בש"פ 9213/06 מדינת ישראל נ. ראשד סעאידה

זהו ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט

א' אברהם ) בב"ש 2917/06, מיום 7.11.06, בגדרה הורה לשחרר את המשיב בתנאים המגבילים הבאים: מעצר בית מלא בבית סבו שבמנשיית זבדה, בפיקוחם של הסב ואימו של המשיב; ערבות צד ג' בסך 15,000 ש"ח, אותה יפקידו כל אחד מהמפקחים; הפקדה כספית בסך 10,000 ש"ח; התחייבות עצמית בסך 15,000 ש"ח; וכן עיכוב יציאה מהארץ.

1.ביום 19.10.06 הוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו יוחסו למשיב, בארבעה אישומים נפרדים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, היזק בזדון, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

2.לפי כתב האישום, קשר המשיב קשר עם הנאשם השני בפרשה ושני אחרים (להלן – האחרים) על-מנת לגנוב רכב ולבצע באמצעותו מעשי שוד של חנויות הממוקמות בתחנות דלק באזור הצפון. על-פי המתואר בכתב האישום, מעשי השוד בוצעו בין התאריכים 24.9.06-21.9.06, בארבע חנויות שונות בתחנות דלק באזור הצפון. ארבעת מעשי השוד אופיינו בכך שהמשיב והאחרים הגיעו למקום כאשר הם רעולי פנים, תקפו את העובדים באמצעות אלות, לקחו סחורות שונות וכסף מזומן, גרמו נזק לחנות ונמלטו מן המקום ברכבם הגנוב.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשתה טענה העוררת כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב וכי העבירות בהן הוא מואשם הינן עבירות חמורות המקימות עילת מעצר של מסוכנות לציבור לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים). בית המשפט קמא קיבל את עמדת העוררת לעניין קיומן של ראיות לכאורה, אך קבע כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר, וזאת על-אף חומרתן של העבירות המיוחסות לו, שתיארם כ"ארבעה מעשי שוד, שנעשו תוך תכנון מוקדם, בשיטתיות, ותוך שימוש ברוטלי באלימות". בהחליטו על שחרור המשיב, להבדיל מהנאשם השני, שהואשם גם בעבירות של השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט, עמד בית-המשפט על ההבדלים בין המשיב לבין הנאשם השני: גילו הצעיר יותר של המשיב (שהינו בן 19 שנים) והעובדה שאין לו כלל עבר פלילי, לעומת הנאשם השני, שבאמתחתו שתי הרשעות קודמות בעבירות דומות וגם תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. לאחר שהחליט כי אפשר לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, בחן בית המשפט קמא את החלופה שהציע המשיב, שהיא מעצר בית אצל סבו, בפיקוח סבו ואמו, ולאחר ששמע את עדותם של הסב והאם, השתכנע בכשירותה של חלופה זו לאיין את מסוכנותו של המשיב.

4.העוררת טוענת, כי מעשיו החמורים של המשיב, הכוללים שימוש באלימות, מלמדים על מסוכנות המחייבת את מעצרו עד תום ההליכים. לטענתה, נסיבותיו האישיות של המשיב אינן מצדיקות במקרה זה את ההסתפקות בחלופת מעצר. בנוסף, העוררת מתנגדת לחלופת המעצר שקבע בית-המשפט קמא, משום שסבו של המשיב משמש עד אליבי לטובת המשיב ומשמעות הדבר היא כי יש ראיות לכאורה לכך שהסב לא אמר את האמת על מנת לחפות עליו.

5.המשיב אינו חולק, לצורך ההליך שלפניי, על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ואולם, הוא טוען, כי לאור נסיבותיו האישיות, חלופת המעצר תנטרל את מסוכנותו ואין צורך במעצרו עד תום ההליכים. לעניין חלופת המעצר, מקבל המשיב את התנגדותה של העוררת לגבי כשרותו של הסב לשמש כמפקח והוא מציע שהוריו הם שיערבו לו ויפקחו עליו בעת שיהיה נתון במעצר בית – בביתם.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל בעיקרו. אכן, העבירות המיוחסות למשיב הינן עבירות חמורות, הכוללות רצף של מעשי שוד אלימים, ואין חולק כי הן מקימות עילת מעצר לפי חוק המעצרים. יחד עם זאת, גם כאשר מתקיימת עילת מעצר מחמת מסוכנות, יש לבחון, לאור מהות המעשים ומיהות העושה, האם ניתן לנטרל אותה מסוכנות באמצעות חלופת מעצר הולמת (ראו בש"פ 4729/06 עטשי נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 15.6.06, מפי השופטת חיות ). במקרה שלפניי, מדובר בבחור צעיר וללא עבר פלילי. העובדה כי מדובר ברצף של ארבעה אירועים אלימים שבוצעו על-פני שלושה ימים, יש בה אמנם כדי להצביע על חומרת המעשים ועל מסוכנותו הרבה. מנגד, בהתחשב בגילו של המשיב ובכך שאינו מנהל אורח חיים עברייני, אפשר כי עובדה זו מעידה דווקא על התפרצות אלימה חד פעמית, שאינה אופיינית למשיב. לאור כל האמור, באתי למסקנה כי בנסיבות מקרה זה, צריך היה בית המשפט להורות על קבלת תסקיר מעצר בטרם החלטתו על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

בכל מקרה, לא היה מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר בבית הסב. זאת, לאור טענת העוררת כי הסב הינו עד לגרסת אליבי של המשיב, שאינה מתיישבת בשלב זה עם הראיות לכאורה. בדיון בפניי העלה בא-כוח המשיב אפשרות אחרת לחלופת מעצר, והיא, מעצר בית בבית הוריו של המשיב ובפיקוחם. העוררת, המתנגדת לעצם שחרורו של המשיב לכל חלופה שהיא, הביעה התנגדותה העקרונית לחלופה שבה ישמשו ההורים כערבים וכמפקחים. כך, בהתייחסה לאמו של המשיב – אשר הייתה אמורה לשמש כערבה ומפקחת על פי החלטת בית משפט קמא – אמרה העוררת כי "קיימת בעייתיות אינהרנטית בשימוש באם נאשם כמפקחת על חלופת מעצר" (סעיף 10 לערר). התנגדות עקרונית זו של העוררת אינה מקובלת עלי. ככלל, אין לשלול יכולתם של הורים לשמש כערבים ולפקח על בנם בתנאים של מעצר בית (ראו בש"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 23.7.06; בש"פ 6236/06 כמאלי נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 3.8.06). עם זאת, מיותר לומר, כי כל אימת שמוצעים הורים לשמש כערבים-מפקחים על בנם בגדר חלופת מעצר, יש לבחון את יכולתם והתאמתם למלא תפקיד זה בכל מקרה ומקרה לגופו, לפי נסיבותיו, כמו גם לגבי כל ערב אחר. אוסיף, כי באותם מקרים בהם נדרש גם תסקיר מעצר, הרי ששירות המבחן, באופן טבעי, יהיה לעזר לבית המשפט בעריכת בחינה זו של התאמת הערבים לתפקידם המוצע. על-כן, תסקיר המעצר שיוגש בעניינו של המשיב, אם יכלול המלצה לשחררו לחלופת מעצר, יתייחס אף לעניין זה.

7.לסיכום: הערר מתקבל במובן זה שאני מבטל את החלטת בית המשפט קמא ומורה על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי. שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר לבית המשפט המחוזי בתוך 10 ימי עבודה. לאחר הגשת התסקיר, יקיים בית המשפט המחוזי דיון משלים ויבחן האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר ובאילו תנאים. אם יחליט בית המשפט קמא לשחררו, תיבחן חלופת מעצר אחרת מזו שנקבעה.

המזכירות תמציא החלטה זו גם לשירות המבחן בנצרת.