בש"פ 1687/08 נעים אבו שרך נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק ) ועבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק. ביום 14.8.07, עם הגשת כתב האישום, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 13.2.08 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) לבקשה. מכאן, הערר המונח בפניי.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, נתגלע סכסוך בין העורר לבין אדם ששמו שריף שאוונה (להלן - שאוונה ). ביום 9.7.07 נסע שאוונה לבית העורר בעיר לוד וקרא לו לרדת מביתו לרחוב כדי לשוחח עימו, אך העורר סירב. בתגובה, קילל שאוונה את העורר, איים עליו ועזב את המקום. בהמשך היום התקשר שאוונה לעורר ואמר לו, כי הוא יבוא לקחתו למחרת בשעה שבע בבוקר, משום שיש להם עבודה משותפת בנגב. למחרת היום, כלומר ביום 10.7.07, נסע שוואנה לביתו של העורר. בשעה שבע וחצי בבוקר לערך התקשר שאוונה לעורר ואמר לו לרדת למטה. בהמשך, כך נטען, ירד העורר מביתו לרחוב, כשהוא מצויד באקדח. העורר נעמד מחוץ לרכב, בעוד ששאוונה היה ישוב במושב הנהג. בין השניים פרץ ויכוח, במהלכו שאוונה ביקש מהעורר להיכנס לרכב, אך הלה סירב. שאוונה מצידו קילל את העורר. בעקבות זאת, על פי המסופר בכתב האישום, הוציא העורר את האקדח וירה בראשו של שאוונה. שאוונה, שניסה להימלט מהמקום באמצעות הרכב, נסע כמה מטרים, אך לבסוף סטה ממסלולו, פגע בעץ ונעצר. כתוצאה מהירי נגרמו לו שברים מרובים בעצמות הפנים, שבר בריצפת העין ובצקת מוחית. הוא איבד את הכרתו, נזקק להנשמה ואושפז בבית חולים למשך כשבועיים. העורר נעצר ביום 29.7.07. כאמור, ביום 14.8.07 עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 30.12.07, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי בהתבסס, בין היתר, על הודעתה מיום 2.8.07 של נסרה, אשת העורר. בהודעתה סיפרה נסרה על מחלוקת שנתגלעה בין העורר לבין שוואנה, על רקע הקמתה של חברה משותפת. עוד סיפרה היא, כי שוואנה הגיע לביתם, אך העורר סירב לרדת למטה ושוואנה השמיע לעברו קריאות גנאי ואיומים. עוד ציינה היא, כי באותו יום התקשר שוואנה לעורר ואמר לו כי הוא יבוא אליו בשעה שבע בבוקר למחרת. שוואנה התקשר לעורר בשעה שבע בבוקר למחרת, כך נמסר בהודעתה של נסרה, ביקש ממנו לרדת למטה ולאחר רדתו של העורר התפתחו ביניהם חילופי דברים. לאחר מכן, כך סיפרה נסרה, סימן לה העורר להיכנס פנימה ולאחר שתי דקות שמעה היא קול ירי. עוד אמרה נסרה בהודעתה, כי לאחר עלייתו של העורר הביתה, הוא אמר לה שרצו לעשות לו "כיפה אדומה". לאחר האירוע אמר לה העורר אף שהוא מרגיש "מכובד עם עצמו", ובהמשך אמר, כי הם ייסעו לשארם או לאנטליה ולאחר מכן הוא יסגיר את עצמו למשטרה. בית המשפט המחוזי הסתמך בהחלטתו אף על הודעתה של בת העורר. לעניין זה יש לציין, כי הבת מסרה בחקירתה מספר גרסאות סותרות לגבי הידוע לה על האירוע.

לגבי עצם הטענה כי בוצע ירי לעברו של שוואנה, מצא בית המשפט ראייה אף בהודעותיהם של שכנים, אשר שמעו את קול הירי וראו את התאונה מיד לאחר מכן. ראיות נוספות לעניין ביצוע ירי, כך קבע בית המשפט, ניתן למצוא בדבריו של שוואנה מיד לאחר האירוע, לפיהם הוא נורה. בהחלטה צוין, כי קיימות חוות דעת רפואיות המעידות ששוואנה נפגע מקליעים. כן צוין, כי במכוניתו של שוואנה נמצא תרמיל, שלא ברור מה מקורו. בהחלטתו הסתמך בית המשפט המחוזי אף על שיחות טלפון שנקלטו בהאזנת סתר. בשיחות אלה נשמע המשיב אומר: "היו לי בעיות בלוד עם אנשים כבדים", ומבקש מבן שיחו דבר מה באומרו: "צריך דחוף, כי מה שיש לי התלכלך, לא משנה בכמה, צריך קטן רגיל". ממשפט זה הסיק בית המשפט המחוזי כי העורר חפץ היה ברכישת כלי נשק חדש, לאחר שעשה שימוש בכלי הנשק הישן שלו. בנוסף, נשמע העורר בהאזנת הסתר אומר כי האדם שנפגע - "נפגע בראש". ראיות נוספות מצא בית המשפט המחוזי בפלטי שיחות טלפון, המעידים על קשר טלפוני בין העורר לשאוונה, על אף שהעורר הכחיש בחקירתו כל קשר או היכרות עימו. כן הסתמך בית המשפט על דברים מסוימים שאמר העורר לאחד מאנשי המשטרה (צחי סנטור) כי הוא הודה "שירה לו בראש". לאור האמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בעקבות זאת, עתר העורר לשחרורו לחלופת מעצר והוגש תסקיר של שירות המבחן בעניינו. בהחלטתו מיום 13.2.08 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת השחרור לחלופה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת בין היתר, לאור המסוכנות הנשקפת מהעורר ולאור האמור בתסקיר המבחן.

4.

סניגורו המלומד של העורר טען בפנינו, כי לא קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. לטענתו, הראיות נגד מרשו הינן נסיבתיות בלבד. בזירת האירוע לא נמצאו ממצאים, דוגמת תרמילים, כלי נשק או סימני פגיעה, היכולים לאשש באופן חד משמעי את הטענה כי בוצע ירי. בנוסף, העורר לא הודה במעשים, חרף מצבו הנפשי הקשה בחקירה ועל אף שהיה נתון לאיומים והשפלות מצד חוקריו. עוד ציין הסניגור בפנינו, כי העורר נעצר רק תשעה עשר ימים לאחר האירוע, לאחר שאחרים נעצרו בחשד לביצוע המעשה ושוחררו. נטען אף בפנינו, כי שוואנה נורה בעבר על ידי אחרים וכי היה קיים מידע מודיעיני לגבי אדם מסוים, שאינו העורר, בחשד שהוא זה שביצע את הירי. בנוגע להודעתה של נסרה, נטען כי אין היא קבילה כראייה במשפט, משום שלא הוקלטה, ומכל מקום, שאין בה ראייה ישירה לביצוע המעשים על ידי העורר. בנוגע להודעתה של הבת, קיימת בעייתיות רבה במהימנותה, כך נטען. טענה זו מבוססת על כך שהבת סיפקה בחקירתה גרסאות שונות לגבי מה שהיא יודעת על מאורעות אותו יום. בנוסף, גם על פי גירסתה, שעליה התבסס בית המשפט המחוזי, הייתה היא בחדרה בזמן האירועים ולא ראתה את שוואנה, כך נטען. טענות מועלות גם נגד קבילות הודעת הבת כראייה, וזאת הן בשל אי הקלטתה, על אף היות הבת חשודה בעבירה של שיבוש חקירה, הן בשל רישומה המאוחר והן בשל היותה עדות שמיעה הנובעת ממידע שנמסר לבת מחברתה. בכל הנוגע להאזנות הסתר, נטען כי מהשיחות שלא תומללו ניתן להבין שהעורר ביקש לרכוש כלי רכב חדש ולא כלי נשק, כפי שהבין זאת בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי קיימים עדים שמהודעתם עולה, כי פציעתו של שוואנה נבעה מתאונת דרכים, ואף שוואנה עצמו גורס היום כי הוא נפגע בתאונת דרכים. אף אם יתברר כי קיימות ראיות לכאורה, העורר מבקש לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, מצבו הנפשי קשה והוא ניסה בעבר מספר פעמים לשים קץ לחייו. כמו כן, מפנה הוא לעברו הפלילי הנקי, להיותו מכור לסמים בעבר ולכך שהוא סובל מנכות. לפיכך, מציע הוא חלופת מעצר בצפון אצל אדם בשם ראוף אלג'מל המוכן לפקח עליו.

5.

דעתי הינה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. אמנם, כפי שטוען העורר, עיקר הראיות נגדו אינן ראיות ישירות. ואולם, כלל הוא כי ניתן להורות על מעצר עד תום ההליכים אם הראיות הנסיבתיות על פניהן הינן "בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה" (ראו, בש"פ 991/99

מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם, 17.2.99); בש"פ 1238/06

אזערי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.06)). במקרה דנא, קיים מארג ראיות בעל משקל נגד העורר, ובמרכזו הודעתה של נסרה. בהודעתה זו סיפקה נסרה פרטים על סכסוך קשה שנתגלע בין העורר לשוואנה, שמקורו בחברה שהייתה בבעלותם המשותפת. כמו כן, תוארה בהודעתה השתלשלות האירועים החל ביום שקדם ליום האירוע, עבור ביום האירוע עצמו וכלה בימים שלאחריו. מהודעתה ניתן להסיק, כי הסכסוך הקשה בין העורר לשוואנה הביא הן לחילופי הדברים הקשים ביניהם ביום 9.7.07 והן למה שהתרחש יום לאחר מכן. עוד יצוין, כי ההודעה עצמה כוללת פרטים על האירועים שהתרחשו, לכאורה, ביום 10.7.07, ובכלל זה קריאתו של שוואנה לעורר לרדת למטה, חילופי הדברים הקשים ביניהם וקול הירי ששמעה נסרה לאחר שנכנסה לביתה בהוראת העורר. הדברים שאמר העורר לאשתו, כי יסגיר עצמו למשטרה לאחר שייסעו לחו"ל, אף הם משמשים כראיה משמעותית נגד העורר. העורר טען אמנם בפנינו נגד הקבילות של הודעתה של נסרה. אולם, כבר נפסק שרק כאשר ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי הראיה לא תהא קבילה במשפט העיקרי, לא תובא היא בחשבון בעת דיון במעצרו עד תום ההליכים של הנאשם (ראו, בש"פ 1572/05

אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.05)). בשלב זה של המשפט, אין לי צורך לקבוע נחרצות בשאלת קבילותה של הודעתה של נסרה. די כי אומר, שעל פניו, ראייה זו הינה לכאורה קבילה ולא ניתן הסבר מספק מדוע לא ניתן יהיה להגישה לבית המשפט בדונו במשפט העיקרי. כל שנטען הוא שההודעה אינה קבילה, משום שלא הוקלטה. ואולם, אין לקבל טענה זו, שכן נסרה נחקרה בחקירתה כעדה, ולא כחשודה (ראו, חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002). עוד יצוין, כי טענת אי קבילותה של ההודעה מועלית לראשונה בפנינו. לאור האמור, צדק בית המשפט המחוזי בהעניקו משקל להודעתה של נסרה

בהחלטתו.

6.

חשוב לציין, כי הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לא התבססה אך על הודעתה של נסרה. קיימות ראיות נוספות לגבי ביצוע ירי, ובכלל זה מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואית, מהם עולה כי פציעתו של שאוונה נבעה מפגיעה של כדור אקדח. למארג הראיות יש להוסיף דברים שאמר שוואנה בתכוף לאירוע, לפיהם ירו בו. דברים אלה נאמרו הן לפראמדיק ולנהג האמבולנס שפינו אותו והן לאדם נוסף. כמו כן, קיימות הודעות של אנשים נוספים ששמעו קול ירי. זאת ועוד, גם אם אין הוכחה ברמה הנדרשת בשלב זה, כי שוואנה נפגע מן הירי, הרי קיימות ראיות מספיקות ברמה הלכאורית לגבי ירי מצידו של העורר אל שוואנה. לכך יש להוסיף, כי בחקירתו שמר העורר על זכות השתיקה בחלק מהשאלות שנשאל בנוגע לקשריו עם שוואנה. כאשר כבר ענה העורר לשאלות בחקירתו, טען כי הוא אינו מכיר את שוואנה ולא דיבר עימו בטלפון. דברים אלה אינם עולים, לכאורה, בקנה אחד עם פלטי שיחות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי. עוד יש לזכור את דברי העורר לאחד השוטרים כי הודה שירה בראשו (של שוואנה). מקבץ הראיות שתואר לעיל די בו כדי לקבוע, כי צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו על קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. משכך הדבר, אין אף צורך להיזקק בשלב זה לקבילותה ולמשקלה של הודעת הבת. מיותר לומר, כי קיימת עילת מעצר.

7.

אין בידי לקבל גם את בקשתו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר. אכן, עברו הפלילי הנקי של העורר עומד לזכותו. ואולם, המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הינם חמורים. אין צורך להכביר במילים על מידת החומרה שיש לייחס לניסיון לרצוח אדם אחר על ידי ירי בו. ברי, כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על רמת מסוכנות גבוהה לשלום הציבור. עוד אוסיף, כי אף תסקיר שירות המבחן, שהוגש לבית המשפט המחוזי, לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר ואף הביע ספיקות בדבר התאמתו של המפקח שהוצע. משכך הדבר, צדק בית משפט קמא משסירב לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עם זאת, כמובן, שאם שמיעת הראיות במשפטו של העורר לא תתחיל תוך זמן סביר, רשאי הוא להגיש בקשה לעיון חוזר לערכאה הדיונית.

8.

אי לכך, הנני דוחה את הערר.