום 23.3.2008 במסגרת ב"ש 1878/08 לפיה דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשים לעיון נוסף.
העובדות לפי כתב האישום
1.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיפים 29 ו-329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין ), היזק בזדון, עבירה לפי סעיפים 29 ו-452 לחוק העונשין, יריות במקום מגורים, עבירה לפי סעיפים 29 ו-340א לחוק העונשין וכן קשר לפשע או עוון, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין.
2.
לפי העולה מכתב האישום, ביום 3.1.2008 חברו העוררים יחדיו וקשרו קשר לפגוע באדם בשם עבד אל רחם מחאמיד (להלן- עבד ) וזאת עקב הליכי גירושין המתנהלים בין עבד לבין ביתו של העורר 3. במסגרת הקשר ולשם קידומו בשעה 20:20 או בסמוך לכך, ניגשו העוררים לביתו של עבד על מנת לחפש אחריו, כאשר העוררים 1 ו-2 אוחזים בידיהם אקדחים.
3.
משלא מצאו את עבד בביתו, המשיכו העוררים וניגשו לחפשו בבית אימו פאטמה מחאמיד (להלן- המתלוננת ) הממוקם בשכנות אליו. העוררים התקדמו בשביל הגישה לבית כאשר בידי העוררים 1 ו-2 אקדחים שלופים. המתלוננת הבחינה בעוררים דרך החלון ועל כן יצאה לקראתם ונעמדה בפתח הבית.
4.
העוררים המשיכו להתקדם לעבר המתלוננת ונעמדו במרחק של מטרים ספורים ממנה. בשלב זה כיוונו העוררים 1 ו-2 את האקדחים שבידם והחלו לירות לעברה של המתלוננת בכוונה לפגוע בה ולהטיל בה נכות או מום או לגרום לה לחבלה חמורה.
5.
משהבחינה המתלוננת כי העוררים יורים לעברה ובראותה שקיר הבית נפגע מקליע בסמוך למקום בו עמדה, מיהרה המתלוננת לביתה וסגרה את דלת הכניסה.
6.
העוררים 1 ו-2 המשיכו לירות לעבר הבית גם לאחר שהמתלוננת נכנסה לביתה, בכך שפגעו העוררים בקירות הבית במזיד ושלא כדין.
הליכים קודמים
7.
במקביל לכתב האישום, הגישה המשיבה ביום 13.1.2008 בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם וביום 23.1.2008 קבע בית המשפט קמא כי העוררים 2 ו-3 ייעצרו עד תום ההליכים נגדם בנימוק כי העבירות המיוחסות לעוררים הינן חמורות שתוצאותיהן היו עלולות להיות קטלניות אילו פגעו במתלוננת או מי מבני ביתה וכן, כי בעבירות אלה קמה כנגד העוררים חזקת המסוכנות. בית המשפט קמא ציין בנוסף כי לחובתו של העורר 2 עומדות הרשעות רבות בעבר במגוון עבירות אלימות, רכוש וסמים, בגינן ריצה מאסרים ממושכים ולחובתו של העורר 3 עומדות הרשעות בתחום העבריינות הקלאסית לרבות תקיפת שוטרים בעת מילוי תפקידם. כן נקבע כי מחומר הראיות בתיק עולה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים המבססות סיכוי של ממש להרשעתם במעשים המיוחסים להם.
8.
באשר לעורר 1, קבע בית המשפט קמא כי יוכן בעניינו תסקיר מעצר לאור גילו הצעיר ובשים לב לעברו "הנקי" והדיון בעניינו יושלם לאחר תסקיר זה. לאחר הכנתו של תסקיר שירות המבחן, החליט בית המשפט קמא שלא לשחרר את העורר 1 לחלופת מעצר בנימוק כי מיקום החלופה בעיר כרמל, שם מתגוררים בני משפחת אשתו שהוצעו כמפקחים, אינה טובה שכן מחומר הראיות עולה כי משפחת האישה ניסתה לסייע לעורר 1 ביצירת גרסת אליבי אשר אינה מתיישבת עם חומר הראיות.
9.
ביום 26.3.2008 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר בעניינם משני טעמים עיקריים. הראשון, כי מועדי ההוכחות נקבעו לסוף חודש יוני ותחילת חודש יולי, שישה חודשים לאחר מועד מעצרם של העוררים והשני, קיומו של הסכם סולחה. בית המשפט קמא (כבוד השופט ר' שפירא) דחה בקשה זו בנימוק כי אין בטעמים אלה כדי להוות שינוי דרמטי בתשתית עליה ביסס את החלטת המעצר לראשונה.
10.
באשר למועדי הדיונים, ציין בית המשפט קמא כי אלה נקבעו לתקופה של פחות מתשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום, כפי שקבוע בחוק ואין באפשרות התיאורטית כי המשפט יתארך אל מעבר לתשעת חודשים אלה כדי להוות עילה לעיון חוזר.
11.
באשר להסכם הסולחה שנערך, ציין בית המשפט קמא כי יש לקחת נתון זה בחשבון, אולם זהו אינו נתון מרכזי. הסכם סולחה אינו רכיב עצמאי או עיקרי בקבלת החלטה. לאור עברם הפלילי של העוררים ולאור העובדה כי מדובר באירוע עם דרגת אלימות חמורה, משקלו של הסכם הסולחה פוחת.
טענות העוררים
12.
בראשית דבריהם, מציינים העוררים כי לעורר 3 לא מיוחסת, לפי עובדות כתב האישום, עבירה של החזקת נשק או ירייה ממנו ונוכחותו באירוע הייתה פסיבית. (יוער, כי בערר מופיעה בטעות התייחסות לעורר 2).
13.
לטענת העוררים טעה בית המשפט קמא בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגדם, אשר בכוחן להוכיח את אשמתם בעבירות המיוחסות להם כמפורט להלן:
א.
המשיבה סומכת ידיה על עדותה של המתלוננת שהינה העדה העיקרית. לטענתם, המתלוננת הינה אישה חולנית כבת 67, סובלת ממחלת הסכרת ומבעיות ראייה. העוררים מציינים כי ביקשו לחשוף את תיקה הרפואי של המתלוננת, אולם היא סירבה לכך. בנוסף, מציינים העוררים כי המתלוננת העידה ארבע פעמים ובגרסותיה ישנן סתירות רבות ובנוסף, היא בעלת מניע להפללתם לאור הסכסוך בין ביתו של העורר 3 לבין בנה. (יוער, כי בערר מופיעה בטעות התייחסות לעורר 2).
ב.
עוד טוענים העוררים כי המשיבה מתבססת בנוסף לעדותה של המתלוננת על עדותו של קטין בן 6, מחאמיד מג'די (להלן- מג'די ). לטענתם, שני העדים אינם דוברי השפה העברית אולם כל הודעותיהם נגבו בעברית, הוקראו להם בעברית והם אישרו את תוכנן בעברית. יתר על כן, לטענתם, עדותו של הקטין מג'די לא תועדה ולא הוקלטה. על כן, טוענים העוררים לעדויותיהם אלה של העדים אין כל משקל ראייתי.
ג.
באשר לעדותה של מרים מחאמיד, ביתה של המתלוננת, טוענים העוררים כי היא העידה בניגוד לעדות המתלוננת, כי שהתה בבית אחיה. לטענתם, עדה זו לא ראתה כלום וכל עדותה מסתכמת בכך שראתה את העוררים בפתח בית אחיה.
ד.
באשר ליתר העדים, טוענים העוררים כי המדובר באנשי משטרה ובבניה של המתלוננת, אשר לא נכחו בעת המקרה ולא מכירים את העובדות, אלא מפי שמועה.
ה.
באשר לבדיקת שרידי הירי, טוענים העוררים כי לאור הצהרות חוקרי המשטרה בפני בית משפט השלום בחדרה בדיונים להארכת מעצרם, לא ניתן לדעת ממי נלקחו בדיקות של שרידי ירי בפועל ומדוע קיימות סתירות רבות ומהותיות במזכרים ובהצהרות החוקרים. לטענתם, תוצאה של בדיקת שרידי ירי אחת, יצאה שלילית.
ו.
באשר לתרמילים שנמצאו בזירת האירוע, טוענים העוררים, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה, הווארד סילברווטר, כי כל הקליעים נורו מאקדח אחד בלבד, דבר הממוטט את גרסת עדי המשיבה.
ז.
בנוסף, טוענים העוררים 1 ו-2 לאליבי. באשר לעורר 1, האליבי אומת לגבי שעת היותו בדליה על ידי מספר רב של עדים ועל כן לא יכול היה להיות באום-אל-פאחם. העורר 2 טוען שהיה בבית אחיו, העורר 3. העורר 3 טוען כי לא היה באירוע, לא נשא נשק, לא ירה וגם לא ראה את המתלוננת או את מי מבני משפחתה באותו יום.
14.
עוד טוענים העוררים כי לאור האמור לעיל, יש כרסום רב בחומר הראיות ועל כן, גם מידת המסוכנות יורדת במידה ניכרת ואין בה כדי לסכן את הציבור או את המתלוננת. כמו כן, מציינים העוררים כי על בית המשפט לבחון בכל מקרה אפשרות של חלופת מעצר. באשר לעורר 1, הוכן בעניינו תסקיר מעצר חיובי. באשר לעורר 2, מצויין כי הוא אב למשפחה ברוכת ילדים והוא אשר מפרנס אותה ולאחרונה פתח דף חדש בחייו. באשר לעורר 3, מצויין כי מיוחס לו חלק מזערי בפרשה, הוא אב למשפחה ברוכת ילדים ואיננו אדם מסוכן.
15.
ממשיכים העוררים וטוענים כי
שגה בית המשפט קמא בדחותו את בקשתם לעיון חוזר. ראשית, מציינים העוררים כי ברשימת עדי המשיבה ישנם כ-20 עדים, מהם 18 עדים עיקריים. לטענתם, לאור כמות זו של עדים עיקריים, בנוסף לעדי ההגנה שיישמעו, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי האפשרות ששמיעת הראיות תתארך מעבר לתשעה חודשים הינה אפשרות תיאורטית בלבד. לטענתם, הסבירות כי שמיעת התיק תסתיים טרם תום תקופת תשעת החודשים הינה אפסית.
16.
לבסוף, מציינים העוררים כי במהלך היותם במעצר נערך הסכם סולחה בעיר אום-אל-פאחם, בין משפחת העוררים ובין משפחת המתלוננת, בעקבותיו חזרה ביתו של העורר 3 לביתו של בעלה, בנה של המתלוננת, והיחסים בין שתי המשפחות חזרו להיות יחסים חמים של משפחה אחת. לטענתם, שגה בית משפט קמא בכך שקבע כי אין בהסכם הסולחה משום נתון אשר מחייב אותו לשקול מחדש את בקשתם ובכך שקבע שאין בנתון זה כדי לאיין את מסוכנותם. לטענתם, מדובר בשינוי דרמטי בנסיבות.
טענות המשיבה
17.
לטענת המשיבה, חומר הראיות בתיק מתבסס על הודעת המתלוננת, ממנה עולה כי היא מזהה באופן ברור את המשיבים שירו לעברה. לטענתה, המתלוננת חזרה על גרסה זו גם בעימותים שנעשו עם העוררים. באשר לטענות כי למתלוננת בעיות ראייה, טוענת המשיבה כי לטענות אלה אין כל בסיס ראייתי בתיק, מה גם שהן תידונה בערכאה הדיונית.
18.
באשר לשפת החקירה, טוענת המשיבה כי החקירה נעשתה בשפה הערבית-השאלות נשאלו בשפה זו והתשובות ניתנו בשפה זו.
19.
באשר לקליעים שנמצאו בזירת האירוע, טוענת המשיבה כי המתלוננת בהודעתה ציינה כי שמעה כ-17 יריות, אולם בזירת האירוע נמצאו כ-11 קליעים בלבד. לטענתה, מהודעתו של עבד, שהגיע לזירת האירוע, עולה כי ראה ילדים אוספים תרמילים לאחר הירי ויתכן כי עקב מעשים אלו, נמצאו תרמילים מאקדח אחד בלבד.
20.
עוד מציינת המשיבה, כי מהודעת נכדה של המתלוננת, מג'די, מיום 1.4.2008 עולה כי ראה את העוררים 1 ו-2 נושאים אקדחים ומחפשים את אביו, מיד לאחר מכן שמע יריות וראה את הנזק שנגרם לבית. בנוסף, טוענת המשיבה כי מהודעת ביתה של המתלוננת עולה כי היא אכן לא ראתה אקדחים אצל העוררים, זאת משום שנשארה בביתה כל אותה העת, אך שמעה את היריות.
21.
עוד טוענת המשיבה כי גרסאותיהם של העוררים מנוגדות להודעותיהם של המתלוננת, ביתה ומג'די. יתר על כן, לטענתה, סירב העורר 2 לבדיקת שרידי ירי, נמלט לשירותים וניקה את ידיו. לטענתה, מעשים אלו מחזקים את הראיות נגדו.
22.
ממשיכה המשיבה וטוענת כי השימוש בנשק חם וביצוע הירי לעברה של המתלוננת, הינם מעשים חמורים אשר מעידים על מסוכנותם הרבה של העוררים. לטענתה, מסוכנות זו מתחזקת אף לאור העובדה כי לעוררים 2 ו-3 עבר פלילי.
23.
בנוסף, טוענת המשיבה כי קיים חשש אמיתי לשיבוש מהלכי משפט. לטענתה, מהודעתה של המתלוננת עולה כי היא חזרה בה מתלונתה כלפי העורר 1 כיוון שאינה "רוצה בעיות איתם ולא רוצה שיפגעו בבן שלי עבד אלרחמאן". עוד, טוענת המשיבה, כי יש להשאיר את המשיב 1 במעצר עד תום ההליכים נגדו, שכן לא הוצעה בעניינו חלופה מעצר טובה יותר מזו שהוצעה בהליך הקודם.
24.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי חלף פרק זמן קצר של כחודשיים בלבד מיום החלטת בית המשפט קמא לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם ועד הגשת בקשתם לעיון חוזר. לטענתה, פרק זמן קצר זה אינו מצדיק בקשה לעיון חוזר. בנוסף, מציינת המשיבה כי אין לתת להסכם הסולחה משקל רב, שכן קיים חשש רב כי נכרת תחת לחצים.
25.
לבסוף, טוענת המשיבה כי המשפט נקבע לחודש יולי וצפוי שפרשת התביעה תסתיים בתוך כשלושה חודשים. לטענתה, חזקה כי בית המשפט המחוזי יקבע, לאחר הפגרה, מועדים קרובים ככל האפשר להמשך הדיון בתיק.
דיון והכרעה
26.
לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפניי ועיינתי במסמכים שהוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
27.
מעיון בחומר החקירה שהוגש לעיוני, שוכנעתי כי בנסיבות העניין קיימת תשתית ראייתית לכאורה כנגד העוררים כמפורט להלן:
ראשית, נמצאו בזירת האירוע כ-11 תרמילי קליעים שנורו מכלי נשק אחד וכן קיימים בחומר החקירה צילומי פגיעות הקליעים בבית המתלוננת.
שנית, העוררים זוהו על ידי המתלוננת ונכדה במועד האירוע ובזירת האירוע כשהם מגיעים לביתה של המתלוננת. יצויין, כי על פי הודעתה של המתלוננת מיום 5.1.2008, ה"ראות הייתה טובה מאד" שכן "פנס גדול מאיר את החצר והכניסה לבית". עוד עולה מהודעתה זו של המתלוננת, כי העורר 2 החזיק בידו אקדח והוא ירה לעברה. בהודעותיה מיום 3.1.2008 ומיום 4.1.2008, ציינה המתלוננת כי ראתה את העורר 1, זיהתה אותו וראתה שירה באקדח. בנוסף, ציינה המתלוננת בהודעתה מיום 3.1.2008 כי שמעה במהלך האירוע כ- 17 יריות. מהודעתו של מג'די מיום 4.1.2008, עולה כי העוררים 1 ו-2 החזיקו אקדחים בצבע שחור כאשר נכנסו לבית וכן, כי שמע מאוחר יותר יריות שנורו לעבר הבית.
שלישית, מעדותה של ביתה של המתלוננת עולה כי היא ראתה את העוררים במועד ובמקום האירוע, שמעה את היריות, אולם לא הבחינה כי העוררים נושאים אקדחים.
רביעית, העובדה כי העורר 2 סירב לבדיקת שרידי ירי, נמלט לשירותים וניקה את ידיו, עומדת לחובתו של העורר 2 ויש בה כדי להצביע באופן לכאורי, כי ירה באקדח.
מהודעותיהם של המתלוננת, ביתה ומג'די, עולה כי, לכאורה, היו העוררים במקום ובמועד האירוע שמיוחסים להם בכתב האישום ומהודעותיהם של המתלוננת ושל נכדה מג'די, עולה כי העוררים, לכאורה, נשאו אקדחים וירו לעברה של המתלוננת. יש לציין כי ביתה של המתלוננת ציינה בהודעתה כי היא שמעה יריות, הודעה שמחזקת את קיומה של התשתית הראייתית הקיימת כנגד העוררים . קיומם לכאורה של מעשים אלה, מקימים כנגד העוררים את חזקת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 .
28.
באשר לשאר טענות העוררים: כי המתלוננת סובלת ממחלות ומבעיות ראייה; כי יתר העדים במקרה לא נכחו באירוע ונתנו הודעות לפי שמועה;
וכי קיים אליבי לגבי העוררים 1 ו-2 ובפרט לגבי העורר 1, אשר לטענתו קיימים עדים רבים שראו אותו ביישוב דליה במועד האירוע; טענות אלה יישקלו בעת הדיון בערכאה הדיונית, ויש לתת להן משקל נמוך יותר בשל ב זה באשר לשאלת המשך מעצרם עד תום ההליכים נגדם.
29.
שלב המעצר נועד לשם נטרול מסוכנותם של נאשמים טרם הרשעתם והוא אינו מהווה תקופת מאסר "על חשבון העונש". על בית המשפט לשקול אפשרות חלופת מעצר לשם מתן ביטוי לעריכת האיזון בין הגנת הציבור מפני מסוכנותו של נאשם ובין פגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע. [ראו למשל: בש"פ 6236/06 כמאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2006), בש"פ 11141/07 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2008),
בש"פ 5227/05 מדינת ישראל נ' דחלה (לא פורסם, 3.6.2005)]. בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי את קיומה של המסוכנות הנשקפת מן העוררים לציבור, לאור העבירות המיוחסות להם ולאור קיומה של תשתית ראייתית לכאורה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותם של העוררים. מסוכנות זו מתחזקת נוכח עברם הפלילי של העוררים 2 ו-3
ונוכח העובדה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, לאור דבריה של המתלוננת לפיהם היא "לא רוצה בעיות איתם ולא רוצה שיפגעו בבן שלי", המצביעים על חששה של המתלוננת מהעוררים.
30.
תסקיר שירות המבחן של העורר 1 המליץ לשחררו לחלופת מעצר בית מלאה בסייגים של ערבויות כספיות גבוהות ואיזוק אלקטרוני. בית המשפט קמא דן באפשרות זו, אולם החליט לבסוף שלא להורות כן, כיוון שמשפחת המפקחים "ניסתה לסייע למשיב ביצירת גרסתה של אליבי אשר אינה מתיישבת עם חומר הראיות האחר". כיוון שבדיון שפניי או בכתב הערר, לא צויינה הצעה נוספת לחלופת מעצר בית, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.
31.
בערר, ציין העורר 3, כי היה במהלך כל האירוע פסיבי ולא החזיק בנשק. לכאורה, יש בכך כדי להצביע על מסוכנות פחותה שלו בהשוואה לזו הנשקפת מן העוררים 1 ו-2. ואולם, בנסיבות העניין, כיוון שלכאורה נראה כי שלושת העוררים חברו יחדיו לשם ביצוע המעשים המיוחסים להם, לא שוכנעתי כי מסוכנותו של העורר 3 נמוכה מזו של שני העוררים האחרים וזאת גם נוכח עברו הפלילי, כפי שצויין לעיל.
32.
באשר לטענות העוררים כי יש לקבל את בקשתם לעיון חוזר, מטעמים של התארכות צפויה מעבר לתשעה חודשים בשמיעת התיק בעניינם ולאור העובדה כי נכרת הסכם סולחה בין משפחת העוררים ולבין משפחת המתלוננת; דין טענות אלה להידחות. ראשית, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי אין באפשרות תיאורטית שהמשפט יתארך אל מעבר לתשעה חודשים, כדי להוות עילה לעיון חוזר. שנית, הסכם הסולחה שנכרת הוא אחד מיני שיקולים רבים המובאים בחשבון לשם הכרעה בשאלת הארכת מעצר עד תום ההליכים, אולם משקלו פוחת לאור מסוכנותם של העוררים, כפי שתואר לעיל.
לאור כל האמור לעיל:
דין הערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.1.2008, להידחות.
דין הערר על דחיית הבקשה לעיון חוזר מיום 26.3.2008, להידחות.
ניתנה היום, י' בניסן תשס"ח (15.4.08).
ש ו פ ט