בש"פ 5376/03 מנחם ליבני נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים על פי כתב אישום, שהוגש נגדו בת.פ. 173/03 ובו הוא מואשם במעשה פזיזות ורשלנות מתוך מניע גזעני וכן בחבלה במזיד לרכב מתוך מניע גזעני, עבירות על סעיפים 338(5) ו- 413 ה(4), בצירוף סעיף 144ד(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו ביום 8.6.03 בסביבות השעה 07:00, בסמוך לכביש הידוע כציר 60, המחבר בין הכפר בני נעים ובין חברון (להלן – "הכביש"). על פי המתואר בכתב האישום, נהג המתלונן, פלשתיני תושב יאטה, משאית עמוסה, בשביל העפר הסמוך לכביש ואילו העורר נסע באותה עת בכביש. משהגיעה המשאית סמוך לנקודת המפגש שבין הכביש לשביל העפר, עצר העורר את רכבו עלה על תלולית עפר ולאחר שהמשאית עצרה ירה ארבעה כדורים, ממרחק של כ-5 מטרים במשאית, באמצעות רובה מסוג M -16 שהיה ברשותו, ופגע בפנס הקדמי של המשאית. לאחר מכן, הוסיף וירה שני כדורים גם בגלגל הקדמי השמאלי של המשאית.

על פי הנטען בכתב האישום, פגע העורר במזיד ברכבו של המתלונן וכן עשה מעשה בדרך רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלה והכל מתוך מניע של גזענות.

2.בטרם הוגש כתב האישום, הובא העורר בפני בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן), לשם הארכת מעצרו ובאותו דיון החליט בית משפט השלום על שחרורו של העורר והיתנה את השחרור בהפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג'; בהתייצבות במשטרה ובבית המשפט ככל שיידרש ובאיסור ליצור קשר כלשהו עם האנשים שהיו עמו ברכב, בעת שקרה האירוע נשוא כתב האישום. המשיבה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, אך בינתיים הוגש נגד העורר כתב האישום הנדון ועמו בקשה למעצרו עד תום ההליכים.

3.בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים (כב' השופט י' עדיאל), קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין, בציינו כי העורר אינו כופר באירוע הירי עצמו וירי כזה לעבר חזית המשאית, גם אם לעבר חלקה התחתון, בעוד המתלונן יושב בתוכה, עולה, על פניו, כדי התנהגות נמהרת ורשלנית העשויה לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, גם אם בפועל לא התכוון העורר לפגוע במתלונן.

יחד עם זאת, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, אין בחומר החקירה ראיות לכאורה לכך שהעורר עשה את המעשה מתוך מניע גזעני. בעניין זה, כך סבר בית המשפט המחוזי, אין די בהשערות או בהנחות ועל המשיבה מוטל הנטל להוכיח, באופן פוזיטיבי, את דבר המניע הגזעני הנטען.

אשר לעילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי כי עילה זו מתקיימת לנוכח השימוש שעשה העורר בנשק חם, שימוש המקים חזקה בדבר מסוכנות, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. משבחר העורר לשתוק בחקירתו ולא מסר גרסה כלשהי לאירועים, לא הופרכה חזקת מסוכנות זו, והיא עומדת בעינה. לאחר כל הדברים הללו, בחן בית המשפט המחוזי חלופת מעצר בעניינו של העורר והגיע למסקנה כי בהתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין, יש מקום לשחרר את העורר בתנאים מגבילים כדלקמן: הפקדת ערבות עצמית ושתי ערבויות צד ג' בסך 10,000 ₪ כל אחת; התייצבות במשטרה ובבית המשפט ככל שיידרש; הפקדה כספית בסך 10,000 ₪; איסור שהייה בתחומי יהודה ושומרון וקביעה כי על העורר להתגורר בתחומי ישראל, במקום מגורים שעליו או על כל שינוי בו יודיע לבית המשפט בתוך המועדים שנקצבו בהחלטה. בקובעו את תנאי השחרור הביא בית המשפט המחוזי בחשבון, בין היתר, את פעילותו של העורר במסגרת "המחתרת היהודית" בראשית שנות השמונים, אך התחשב, מאידך גיסא, בכך שמאז שחרורו מן הכלא לא הורשע העורר במשך שנים רבות בעבירה כלשהי, וכן התחשב בכך שמתוך חומר הראיות שנאסף לא עולה כוונה, שנתלוותה למעשהו של העורר, לפגוע במתלונן.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

4.בערר טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה על פי סעיף 338(5) לחוק העונשין. לגישתו, הירי שבוצע אל עבר פנסי המשאית והצמיג, היה ירי אחראי, שכוון לחלק התחתון של המשאית ולא היה בו משום פזיזות או רשלנות המסכנת חיי אדם. העורר הוסיף וטען כי לא כל שימוש בנשק חם מקים חזקת מסוכנות ולעניין זה יש להבחין בין שימוש בנשק הנעשה לשם ביצוע עבירה, ובין שימוש הנעשה באופן מבוקר, לשם הגנה עצמית. עוד טען העורר כי משקבע בית המשפט המחוזי שאין ראיות, ולו לכאורה, לכך שהמעשה בוצע ממניע גזעני, מדובר בעבירות שאינן חמורות ואין בהן כדי להצדיק הרחקת אדם מביתו ומעבודתו למשך חודשים ארוכים. בהקשר זה טען העורר כי הוא מתגורר בקרית ארבע ומתפרנס מעיבוד חלקת אדמה בת 42 דונם, המצויה בסמוך למקום האירוע והקרויה שדה כלב. בחלקה זו יש לעורר מטע דובדבנים וכן כרם ענבים. מטע הדובדבנים מצוי עתה בעיצומה של עונת הקטיף, וכן עליו להיערך, לדבריו, לבציר ענבי היין. לטענת העורר, הרחקתו מהאזור יש בה משום פגיעה בלתי הפיכה במטעו ובכרמו, בהם הוא מעסיק עשרות עובדים מדי יום.

5.לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר על פי סעיף 338(5) לחוק העונשין, והוא הדין באשר לקביעתו כי קמה במקרה זה עילת מעצר, בשל חזקת המסוכנות הנובעת משימוש בנשק חם, שלא נסתרה.

משבחר העורר לשתוק בחקירתו ולא הציג גרסה כשלהי לירי שהתרחש, אין בפנינו בשלב זה אלא הודעת המתלונן ויתר הראיות שנאספו ומהן עולה, לכאורה, כי התנהגותו של העורר בכך שירה לא פחות מששה כדורים אל עבר פנסי המשאית והצמיג, אכן עולה כדי פזיזות ורשלנות וזאת בהיעדר ראיה כלשהי שיש בה, ולו לכאורה, כדי להוות הסבר מניח את הדעת להתנהגות זו. לעניין החיזוק הנמצא לגרסת התביעה בשלב המעצר בשל שתיקת העורר במשטרה, בנסיבות הקוראות למתן הסבר מפיו ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ויודגש, העובדה, שהמשאית ביקשה, סמוך לפני הירי, לעלות על הכביש, בניגוד להוראות הסגר ששרר במקום באותה עת, גם אם נכונה היא (ובשלב זה אין בפני די ראיות כדי לקבוע ולו ממצא לכאורי בעניין זה) אינה יכולה, היא כשלעצמה, להצדיק את החלטתו של העורר לירות במשאית, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי.

6.נותר לברר האם חלופת המעצר שקבע בית המשפט המחוזי נאותה היא או שמא יש מקום להקל עם העורר, לנוכח הטענות שהעלה בעניין הנזקים הנגרמים לו כתוצאה מהרחקתו מביתו וממקור פרנסתו. משקבע בית המשפט המחוזי כי לא נמצאו ראיות ולו לכאורה לכך שהעורר פעל במעשיו מתוך מניע גזעני, נותרו הפזיזות והרשלנות המיוחסים לו במעשים אלה והשימוש הנמהר שעשה, לכאורה, בכלי הנשק שהיה בידיו. מסוכנות ברמה זו המיוחסת לעורר, ניתן למנוע בכך שלא יתאפשר לעורר לנוע בצירים המועדים לחיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינית, ובכך ששהייתו באזור תוגבל לתחומי ביתו בלבד, או בכך שלא יתאפשר לו בשלב זה, לשאת נשק ותנועתו באזור תוגבל מביתו אל שדה כלב וחזרה, בשעות מוגדרות ותוך דיווח שוטף על תנועותיו למשטרה באזור. על מנת לבחון אפשרויות אלה ועל מנת לאפשר לעורר להגיב עליהן, שמא יסבור כי יש בהם החמרה לעומת התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לכתחילה, אני מורה על החזרת הדיון אל בית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן אותן, במקום איסור השהיה באזור שהוטל על העורר. יתר התנאים שנקבעו יעמדו בעינם.