בש"פ 8114/06 מחמד אל הוזייל נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ברקאי ), בב"ש 21080/06, מיום 18.7.2006, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

2.בכתב האישום שהוגש ביום 23.6.2006 נגד העורר ואדם נוסף, אחמד אבו מוסא (להלן – אחמד ), הואשמו השניים בעבירות של חטיפה ורצח בכוונה תחילה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.4.2006, בשעה 23:00 לערך, הגיעו השניים למועדון "בלו-זון" באשדוד, ברכב מסוג "דייהטסו" השייך לאחמד. השניים נשארו במועדון עד לסגירתו לפנות בוקר, בשעה 03:15 לערך. לקראת חצות הלילה, הגיעה לאותו מועדון נערה ילידת 1990, תושבת קריית גת (להלן – מ' ), יחד עם חברתה נ'. לקראת סגירת המועדון, הסתבר למ' כי אין מקום ברכב עימו הגיעה למועדון, כדי להחזיר אותה לביתה בקרית גת. העורר ואחמד הציעו למ' כי יחזירו אותה עימם לביתה, אך מ', שלא הכירה אותם קודם לכן, פחדה מהם וסירבה להצעתם. ואולם, לאחר סגירת המועדון, ומשלא מצאה דרך אחרת להגיע לביתה, הסכימה מ' להצעת השניים. זאת, לאחר שהמשיכו בניסיונותיהם לשכנעה לנסוע איתם והבטיחו להסיעה לביתה. לאחר שמ' נכנסה עם השניים לרכבו של אחמד, לא הסיעוה לביתה שבקריית גת, אלא לבית נטוש, הנמצא קרוב לצומת להבים, מקום בו נהג אחמד להביא את חברותיו כדי להתבודד עימן. בין השעות 5:00-4:00, ביום 22.4.2006, בעקבות דברים שאירעו בבית הנטוש בין מ' לשניים, החליטו האחרונים להרוג את מ'. השניים הרגו את מ' על ידי הכאתה בראשה באמצעות מרצפת שמצאו במקום, ולאחר מכן שרפו את גופתה כדי למנוע את גילוי מעשיהם.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של השניים עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של השניים. בין ראיות אלו מנתה המדינה איכונים של טלפונים ניידים, האזנות סתר, צילומים ממצלמות אבטחה במועדון, הודעות של עדים רבים על הקשר בין מ' לשניים בליל מותה וכן ראיות המפריכות את גרסת האליבי של השניים. המדינה טענה כי אם ישוחררו השניים ימשיכו לבצע עבירות ולסכן את בטחון הציבור. לעניין זה הזכירה המדינה את עברם הפלילי של השניים. עוד טענה המדינה כי קיים חשש שהשניים ינסו להשפיע על עדי התביעה ולשבש את מהלך המשפט. העורר, מנגד, לא חלק על כך שהוא וחברו שהו במועדון והציעו למ' כי יסיעוה לביתה, אך טען כי בסופו של דבר מ' לא עלתה על הרכב בו נסעו, וכי לא ביצעו את העבירות המיוחסות להם. לטענת העורר, אין בידי המשיבה ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו בתום משפטו.

4.בהחלטתו המפורטת והמנומקת היטב קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית להרשעת העורר. את קביעתו זו ביסס בית המשפט על מספר ראיות נסיבתיות. בראש ובראשונה, קבע בית המשפט, כי מ' אכן התלוותה אל העורר וחברו, בתום הבילוי במועדון, ונסעה עימם אל הבית הנטוש. לעניין ממצא זה, הסתמך בית המשפט על הודעותיהם של מספר עדים שנכחו במקום, כמו גם על הסרטים שצולמו במצלמות האבטחה, בהם נראית מ' יוצאת מן המועדון עם שלושה גברים, ביניהם העורר וחברו אחמד. בנוסף, בית המשפט ציין כי אחמד קשר את עצמו אל הבית הנטוש (בו נמצאה גופתה של מ') כמקום אליו נהג להביא ידידות על מנת להתבודד עימן. אישור לקשר שבין אחמד לבית הנטוש מצא בית המשפט אף בהודעותיהם של שלושה עדים נוספים.

אף בשעת הרצח המשוערת מצא בית המשפט אישוש לקביעתו כי ידם של העורר ואחמד במעשה. זאת, בהתבסס על הודעת עד שמסר כי בבוקרו של אותו יום, בסביבות השעה 05:00, הבחין באש ועשן ליד הבית הנטוש, אם כי לא באש גדולה. רק בשעות הצהריים הגיע אל המקום, או אז הבחין בגופה חרוכה מתחת למזרון שרוף, והזעיק את המשטרה. על סמך עדות זאת קבע בית המשפט, כי האירוע התרחש בין השעות 04:30 (בהניחו כי מ' עזבה את המועדון בשעה 03:30) לשעה 05:00. בית המשפט הוסיף בהקשר זה, כי מעדויות שונות עולה כי יום קודם לכן, עד לשעה 16:00, המזרון היה מונח במקום תקין ושלם, ולא היה במקום כל ממצא חריג.

לביסוס מסקנתו בדבר מעורבות השניים במעשה, נעזר בית המשפט גם בתמלול שיחות שנערכו ביניהם, מהן למד כי שוחחו על מקרה הרצח (בדרך מוסווית) ותיאמו ביניהם גרסאות. כן הסתייע בית המשפט באיכון הטלפון הנייד אותו מחזיק העורר (ולא אחמד). מאיכון זה למד בית המשפט כי בשעה 04:55 היה הטלפון בסמוך לצומת להבים (סמוך למקום מציאת גופתה של מ'), בשעה 05:10 היה בצומת בית קמה ובשעה 05:33 בצומת מסמיה. העורר הודה כי נשא עימו את מכשיר הטלפון הנייד, וכי הוא ואחמד לא נפרדו האחד מן השני בליל האירוע וביום שלמחרת. משנשאלו באופן מפורש, אם נמצאו במקומות בהם אוכן הטלפון, הכחישו באופן גורף ואמרו כי עם סגירת המועדון שבאשדוד, נסעו ישירות לבית חברתו של העורר (ולא חברתו של אחמד), אביטל, שבגן יבנה. דא עקא, שגרסה זו, מלבד סתירתה על ידי ממצא אובייקטיבי בדמות איכון הטלפון, נסתרה גם בהודעתה של אביטל, שמסרה כי השניים הגיעו לביתה רק בשעה 06:00. לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי "קיימת תשתית ראייתית איתנה להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להם".

בהחלטתו דחה בית המשפט את טענת השניים כי החשד נופל על אדם אחר, בשם סביח, שהיה חברה הקודם של מ'. בית המשפט קבע כי מלבד השערות של אחת העדות בתיק, אין בחומר החקירה כל ראיה המצביעה על כך שסביח היה במועדון בערב האירוע ובשעת הסגירה. אף טענה בדבר העדר מניע מצד השניים לרצוח את מ', נדחתה. בית המשפט ציין כי "לא דרוש דמיון רב כדי לשער מהו המניע אשר עמד מאחורי המעשים האמורים", בהעירו, כי בשל מצבה של הגופה לאחר שריפתה, לא ניתן היה לבצע ניתוח פתולוגי כדי לבדוק האם בוצעה במ' גם עבירת מין, קודם מעשה הרצח.

בית המשפט סבר כי לאור מסוכנותם הרבה של השניים, כמו גם התנהלותם לאחר המעשה, המלמדת כי קיימת סכנה לשיבוש הליכי משפט מצידם, אין מקום לבחון חלופה למעצרם.

5.בעררו טוען העורר כי אין תשתית ראייתית כלל ועיקר להרשעתו. לטענתו, חומר הראיות בתיק, שכולו נסיבתי, הוא "דל ביותר", והראיות היחידות הקשורות לעורר הן איכון הטלפון הנייד שלו והודעתו במשטרה לעניין מיקומו בשעות מסוימות, שהופרכה. העורר מודה כי שיקר במשטרה, אך טוען שבהודעתו ביקש, באופן טבעי, להרחיק עצמו מאותו מקום (הבית הנטוש), אשר לפי השמועות שנפוצו ביישובו נמצאה שם גופה. העורר טוען כי הפרכת אליבי יכול שתהווה סיוע, אך לא ראיה עיקרית. כן טוען הוא, כי אין כל ראיה חפצית הקושרת אותו אל מ', או הקושרת את מ' לרכב בו נסעו הוא ואחמד. העורר מלין על כך שלא נעשו פעולות חקירה מסוימות בכיוון שעליו הצביע – חברה לשעבר של מ', סביח – וטוען כי חסרונן של אלו מוכיח כי אין לסמוך על ראיות החקירה שהצטברו עד כה. העורר מוסיף וטוען כי קביעות שונות של בית המשפט, דוגמת ייחוס מניע מיני למעשים שבוצעו במ', חסרות ביסוס בחומר הראיות ומעידות כי "בית המשפט קבע עמדתו על סמך 'תחושות בטן' ובשום אופן לא על סמך חומר ראיות, אשר, כאמור, הוא דל ביותר". העורר טוען אפוא כי יש לשחררו שחרור מוחלט, ולחלופין, מבקש הוא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בחינת חלופת מעצר.

המשיבה, מנגד, מסכימה כי הראיות בתיק הינן ראיות נסיבתיות, אך טוענת כי ראיות אלו הן חזקות ביותר וקושרות את העורר ושותפו למעשים המיוחסים להם. לפיכך, לטענתה, צדק בית המשפט עת קבע שישנה תשתית ראייתית מוצקה להרשעת העורר. המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, בציינה לעניין זה גם את עברו הפלילי, הכולל, בין השאר, עבירות של ניסיון לשוד והצתה, בגינן ריצה עונש של מאסר בפועל לתקופה העולה על חמש שנים.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. הכלל בעניין ראיות נסיבתיות הוא, שלצורך הרשעת נאשם על פיהן נדרש כי המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 577, 587). הליך הסקת המסקנות נעשה בעיקרו בשלושה שלבים: תחילה נבחנת כל ראיה בפני עצמה. אחר כך נבחן מארג הראיות בכללותו, ולבסוף, אם מארג הראיות מביא למסקנה מרשיעה, יש לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוח השכנוע שבה – האם בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות, המסבכות אותו בביצוע העבירה (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 10.7.2006, וההפניות שם). אשר למעצר עד תום ההליכים בהתבסס על ראיות נסיבתיות, "הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ... ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה" (בש"פ 1238/06 אזערי

נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 22.2.2006).

במקרה שלפניי, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי הראיות לכאורה שבתיק הן בעלות עוצמה כזו שיש בה כדי להביא בסופו של יום להרשעת העורר. העורר אינו חולק כי היה במועדון באותו לילה (הלילה שבין יום 21.4.2006 ליום 22.4.2006), כי היה "מגע שיחתי" (כלשון בא-כוחו) בינו לבין מ' באותו ערב, וכי אף הציע למ' כי יסיע אותה לביתה בקריית גת. העורר נצפה במצלמות האבטחה כשהוא יוצא עם מ' מהמועדון. העורר אינו חולק על כך שהוא ואחמד היו ביחד בשעות הרלוונטיות לאירוע. היכרותו של אחמד את המקום בו נמצאה גופתה של מ', ושימושו במקום לצורך התייחדות עם נשים, אושרה על ידי אחמד. העורר מודה כי שיקר בחקירתו במשטרה, ומכאן כי העורר לא נסע ישירות מן המועדון באשדוד אל בית חברתו שבגן יבנה, אלא הגיע לשם בשעה מאוחרת יותר, 06:00, כפי שמסרה אביטל בהודעתה. העורר לא מסר גרסה אחרת באשר למקום הימצאותו בין השעות 03:30 עד 06:00, כאשר לעת הזאת כבר ברור כי לא היה בנסיעה מהמועדון באשדוד לישוב גן יבנה, נסיעה שלפי עדותו אורכת כ-20 עד 25 דקות בלבד. לחלל זה בגרסתו של העורר מתווסף ממצא אובייקטיבי - איכון מכשיר הטלפון הנייד של העורר. איכון זה מצביע על כך שהעורר היה בשעה 04:55 בסמוך לצומת להבים, שהבית הנטוש נמצא בקרבתו.

צירופן של ראיות אלו, אשר בכל אחת מהן יש כדי לקבוע ממצא עובדתי מסוים, מסבך את העורר במעשה המיוחס לו ומעמיד תשתית ראייתית לכאורית, במידה הדרושה בשלב זה, ומקימה עילת מעצר נגד העורר. אמנם, אין בכך כדי לשלול באופן מוחלט קיומם של הסברים חלופיים למארג הנסיבות הקושר את הנאשם לביצוע העבירה, אולם בגדר הערר שלפניי, לא נמצאה לי כל תזה עובדתית חלופית. דברים אלו אמורים גם באשר לחשד שהפנה העורר כלפי סביח (חברה לשעבר של מ'), משום שאין די בו כדי לערער, בשלב זה, את התשתית הראייתית האיתנה שבתיק החקירה.

משקבעתי כי ישנן ראיות לכאורה, לא מצאתי שיש מקום לשקול במקרה זה חלופת מעצר. האכזריות שבה בוצעו המעשים המיוחסים לעורר ולשותפו, מעידה על מסוכנות רבה מאין כמוה, שאליה מצטרף גם עברו הפלילי המכביד של העורר. כל אלו דוחקים למסקנה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אין כל בסיס לבחון חלופה למעצרו של העורר. הערר נדחה.