בש"פ 1238/06 אשר אזערי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא נ' ממן) מיום 1.1.2006 ומיום 30.1.2006, לפיהן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת באשמת קשירת קשר לביצוע פשע, יצור נשק, החזקת נשק, ונשיאה והובלת נשק שלא כדין. על פי המתואר בכתב האישום, ככל שהוא נוגע לעורר, נטען כי העורר ואורי ממן ( להלן: הנאשמים ) קשרו קשר להכין מטעני חבלה במועד כלשהו לפני יום 28.11.2005. לצורך קידום מטרת הקשר הכין ממן במפעל טמבור שבו עבד באותה עת את רכיבי מטעני החבלה, והללו הוטמנו והוחזקו על ידי הנאשמים במקומות מסתור סמוך לדירת אימו של העורר ברחוב ברנר 144 בטבריה ( להלן: הבנין ). בלילה שבין יום 28.1.2005 ויום 29.1.2005 נפגשו הנאשמים ליד הבנין, ותצפית משטרתית שהוצבה בקרבת מקום הבחינה בעורר כשהוא נושא בידו חבילה ומניח אותה בתא המטען ברכבו של ממן. לאחר זמן מה נפרדו השניים ופנו איש לדרכו. זמן קצר לאחר מכן נעצרו הנאשמים. בתא המטען ברכבו של ממן התגלו אביזרי צנרת שונים אשר עברו שינוי על מנת שישמשו כמטעני חבלה מאולתרים, ובחיפוש שנערך סמוך לבנין נמצא מטען חבלה מאולתר, אשר פוצץ באופן מבוקר על ידי חבלני המשטרה. מספר ימים לאחר מכן נערך חיפוש נוסף בסמוך לבנין ובאותו חיפוש נמצאה קופסת פלסטיק המכילה אבקת שריפה במשקל של 1,580 גרם.

2.בהחלטתו מיום 1.1.2006 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה שהוגשה בד בבד עם כתב האישום והורה על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בעניינו של העורר קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לבסס את האישומים שיוחסו לו, ובאשר לעילת המעצר קבע כי ייצור מטעני חבלה בידי אזרחים הוא מעשה חמור המלמד על מסוכנותו הרבה של העורר. עוד קבע בית המשפט המחוזי באותה החלטה כי לא עלתה כל הצעה לחלופת מעצר מטעם העורר ועל כן לא נדרש לסוגיה זו, עם זאת ראה להוסיף כי "מקרה זה עשוי להיות אחד המקרים המובהקים בהם חלופת מעצר לא תתאים לשם השגת תכלית המעצר". לאחר מתן ההחלטה מיום 1.1.2006 הורה בית המשפט (בהחלטה שלא צורפה), על הכנת תסקירי מעצר בעניינם של הנאשמים ומשהוגשו תסקירים אלה, התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, אשר התמקד בסוגיית חלופות המעצר עליהן המליץ שירות המבחן. בהחלטה הנוספת מיום 30.1.2006, דחה בית המשפט את המלצות שירות המבחן בעניין חלופות המעצר לגבי שני הנאשמים. אשר לעורר קבע בית המשפט כי אין ליתן בו אמון משום שעל פי הראיות לכאורה נראה כי העורר עסק בעבירות חמורות מאין כמותן, בעת שהיה בעיצומו של תהליך שיקום במסגרת שחרור על תנאי ממאסר בן 20 חודשים שנגזר עליו בשל עבירות של חטיפה וסחיטה באיומים.

3.מכאן הערר שבפני, בו מלין העורר על קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומה של תשתית ראייתית נגדו, וכן על קביעתו הנוספת כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו. לטענת העורר הראיות לכאורה שעליהן ביסס בית משפט קמא את החלטתו הינן ראיות נסיבתיות ואין בהן כדי להקים תשתית ראייתית לכאורה בעוצמה המספקת לצורך מעצרו. העורר מוסיף וטוען כי נוכח המרחק הרב בין המקום שבו הוצבה התצפית למקום שבו חנה רכבו של ממן, אין זה סביר כי השוטרים יכולים היו לראותו אוחז חפץ כשידיו עטויות בכפפות, כפי שדיווחו. העורר מדגיש בטיעוניו כי בחיפוש שנערך על גופו בעת שנעצר לא נמצא עליו דבר הקושר אותו לאישומים, ועוד הוא מציין כי כפפות הגומי שנמצאו ליד הקופסא ובה אבקת השריפה (בחיפוש מיום 4.12.2005), הושארו במקום ולא הועברו לבדיקה על ידי משטרה וזאת בלא כל סיבה הנראית לעין. אשר לטביעות אצבעותיו שנמצאו על הקופסה, טוען העורר כי זו קופסה שהכילה סלט חומוס, אותו מכר בבית העסק שניהל בסמוך לאותו מקום וכי בכך יש משום הסבר סביר לטביעות האצבע שנמצאו. אשר לראיה העיקרית עליה הסתמך בית משפט קמא - שיחת הטלפון שהתקיימה בין העורר ובין ממן בצהרי יום 28.11.2005 - מעלה העורר טענה כללית ובלתי מפורטת לפיה אין בשיחה זו כדי להפלילו. העורר מוסיף וטוען כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן בדבר חלופת המעצר שאותה הציע בבית חברתו בשלומי ולטענתו, יש בחלופה זו כדי להשיג את מטרת המעצר

ומן הראוי היה לקבלה.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומוסיפה כי שתיקתו של העורר בחקירה יש בה כדי לחזק את התשתית הראייתית לכאורה. המשיבה מדגישה כי ההסבר לעניין טביעות האצבע על קופסת אבקת השריפה ניתן לראשונה במסגרת הערר ועל כן אין לייחס לו משקל ממשי בשלב זה. כמו כן מדגישה המשיבה כי עד כה לא ניתן על ידי העורר כל הסבר לחילופי הדברים בינו ובין ממן בשיחת הטלפון המוקלטת בה דיברו ביניהם על רכיבי מטען החבלה המאולתר, ואף זאת יש לזקוף לחובתו. אשר לחלופת המעצר מפנה המשיבה לנימוקיו של בית משפט קמא וטוענת כי אין כל מקום להתערב בהם.

4.דין הערר להידחות. לאחר שבחנתי את חומר הראיות אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית מספקת של ראיות לכאורה, אשר יש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. דו"ח התצפית מתעד את העורר כמי שיצא מן הבנין יחד עם ממן, כשעל ידיו כפפות והוא מחזיק מתחת לידו הימנית ארגז בצבע אפור שחור שהונח בתא המטען ברכבו של ממן. התצפיתן מציין באותו דו"ח מפורשות כי המקום שלעברו צפה ובו עמד הרכב, היה מואר בתאורת רחוב וכי הראות היתה טובה. העורר ניסה לסתור דברים אלה באמצעות קלטת וידיאו המתעדת את המקום וביקש להציגה. בצדק דחה בית משפט קמא את בקשתו בעניין זה ואף אני לא מצאתי מקום להידרש לקלטת זו, שכן שאלות של מהימנות מקומן בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר. עוד עולה מן הראיות לכאורה כי זמן קצר לאחר העמסת האריזה שהיתה בידי העורר אל תא המטען של ממן, נעצר ממן ובתא המטען של רכבו נמצאו פקקים מחוררים וצינורות מולחמים, אשר על פי חוות דעתו של החבלן המשטרתי "עברו שינוי שיוכלו לשמש ככלי קיבול ורסס לשני מטעני חבלה מאולתרים". חוות דעת זו תומכת לכאורה בכך שהרכיבים אשר נמצאו ברכבו של ממן אכן נועדו להרכבת מטעני חבלה. ראיה מרכזית נוספת הקושרת את העורר לממצאים המפלילים ומסבכת אותו לכאורה בעבירות המיוחסות לו הינה, כפי שציין בצדק בית משפט קמא, שיחת הטלפון שקיים עם ממן בצהרי יום 28.11.2005, טרם מעצרו. באותה שיחה התייחסו העורר וממן לדבר מה שהכין ממן המכיל פקקים וחורים והם קבעו להיפגש באותו יום אצל העורר כדי לשבת "על זה", תוך שהעורר מביע התפעלות מ"הספקיו" של ממן בעת שציין באוזניו "עשיתי עוד שניים ... עם פקקים הכל". לא למותר לציין כי משעומת ממן בחקירתו עם שיחה מוקלטת זו פרץ בבכי. העובדה כי העורר לא מסר הסבר כלשהו לשיחה המוקלטת וכן העובדה שבחר להתכחש לכך שהשתתף בה לאחר שקודם לכן אישר כי הוא אחד הדוברים בה, כל אלה פועלים לחובתו בשלב זה של הדיון במעצר עד תום ההליכים. הוא הדין באשר לטביעת האצבע על קופסת הפלסטיק שהכילה אבקת שריפה, שנמצאה בקרבת עסקו ואשר לגביה בחר העורר עד לדיון בפני שלא למסור הסבר כלשהו.

5.הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם)). נוכח מארג הראיות הנסיבתיות אשר פורטו לעיל, זהו המקרה שבפנינו. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה שהעורר שתק בחקירתו ולא מסר כל גרסה לעניין תוכנה של שיחת הטלפון ולעניין טביעת האצבע על קופסת אבקת השריפה (ראו בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 12 להחלטה).

6.אשר לחלופת המעצר, צדק בית משפט קמא בקובעו כי יש קושי רב ליתן אמון בעורר. לעורר שלוש הרשעות קודמות, שתיים מהן בעבירות אלימות. חמור מכך, העבירות המיוחסות לו במקרה שלפנינו, נעברו על ידו לכאורה בעת שהיה בעיצומו של הליך שיקומי בגינו שוחרר על תנאי וזאת לאחר שריצה שני שלישים מתוך עונש מאסר בן 20 חודשים שנגזר עליו בשל עבירות חטיפה וסחיטה באיומים. נראה, אפוא, כי העורר בחר בעבריינות כדרך חיים ולא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על דרך של חלופת מעצר.

הערר נדחה.