בש"פ 3039/07 נועם (אלי) באבי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) מיום 14.3.2007 בב"ש 20282/07, לפיה נעצר העורר

עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 8052/07.

1.

ביום 7.2.2007 הוגש נגד העורר ונגד אליהו בן חואטו ג'רבי (להלן:

ג'רבי ) כתב אישום המייחס לעורר חמישה אישומים בעבירות של קשירת קשר לפשע, פריצה לרכב, גניבת רכב, קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב. על-פי כתב האישום קשרו העורר וג'רבי קשר עם אחיו של העורר חיים באבי ועם אחרים לגנוב כלי רכב, לקבלם ולמכור אותם לאחרים תמורת כסף. העורר מואשם בכך שבמהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2006 ביצע במסגרת הקשר הפלילי בארבע הזדמנויות שונות עבירות של פריצה לרכב, גניבת רכב, קבלת רכב גנוב ומסחר ברכב גנוב חלקן יחד עם ג'רבי וחלקן יחד עם אחיו. מעשיהם של העורר ושותפיו נחשפו בשל פעילותם של סוכן סמוי (ד.פ.) ושוטר סמוי (נ.ט 159/06) עבור משטרת ישראל, להם מכרו העורר ושותפיו על פי הנטען את כלי הרכב הגנובים.

2.

עם הגשת כתב האישום נגד העורר וג'רבי עתרה המשיבה למעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים. הדיון בבקשה התמקד בשאלה האם יש מקום להורות על חלופת מעצר בעניינם, שכן לצורך הדיון בבקשת המעצר לא חלקו העורר או ג'רבי על דבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגדם וכן לא התעוררה מחלוקת בשאלת קיומה של עילת המעצר. ביום 14.3.2007 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה לעצור את העורר ואת ג'רבי עד תום ההליכים המשפטיים, בדחותו בכך המלצה של שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בפיקוח הוריו ואשתו, אשר נכללה בתסקיר מיום 4.3.2007. באותו התסקיר ציין שירות המבחן עוד כי בתסקיר קודם מיום 19.2.2007 שנערך בעניינו של העורר בתיק אחר (ב"ש 94413/06, בית המשפט המחוזי בתל אביב), ניתנה על ידו אותה המלצה עצמה והודגש כי לאחר שיחה נוספת עם אביו של העורר אין שינוי בעמדת שירות המבחן וכי הוא שב וממליץ על שחרורו של העורר כאמור, גם בהינתן ההליך הנוסף שבכאן.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע מתח ביקורת על עמדתו זו של שירות המבחן באומרו:

יש להתפלא על נוסח זה של ההודעה כאשר אין בתסקיר שהוגש בביה"מ בתל אביב כל התייחסות לעבירות שבכתב האישום שבפנינו, ואין כל התייחסות לטיבן של העבירות החוזרות ונשנות, אף שהמשיב הצהיר כאמור, במאי 2006, כי בדעתו לשנות את דרכיו. הצהרה אשר עפ"י העובדות שבפנינו, היא מן הפה ולחוץ. נראה כי המשיב מהתל הן בשירות המבחן והן בבית המשפט.

3.

אכן, הנימוק המרכזי אשר בגינו סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר נעוץ בכך שהוא מואשם בביצוע סדרת עבירות מאותו הסוג, אותן על פי הנטען הוא מבצע באופן חוזר ונשנה. בית המשפט המחוזי הטעים כי אף שלא קמה בעבירות רכוש עילת מעצר סטוטורית אין לסמוך על העורר כי ימשוך ידו מעבירות אלה אם ישוחרר לחלופת מעצר וזאת משום שנראה כי העורר הפך את הסחר ברכב גנוב לעיסוק של ממש, בציינו כי לעורר עבר פלילי מכביד, בין היתר בתחום זה. לבסוף התייחס בית המשפט המחוזי לטענת העורר כי מעצרו עד תום ההליכים יש בו משום אפלייתו לרעה לעומת נאשמים אחרים (מוטי בן שושן ושלמה אדריאן), שהואשמו אף הם בעבירות דומות שנחשפו באמצעות הסוכן והשוטר הסמוי ושוחררו לחלופות מעצר. בדחותו את הטענה עמד בית המשפט על ההבדלים הקיימים בין עניינו של העורר ובין עניינם של אותם נאשמים אחרים, המצדיקים החלטה שונה.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העורר שב וטוען כי יש במעצרו משום אפלייתו לרעה לעומת נאשמים אחרים העומדים לדין בגין עבירות דומות ואף חמורות יותר והוא מתייחס בהקשר זה למוטי בן שושן, לשלמה אדריאן וכן לנאשם נוסף, אלעד חזיזה, שאף הוא שוחרר בינתיים. טענה זו דינה להידחות. הנאשמים האחרים שאליהם מתייחס העורר אינם עומדים לדין יחד עימו והנתונים המפורטים הנוגעים להם אינם בפניי. מכל מקום, לא מצאתי כי ההבחנות שעליהן הצביע בית משפט קמא בעניינו של העורר לעומת עניינם של בן שושן ואדריאן מצדיקות התערבות של ערכאת הערעור ונראה כי על פני הדברים אכן מדובר בנתונים שונים המצדיקים התייחסות שונה. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בכך שזקף לחובתו את העובדה שבחר לשתוק בחקירה ובכך שמצא בשתיקתו טעם נוסף להצדקת המעצר. לטענתו השמירה על זכות השתיקה והכפירה באישומים המיוחסים לו אינם מהווים עילת מעצר ואין הם אלא עמידה על זכות בסיסית שלו כנאשם בהליך הפלילי. בעניין זה הצדק עם העורר. יתכנו אמנם מקרים שבהם שתיקתו של נחקר מקום שבו נדרש הסבר מפיו, יהא בה כדי לחזק את גרסת התביעה לצורך שלב המעצר (ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל תק על 99(1) 480, 482 (1999); בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל תק על 2003(2) 2239, 2240 (2003)), אלא שבמקרה שלפנינו נקודת המוצא לצורך הדיון בבקשת המעצר היא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר. בנסיבות אלו, משקיומן של הראיות לכאורה אינו שנוי במחלוקת, בהחלט לא היה מקום לזקוף לחובתו לעניין המעצר את העובדה ששתק בחקירה ובודאי שלא היה מקום לזקוף לחובתו את העובדה שלא הודה באישומים המיוחסים לו. אולם, משקלו של נימוק זה במכלול הנימוקים שפורטו בהחלטתו של בית משפט קמא בטל בשישים ועל כן, טעותו זו של בית משפט קמא אינה מצדיקה שינוי מן המסקנה שאליה הגיע. נראה כי עברו הפלילי של העורר הכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות דומות, וכן ריבוי האישומים המיוחסים לו במקרה דנא, חושפים עיסוק שיטתי של העורר ושותפיו בגניבת כלי רכב ומסחר בהם תמורת בצע כסף. כל אלה מצביעים על כך שהאינטרס הציבורי מחייב את מעצרו וכי אין מקום ליתן בו אמון על דרך של שחרור לחלופת מעצר. צדק אפוא בית משפט קמא בדחותו את המלצת שרות המבחן לעניין חלופת המעצר ובקובעו כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

אשר על כן הערר נדחה.