בש"פ 5412/07 שי לוי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 14.6.07 בב"ש 2590/07 למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ (חיפה) 6069/07.

ב.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי האמור בכתב האישום ביום 30.3.07 סמוך לשעה 05:00, תקפו העורר ואחר – אשר זהותו אינה ידועה – את יהודה אגרונוב (להלן המתלונן ), היכוהו ובעטו בו. כן דקרו אותו בסכין דקירות מרובות בגופו, בראשו ובגפיו ונמלטו מהמקום ברכב בו הגיעו. כתוצאה ממעשיהם אלה נגרמו למתלונן נזקי גוף כבדים.

ג.

בית משפט קמא קבע כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר, והעיקרית בהן היא חוות דעת של מעבדה ביולוגית, לפיה כתם דם אשר נמצא ברכב שבבעלותו תואם את ה- D.N.A של המתלונן. מחומר החקירה עולה, כי אף אחד מבני משפחתו של העורר לא השתמש ברכב בלֵיל האירוע. כן מצויות עדויות של עדי ראיה, שהבחינו ברכב התואם את רכבו של העורר, אשר נמלט ממקום האירוע. העורר בחר לשמור על שתיקה – דבר הנזקף לחובתו ומחזק את מערך הראיות נגדו. נקבע, כי מסוכנותו של העורר נלמדת מן התקיפה האכזרית של המתלונן עליה מצביעות עדויות הראיה, והתעודה הרפואית המעידה על הדקירות הרבות שנדקר. עוד נקבע, כי העובדה שהעורר הוא בעל עבר פלילי נקי – למעט עבירה אחת ללא הרשעה – "אין בידה להקהות ממסוכנותו ולהכריע את הכף לטובתו נוכח נסיבות המקרה". מכאן הערר.

ד.

בערר נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום המיוחס לעורר. לטענת בא כוחו של העורר, הראיה היחידה הקושרת את העורר לעבירה - כתם הדם שנמצא ברכבו של העורר - היא נסיבתית, ואינה מובילה בהכרח למסקנה אחת בלבד, הואיל ואין ודאות שהדם שנמצא ברכב הוא של המתלונן עצמו, ושהדם הוא מיום האירוע ולא מיום 16.2.07 בו נדקר בן דודו של העורר, ניסים פרץ. עוד נטען, כי הרכב משמש את כל בני המשפחה, וייתכן שבהודעותיהם לפיהן לא השתמשו ברכב, ניסו להרחיק עצמם מהאירוע. נטען, כי עוצמת הראיות נגד העורר אינה מספיקה למעצרו, ומכאן כי אין בשתיקת העורר במשטרה כדי להביא למסקנה מרשיעה. נוסף על כך נטען, כי נוכח עוצמתן הנמוכה של הראיות ועברו הנקי של העורר, היה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר.

ה.

(1) בדיון חזר בא כוח העורר על טענותיו בדבר העדר ראיות לכאורה. לטענתו כאמור, כתם הדם שנמצא ברכב מהווה ראיה יחידה. בא כוח העורר מפנה לאירוע הקודם מיום 16.2.07, בו נדקר פרץ הנזכר והוסע לבית החולים על-ידי העורר. לטענת בא כוח העורר, המתלונן הוא הדוקר מאותו האירוע, ועל כן ייתכן שכתם הדם שנמצא ברכב הוא מאותו מעמד. עוד נטען, כי הרכב כאמור בשימוש כל בני המשפחה, ובפרט בשימוש אחי העורר, חנן, שאף טרח לשטפו שעות ספורות לאחר האירוע, ועל כן אין לדעת כי העורר בהכרח נהג ברכב במועד המדובר. כן הצביע בא כוח העורר על סתירה לכאורה בין מזכר המעבדה הביולוגית, בו נכתב כי פיסת הפלסטיק שעליה דם המתלונן נאספה ממושב הנוסעים האחורי, לבין חות הדעת של המומחה עוזיאל מיום 7.5.07, שהוגשה במהלך הדיון על-ידי באת כוח המשיבה, ובה תמונות של כתמי הדם, שכולן מן המושבים הקדמיים. עוד נטען, כי בהודעות עדי-הראיה לאירוע נמסרו תיאורים של אדם ספורטיבי גבוה, שאינם תואמים את תיאורו של העורר; וכי בעדויות נמסר שאחד התוקפים באירוע אמר כי "בגלל המתלונן אח שלי שוכב בבית החולים", ואף עובדה זו אינה תואמת בפרטיה את נסיבותיו של העורר.

(2) לחלופין טען בא כוח העורר, כי אפילו יש ראיות לכאורה, אין בהן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים; ומכל מקום, ביקש להורות על חלופת מעצר, בבית דודתו של העורר בראשון לציון. הוצבע לעניין זה על עברו של העורר, הנקי מפלילים (למעט תיק מבית המשפט לנוער שהסתיים ללא הרשעה). לבית המשפט אף הוגשו המלצות לגבי העורר ממנהל המתנ"ס בו פעל בתחום הספורט, וממפקדתו בשירותו הצבאי.

ו.

(1) ביחס למיקום כתם הדם הפנתה באת כוח המדינה במענה, לדו"ח הפעולה של החוקר נמני מיום 4.4.07, בו נכתב כי כתם הדם נמצא על פיסת פלסטיק שנמצאה משמאל למושב הנהג, ושהועברה לידי רס"ר דוידיאן, ולמזכר שנכתב על ידי רס"ר דוידיאן, מיום 24.5.07, בו נכתב כי ביום 4.4.07 העביר את פיסת הפלסטיק שקיבל מידי החוקר נמני למושב האחורי של הרכב. כן הטעימה, כי מזכר המעבדה הביולוגית, אף אם אינו חוות דעת סופית, הריהו סופי בכל הנוגע לזיהוי ההתאמה בין כתם הדם לבין ה- D.N.A של המתלונן, שאומתה בעשרה אתרי D.N.A ובאתר לזיהוי מין. ביחס לשימוש ברכב, נטען כי ישנה התייחסות מפורשת בעדויות בני המשפחה לרכב הספציפי כרכבו הפרטי של העורר (ברשות המשפחה רכב מסוג זהה בצבע אחר); כי האח חנן טען שבמועד האירוע היה במסיבת יום הולדת, אליה הוסע על ידי ידידתו, והדבר מאומת על ידי הידידה ועל ידי אנשים נוספים; וכי לאחות העורר ממילא לא היה ביטוח תקף לרכב באותו מועד. כן ציינה באת כוח המדינה כי אין לדעת היכן שהה העורר במועד האירוע, והפנתה להודעות סותרות שנתנה חברתו בעניין זה. ביחס לעדויות הראיה ציין כי חלק מן העדים אמרו שלא הצליחו לזהות את התוקפים, וחלקם אמרו כי לשניים שיער שחור, האחד עם מבנה גוף בריא יותר והשני בריא פחות – תיאור אשר עשוי להתאים, כנטען, לעורר.

(2) עוד טענה באת כוח המדינה, כי נסיבות העניין – ובפרט השימוש בסכין – אינן מאפשרות את אישור החלופה, והפנתה לפסיקת בית משפט זה במקרים דומים. כן הודגשה שתיקתו של העורר במהלך כל החקירה.

ז.

(1) לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות, באתי לכלל דעה כי אין מקום להיעתר לערר. סבורני כי לא נפלה טעות במסקנתו של בית המשפט קמא שקמו ראיות לכאורה הטומנות בחובן פוטנציאל מספק לביסוס אשמתו של העורר. אף הפירכות שהעלה בא כוח העורר אין בכוחן להטות את הכף. ראשית, ביחס למיקומו של כתם הדם ברכב, מקובלת עליי טענת המדינה שפיסת הפלסטיק הועברה ממקומה ליד מושב הנהג למושב האחורי (ראו תצלומים מס' 8-7 במסמך עוזיאל וכן מזכר דוידיאן). מועד כתיבתו של מזכר דוידיאן, 24.5.07, אליו הפנה בא כוח העורר, אינו מוריד ואינו מעלה לעניין זה. כנגד הסברה שהעלה בא כוח העורר, כי דמו של המתלונן מקורו בקטטה מיום 16.2.07, בה היה המתלונן הדוקר, כנטען, עומד דו"ח הפעולה של רס"ל וסרמן מיום 16.2.07, בו נכתב כי הרכב נבדק לאחר ההסעה לבית החולים, ולא נמצאו בו שרידי דם. שנית, ביחס לאפשרות שהעלה העורר כי אחד מבני משפחתו השתמש ברכב, הנה עומדות כנגדה הודעתה של האחות ליז מיום 6.4.07, כי לא היתה באור עקיבא במועד האירוע, וכי ממילא לא היה לה – כאמור –

ביטוח תקף לגבי רכב זה, וכן גירסתו של האח חנן כי במועד האירוע היה בדרכו בחזרה ממועדון (ראו הודעותיו מתאריכים 1.4.07, 10.4.07 ו- 13.5.07); גירסה זו מתאשרת בהודעותיהם של חבריו אורן קראדי (מיום 15.5.07) ומירית יוסף (ראו מזכר רס"מ נמני מיום 13.5.07). שלישית, לגבי הטענה בדבר מבנה גופו של העורר, בהודעתה של העדה ציפורה ששון (מיום 30.3.07 שעה 05:35 נכתב: "אחד בריא גובהה (כך במקור – א"ר) 167 לערך שיער קצוץ נראה בריא והשני רזה יותר נראה עם שיער מלא שניהם שיער שחור גובה 175 לערך" (ההדגשה הוספה - א"ר).

(2) מכלול הנתונים מקים איפוא תשתית ראייתית לכאורית מספקת: מספר עדויות ראיה המדווחות על רכב הדומה לשל העורר שהיה בשימוש התוקפים במקום התקיפה, והימצאות כתם הדם ברכב העורר התואם בסבירות גבוהה מאוד את ה- D.N.A של המתלונן. לא הוצגו פירכות של ממש כלפי תשתית ראייתית זו, העומדת באמות המידה שנקבעו לעניין קיומן של ראיות לכאורה (ראו ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה , פ"ד לה(1) 359 – השופט, כתארו אז, שמגר; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133). בעניין זאדה נאמר, בע' 151, מפי הנשיא ברק:

"ודוק: השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'".

פשיטא כי ככל שלעורר טענות כנגד עוצמת הראיות, יוכל להעלותן במהלך שמיעת הראיות בתיק העיקרי. כאמור, בשלב זה סבורני כי לא נפלה שגגה מתחת ידו של בית המשפט המחוזי בקבעו כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו של העורר. בניגוד לטענת העורר כי בתיק ראיה נסיבתית אחת בלבד, שאינה מביאה למסקנה אחת ויחידה ועל כן אינה מצדיקה את הארכת המעצר, סבורני כי קיימות בתיק ראיות נסיבתיות; והן - בפרט התאמתו של כתם הדם - בעלות עוצמה מספקת לענייננו: "תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו... ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה" (בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת חיות; השוו: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם); וראו גם: בש"פ 8114/06 אל הוזייל נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); בש"פ 1369/07 פחימה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

(3) לא זו אף זו, אל מול הראיות הקושרות לכאורה את העורר למעשה העבירה עומדת שתיקתו של העורר, המחזקת על פי דין את התשתית הראייתית הלכאורית נגדו. הדברים אינם חדשים:

"על פי ההלכה הפסוקה, כאשר הנסיבות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם, אשר ירחיקו מן המעשים המיוחסים לו, והוא נמנע מלעשות כן, מתחזקת גרסת התביעה (ראה, למשל, בש"פ 8948/96 בן שטרית נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). הסבריו של הסנגור אינם תחליף למסירת גרסה מפי הנאשם עצמו, ואין בהם כדי 'לכרסם' בחומר הראיות." (בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט אנגלרד;

כן ראו בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); בש"פ 4997/05 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אוסיף, כי שתיקה בכגון דא, שעה שחרב מתהפכת מעל ראשו של אדם, אומרת דרשני בקול גדול; השותק מוחזק, בשכל הישר ובניסיון החיים, כמסתיר דבר; במקרה דנן אין השתיקה בחינת סייג לחכמה, כדברי חכמים ( אבות י"ג, י"ג), אלא אם נאמר כי חכמה זו היא חכמת הנסתר, קרי, אי גילוי הצפונות. אכן השתיקה זכות לגיטימית היא לאדם, אלא ששוברה בצדה. אמר החכם מכל אדם ( משלי כ"ז, כ"ז) "חושֹך אמריו יודע דעת..."; שם המובן חיובי, אך בעולם העבירות החשד הוא כי החוסך אמריו יודע מדוע עושה הוא כן.

ח.

(1) אשר למסוכנות העורר, זו עולה מתקיפתו הקשה של המתלונן, אשר הגיע לחדר המיון במצב קשה, עם פצעים בפניו, דימום באוזנו ופצעי דקירה בקדמת ובאחורי בית החזה, בכתפו, במותנו ובירכו. אף עדויות הראיה מצביעות על אכזריות התקיפה: "ראיתי שני גברים עומדים וגבר שלישי שוכב על הרצפה, שני הגברים שעמדו בעטו בגבר שהיה שוכב על הרצפה כאשר זה ששוכב צועק" (ראו עדותה של בת אל חזן מיום 2.4.07). בעבירות כגון דא מצא המחוקק לנכון לקבוע חזקת מסוכנות, בסעיף 21(א)(1)(ג)(4). בתי המשפט כמעט נלאים (אך לא ילאו) מִדַּבֵּר, שוב ושוב, על הצורך לשרש ולברא את תופעת הסכינאות, אשר זכתה לכינוי האנטי-תרבותי - "תת תרבות הסכין". צורך זה עילאי, והוא משליך אף על סוגיית המסוכנות (ראו בש"פ 6678/93 מיזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5443/03 לובני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2506/05 טקשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3079/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא התלבטתי מכל מקום באשר לאפשרות חלופה, בגלל עברו הנקי כמעט של העורר (תיק נוער ללא הרשעה), ואולם לא ראיתי בסופו של יום טעם מבורר לשחרור בנסיבות המקרה.

(2) ואכן, גם בעניין זה – המסוכנות והחלופה – עומדת לעורר שתיקתו לרועץ, חרף זכותו הלגיטימית לשמור עליה. משקבע המחוקק חזקת מסוכנות סטטוטורית, נדרש העורר להפריכה, וזאת לא יוכל לעשות בשתיקה: "בדרך כלל, נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה חמורה... אינו יכול ליהנות משני העולמות בעת ובעונה אחת: גם לשתוק, על-אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מן המעצר אף-על-פי שהוא נותר בחזקת מסוכן" (בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 200, 206 - השופט זמיר).

וכך ככלל, דברים אלה נובעים מניסיון החיים ומן השכל הישר. אין אדם יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו.

ט.

בנסיבות אלו, לא אוכל להיעתר אף לחלופת המעצר שהציע העורר, ובקשר לכך יצויין עוד, כי העורר הוכרז דרוש לחקירה ביום 1.4.07. במשך חודש ימים השאירה לו המשטרה הודעות רבות וניסתה לאתרו, לרבות בביקורים חוזרים ונשנים בביתו, ורק ביום 8.5.07 בשעות הערב המאוחרות טרח להתייצב לחקירתו.

י.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לערר.