בש"פ 8185/06 יחזקאל באשה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט רוזן ), בב"ש 92905/06 מיום 28.9.06, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.העורר מואשם ברצח. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 31.7.06, סמוך לשעה 21:30, ישב העורר במסעדת "שיפודי חן" ברמת גן יחד עם חברו איציק מימוני. באותו מועד, נכנס למסעדה יצחק ג'ורג'י (להלן – המנוח ), ניגש אל העורר והכה מכה חזקה בראשו מאחור. בתגובה לכך הכו הנאשם ומימוני את המנוח, הניפו כיסאות כדי להנחיתם עליו והשתתפו בתגרה שהתפחתה במקום. הנוכחים במסעדה הפרידו בין הניצים והוציאו את המנוח, העורר ומימוני אל מחוץ למסעדה. העורר, בעודו מוחזק בידי בעל המסעדה, קרא לעבר מימוני "בוא נלך, היום אני ארצח אותו", כשהוא מכוון בדבריו למנוח. המנוח החל לצעוד עם דודו (להלן – סבאח ) לעבר בית מגוריו. העורר ומימוני נשארו בסביבת המסעדה ונכנסו אליה כדי לאסוף את חפציהם האישיים שנותרו על השולחן. מימוני נטל מהמסעדה סכין לחיתוך בשר והשניים עזבו את המקום ברכבו של מימוני. דקות ספורות לאחר מכן פגש העורר את המנוח ברחוב עזריאל בפינת שדרות פילדלפיה. העורר דקר את המנוח מספר פעמים, כשהוא מכוון פעמיים לפחות לבית החזה שלו, כשאחת הדקירות פצעה את לבו של המנוח. במהלך העימות בין המנוח והנאשם נדקר העורר סמוך לעינו. המנוח הגיע לבית החולים תל השומר באמבולנס. לאחר ניסיונות החייאה שלא צלחו, נקבע מותו.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון, נחלקו הצדדים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לכך שהעורר הוא שדקר את המנוח. בית משפט קמא בחן את חומר החקירה שהונח בפניו ובא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לכך. בין היתר, התבסס בית המשפט על אמרתו של אחד מעובדי המסעדה (להלן – חמודי ) , שמסר כי בתגרה מחוץ למסעדה צעק העורר "אני ירצח אותו"; על העובדה כי נמצא כתם דם של העורר בסמוך לטיפות הדם של המנוח, וכן על אמרותיו של העורר בתא המעצר בפני מדובב (שהעורר ידע כי הינו מדובב). בית המשפט דחה את טענת בא כוח העורר כי מימוני – אשר נטל את הסכין מהמסעדה - הוא זה אשר דקר את המנוח. בית המשפט קבע כי העורר עצמו, בחקירותיו, לא טען דבר נגד מימוני, ובחקירותיו טען כי אין בכוחו לספר את הקורות אותו מרגע סיום העימות במסעדה, בשל הטראומה הנובעת מפציעתו. עוד קבע בית המשפט כי אפילו תתקבל גרסתו זו של עורר (שהושמעה מפי בא כוחו), לא יהיה בכך כדי להפחית מאחריותו של העורר למעשה הרצח, על פי הראיות הנסיבתיות שהונחו בפניו. כן קבע כי לנוכח עילת המעצר הברורה, לא ניתן להפיג את מסוכנות העורר בדרך של חלופת מעצר.

4.בערר שלפניי משיג העורר על מסקנותיו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה. טענתו העיקרית של העורר היא, כי הראיות הקיימות מצביעות דווקא כי היה זה מימוני שדקר את המנוח, ואילו הוא עצמו רק נדקר על ידי המנוח. לטענתו, בית משפט קמא לא נתן דעתו, בין היתר, לעובדות הבאות: מימוני הוא זה שנטל את הסכין מהמסעדה; מימוני ברח לאחר האירוע והסתתר באילת למשך 3 ימים; מימוני הסתיר את הרכב בו הגיע למסעדה; ברכבו של מימוני התגלו כתמי דם השייכים לעורר; הבגדים שמימוני לבש בזמן האירוע לא נמצאו, משום שהלה החביאם מיד לאחר האירוע, ובשל סיבה זו לא הסיע את העורר לבית החולים לאחר שנפצע; על בגדיו של העורר נמצאו כתמי דם רבים, אך כולם זוהו כדמו של העורר עצמו ולא של המנוח, עובדה תמוהה בהינתן שהמנוח נדקר בלבו ויש להניח כי הותז דם רב; כתם הדם של העורר נמצא על שפת המדרכה במרחק של כ-10 מטרים מכתמי הדם של המנוח על המדרכה, מה שמעיד, לטענתו, כי לא הוא דקר את המנוח. העורר מדגיש כי אף המשיבה מסכימה כי הגיוני שמימוני היה באירוע, אך אין לה ראיות נגדו. לאור כל אלו, טוען העורר – מפי בא כוחו - כי התסריט ההגיוני והמתבקש של ההתרחשות הוא כלהלן: העורר ומימוני נסעו ברכבו של מימוני וראו את המנוח בפינת הרחובות עזריאלי ופילדלפיה; מימוני האט את הנסיעה והמנוח הפתיע את העורר בעודו ישוב ברכב ודקרו סמוך לעינו; העורר פתח את דלת הרכב, צעד מספר צעדים והתמוטט על שפת המדרכה (במקום בו נמצאה טיפת דמו); בתגובה לכך, דקר מימוני את המנוח. העורר טוען - שוב מפי בא כוחו - כי לא סיפר דברים אלו בהודעותיו במשטרה, משום שחשש להפליל את חברו מימוני או את אחיו גילי, שהוזעק למקום ופינה אותו לבית החולים (ויוער כי לא ברור מתוך חומר החקירה באיזה שלב בדיוק הוזעק האח גילי – האם לאחר הקטטה במסעדה, או לאחר שנפצע העורר בעינו). עוד חולק העורר על הפרשנות שנתן בית משפט קמא לדברים שסיפר למדובב. הוא מציג פרשנות מנוגדת, שלטענתו מתיישבת עם אותו תסריט "מתבקש" שהוזכר לעיל. בהקשר זה, טוען העורר, והמשיבה אינה חולקת על כך, כי העורר ידע כי בן שיחו בתא המעצר היה מדובב. לכן, לדבריו, המשיבה אינה יכולה "להחזיק את המקל בשני קצותיו" ולשלול מתוכן שיחתו עם המדובב את הדברים שאמר העורר לטובתו, ומאידך להסתמך על פרטים אחרים משיחה זו, הפועלים נגדו. עוד טוען העורר כי דבריו של חמודי הינם "גרסה כבושה", שנמסרו רק בהודעתו השנייה (תשעה ימים לאחר האירוע).

המשיבה, מנגד, מכנה את גרסת העורר "פנטסטית". היא מדגישה כי מדובר בגרסה כבושה, וכי העורר הזכיר את מימוני רק לאחר שלושה ימי חקירה. עוד טוענת המשיבה, כי בתיק זה ישנן ראיות נסיבתיות, המחוזקות במניע בדמות המכה שהעורר ספג במסעדה מהמנוח. היא מציינת כי בעל המסעדה, שהפריד בין הניצים, הצביע על העורר כמי שניסה לתקוף את המנוח, ולא על מימוני. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המרחק בין טיפת הדם של העורר לבין טיפות הדם של המנוח קטן מ-10 מטרים; ומכל מקום, אף אם המרחק ביניהן גדול יותר, הרי שייתכן כי המנוח נדקר ודמו נשפך על הרצפה רק לאחר כמה מטרים, לאחר שהדם חדל להיספג בחולצתו. עוד מציינת המשיבה, כי העורר סירב לדגימת דמו בבית החולים (טענה שהעורר עצמו הכחיש בדיון לפניי). לטענתה, אם הוא ידע כי לא הוא נגע במנוח, לא הייתה לו כל סיבה להתנגד לכך. בכל מקרה, טוענת המשיבה, מנסיבות העניין עולה כי יש להתייחס למימוני ולעורר כשותפים למעשה הרצח.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, הראיות לכאורה נגד העורר הינן נסיבתיות. אך אין מניעה להתבסס על ראיות נסיבתיות לצורך מעצר עד תום ההליכים, מקום בו יש בהן תשתית ראייתית לכאורית מספקת, כדברי השופטת חיות :

"הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ... ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה" (בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 22.2.2006).

לשם הרשעת נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, נדרש כי "המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 577, 587).

התזה העובדתית החלופית לזו שנתקבלה על דעת בית משפט קמא, לא הועלתה כלל על ידי העורר עצמו, אלא מפי בא כוחו. העורר מצדו נמנע מלמסור גרסה מפורטת לחוקרי המשטרה בתואנה כי הוא שרוי ב"טראומה" ואינו זוכר את השתלשלות העניינים מרגע עזיבת המסעדה. אמתלה זו לאי מסירת גרסה נטענה על ידי העורר, מפי בא כוחו, גם בהליך הארכת המעצר בבית משפט קמא (ראו, כדוגמה, עמ' 2 שורה 24; עמ' 12 שורה 23). ואולם, בדיון לפניי חזר בו העורר, מפי בא כוחו, מטענת "הטראומה", והסביר כי הימנעותו מלמסור לחוקריו גרסה אודות השתלשלות האירוע לאחר עזיבת המסעדה, כמו גם הדברים שסיפר למדובב, נבעו מרצונו לגונן על אחיו ועל מימוני. לגוף העניין, התזה של בא כוח העורר - הבנויה רובה ככולה על ההנחה שהמרחק בין כתמי הדם בזירת האירוע מעיד על העדר מגע בינו לבין המנוח - אינה מתיישבת עם הדברים אשר סיפר העורר למדובב. בשיחות אלו, מעלה העורר את האופציה של הגנה עצמית, באומרו, כדוגמה: "מקווה שהוריד מרצח להריגה, מהריגה להגנה עצמית" (תמליל 250/06 (28) עמ' 9). האפשרות כי מדובר בהגנה עצמית אינה עולה בקנה אחד, כמובן, עם תזת העדר המגע. ברי, כי עצם העלאת האפשרות של הגנה עצמית, בהעדר כל פירוט, אין די בה כדי לקבוע כי נתקיימו, ולו רק לכאורה, כל התנאים הצריכים לסייג של הגנה עצמית (כנדרש בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז – 1977). טענת העורר, כי הדברים שאמר למדובב נאמרו מתוך רצון לגונן על מימוני וגילי, אף היא לא הועלתה על ידי העורר בחקירתו, אלא הושמעה מפי בא כוחו, ובתורת שכזו אין לשעות אליה בשלב זה. לא נעלם מעיניי כי בדברי העורר למדובב ניתן למצוא גם אמרות העשויות להתפרש לטובתו, אך אין בהן כדי לשלול את הפוטנציאל הראייתי הטמון בדברים אשר עומדים לכאורה לחובתו (ראו והשוו רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5), 761, בפיסקה 33; ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל . פ"ד ל(2) 471).

לאור כל אלה, הערר נדחה.