בש"פ 8649/05 אבי זלצמן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 8.9.2005, בה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר, בן 22, עומד לדין עם שניים אחרים (להלן: איגור ו סרגיי ) בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה, סחיטה בכוח ובאיומים והדחה בחקירה. לפי עובדות כתב האישום, קשרו השלושה קשר לסחוט בכוח ובאיומים את אדוארד מזור (להלן: אדוארד ). לשם כך, תכננו הנאשמים לחטוף את אולג שבלוחה (להלן: אולג ), חברו הטוב של אדוארד ולחייב את אדוארד להגיע לפגישה עימם, בה יציגו לו את דרישותיהם הכספיות. את תוכניתם זו הוציאו הנאשמים אל הפועל ביום 7.2.2005. בשעות הצהריים באותו יום התפרצו הנאשמים לרכבו של אולג וחטפו אותו תוך שימוש בכוח ובאיומים ובעוד איגור מורה לאולג לארגן להם פגישה עם אדוארד. מחשש שהנאשמים יפגעו בו, התקשר אולג לאדוארד וביקש ממנו להגיע מייד לבית הקפה שנקבע. כאשר הגיע אדוארד לבית הקפה דרש איגור ממנו ומאולג כי ישלמו כספים לארגון פשע מאורגן שהם חברים בו. אדוארד סירב, ובתגובה איים עליו איגור כי יהרוג אותו ואת אולג וכן איים עליו כי אם יתלונן במשטרה יפגע בו ובמשפחתו. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה נוספת של החזקת סכין שלא כדין וקשירת קשר לביצוע פשע, אשר סוכל בעת שהנאשמים נעצרו על ידי סיור משטרתי וכן מיוחסת לאיגור ולסרגיי עבירה של החזקת אגרופן שלא כדין.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של הנאשמים, ובכללם העורר, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 15.6.2005 ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) כי ניתנה הסכמתם של הנאשמים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך נוכח העדר עבר פלילי ונוכח גילם הצעיר, הורה לבחון אפשרות לשחרורם לחלופת מעצר בדרך של אזיקה אלקטרונית או בדרך אחרת ולצורך כך ביקשה לקבל תסקירי מעצר בעניינם. מהתסקיר שנתקבל בעניינו של העורר עולה כי ביצע, לכאורה, את העבירות בעת היותו נתון בתנאי "מעצר בית" מלא ועל כן קבע שירות המבחן כי שחרורו, גם תוך שימוש באזיקים אלקטרוניים, אינו שולל את הסיכון להישנות המעשים. ביום 18.7.2005 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' קפלן-הגלר) כי לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בראיות נחה דעתו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לעורר וכן כי קיימת עילת מעצר ועוד סבר כי באותו שלב ובהעדר חלופה הולמת יש להורות על מעצרו. עם זאת, קבע בית המשפט כי החלטה זו תיבחן שוב אם תימצא חלופת מעצר מתאימה.

3.בעקבות החלפת סניגורו, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ובמסגרתה טען לראשונה נגד קיומן של ראיות לכאורה. בהחלטתו מיום 8.9.2005 קבע בית המשפט המחוזי כי משנקבע בהחלטה קודמת דבר קיומן של ראיות לכאורה, אין מקום לשנות מהחלטה זו ולשם תקיפתה על העורר להגיש ערר. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי החלפת סניגור אינה מהווה עילה לעיון מחודש בשאלת המעצר, לאחר שנקבע בהסכמה דבר קיומן של ראיות לכאורה, וודאי כך הוא מקום שבו בחן בית המשפט את הראיות, כמו בענייננו. עם זאת, ומעבר לנדרש, חזר בית משפט קמא ובחן את טענות העורר לגופן וקבע כי גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי זיהוי העורר על ידי אולג בתמונות ממחושבות שהוצגו לו היה למעשה "מסדר איתור", שנערך בשלב שבו לא היה מוחוור לחוקרים שהנאשמים הינם חשודים. על כן, לא ניתן היה לזמן עורכי דין מטעמם ואילו מסדר הזיהוי הנוסף בתמונות שנערך לאדוארד תועד בוידאו. בית המשפט ציין עוד את העובדה שהעורר שתק לאורך כל חקירתו והוסיף כי העורר עבר, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו תקופה לא ארוכה לאחר שעבר, לכאורה, עבירות דומות בגינן הוא עומד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב ובעת שהיה אמור להיות בביתו על פי צו "מעצר בית" שהוטל עליו באותו תיק. על כן סבר בית המשפט כי אין ליתן בו אמון ואין בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותו.

מכאן הערר שבפני.

4.העורר טוען כי עניין קיומן של ראיות לכאורה לא נבחן בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, ועל כן היה מקום כי בית משפט קמא יבחן סוגיה זו בהחלטתו הנוספת. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט בקובעו שאין במחדלים הנוגעים למסדר הזיהוי כדי לכרסם בראיות לכאורה וכן בכך שלא נתן דעתו לעובדה כי האליבי של העורר לא נבדק ואף לא הוזמן דו"ח איכון שיחות לגבי הטלפון הנייד שלו בשעות הרלוונטיות. העורר מוסיף ומציין כי התיאור שמסר אולג לגבי תוקפיו אינו תואם את מראהו של העורר ולבסוף טוען העורר כי לא ניתן משקל מספיק לעובדה שהחלק המיוחס לו בפרשה הינו משני וכי אין לו עבר פלילי והוא סובל ממחלה כרונית בבלוטות הלימפה.

המשיבה מצידה שבה וטוענת כי חילוף סניגורים אינו מצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר וכי לגופם של דברים קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר ובכללן מסדר האיתור שנערך לאולג ומסדר הזיהוי בתמונות שנערך לאדוארד, אשר תועד בוידאו. לעניין מסדר הזיהוי מוסיפה המשיבה ומציינת כי סניגוריו של העורר באותה עת הוזמנו להשתתף בו, אך לא התייצבו, וכי זיהויו של העורר כמי שהשתתף במעשי החטיפה והסחיטה באיומים ובכוח נשוא האישום נתמך בראיות לכאורה נוספות המצויות בתיק. המשיבה מדגישה כי רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר גבוהה, בין היתר משום שעל פי הנטען ביצע את העבירות החמורות נשוא האישום בעודו משוחרר לחלופת מעצר בתיק אחר, בו הוא עומד לדין בעבירות דומות יחד עם אחד הנאשמים בפרשה שבפנינו.

5.אכן, דרך כלל שינוי בייצוג של בעל דין אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות שהושגו בין הצדדים והדברים יפים גם בכל הנוגע להליך פלילי (ראו בש"פ 7391/01 אנואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אם כי ניתן להעלות על הדעת מקרים חריגים ויוצאי דופן אשר יצדיקו סטייה מכלל זה. המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה ועל כן צדק בית משפט קמא בקובעו כי העובדה שהעורר החליף סניגור אין בה כדי להצדיק חזרה מן ההסכמה שהושגה עם סניגורו הקודם ולפיה לא תועלנה במסגרת בקשת המעצר טענות בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

6.על מנת להפיס את דעתו של העורר וכדרך שהלך בה בית-משפט קמא, בחנתי אף אני מעבר לנדרש את טענותיו של העורר לגופן והגעתי למסקנה כי גם לגופם של דברים אין לקבל את טענתו לעניין חולשתן של הראיות לכאורה. העורר זוהה בבירור על ידי אדוארד במסדר זיהוי תמונות (ראו דו"ח מסדר זיהוי תצלומים מיום 16.2.2005). מסדר זה נערך לאחר שהעורר וסניגוריו נתבקשו מספר פעמים ליתן את הסכמתם למסדר זיהוי חי אך לא נענו לכך והשהו את תשובתם. המסדר תועד בוידאו ואליו זומנו סניגוריו של העורר אך סירבו להתייצב. אכן, מסדר זיהוי חי עדיף על מסדר זיהוי בתמונות, אך מקום שיש קושי לקיים מסדר זיהוי חי, אין מניעה לפנות לדרך החלופית של מסדר זיהוי בתמונות (ראו בש"פ 5443/03 לובאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ובמקרה הנדון נוצר קושי לקיים מסדר זיהוי חי בשל התנהלות העורר וסניגוריו. אשר למסדר התמונות הנוסף במהלכו זיהה אולג את העורר. המשיבה טוענת כי מדובר במסדר ראשוני שנועד לאיתור החשודים במעשה ועל כן אין פסול בכך שנערך בדרך של הצגת תמונות ובלא שהוזמן סניגור. עמדה זו אינה נקייה מספקות, שכן מחומר החקירה עולה כי תמונתו של העורר הושמה בין התמונות לא באופן אקראי אלא בשל כך שחשדו של אחד החוקרים התעורר לגביו (ראו זכ"ד מיום 8.2.2005). אולם גם מקום שבו נדרש מסדר זיהוי לצורך אימות ולא רק לצורך איתור והוא נערך בתמונות ולא כמסדר חי בנוכחות סניגור, אין בכך כדי לשלול את קבילות הראייה ולכל היותר משליך הדבר על משקלה (ראו דנ"פ 117/03 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כשמצרפים לזיהויו של העורר על ידי שני המתלוננים את שתיקתו הנמשכת בחקירתו (לעניין שתיקתו של נאשם בשלב החקירה כתמיכה לתשתית הראייתית הלכאורית ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) וכן את העובדה שהוא עומד לדין יחד עם אחד הנאשמים בתיק נוסף בגין עבירות דומות של סחיטה באיומים באותן שיטות, נראה כי יש בכל אלה כדי להניח תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב המעצר. זאת אף אם מביאים בחשבון כי התיאור המילולי שמסר אולג לגבי חזותו של העורר, טרם שזוהה במסדרים, אינו תואם אותו באופן מדויק. העובדה שאיש מן הנאשמים שהקשר החברי ביניהם אינו מוכחש, לא היה מוכר לאולג או לאדוארד לפני האירועים נשוא האישום והעובדה שכל אחד מהם לחוד זוהה במסדרי הזיהוי שנערכו, מהווה אף היא בעיניי ראייה לכאורה לחיזוק הקשר הפלילי שנרקם בין נאשמים אלה, כנטען בכתב האישום. לכך יש להוסיף את העובדה שבביתו של סרגיי נתפסו פריטים שתאמו את התיאור שמסרו המתלוננים ובהם כפפות לטקס, סכין וחבל לבן שעל-פי הנטען שימש את העורר במעשה החניקה של אולג.

7.במהלך הדיון שהתקיים בפני הוצגו תצהירים מאת הוריו של העורר בהם נאמר כי העורר היה בפיקוחם ולא הייתה לו הזדמנות לצאת מן הבית ביום שבו בוצעו המעשים המפורטים בכתב האישום. טענת אליבי זו, שלא נבדקה על-ידי המשטרה, נושאת אומנם משקל לצורך הדיון בבקשת המעצר (ראו בש"פ 475/04 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אך בהתחשב בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בתיק כמפורט לעיל, אני סבורה כי אין בתצהירי ההורים כדי לערער אותה בשלב זה.

8.אשר לעילת המעצר. המעשים המיוחסים לעורר ולחבריו הינם קשים וחמורים ובצדק ציין בית משפט קמא כי הם מקימים חזקת מסוכנות המתעצמת נוכח העובדה כי נגד העורר תלוי ועומד כתב אישום בשל מעשים דומים. על פי עדות המתלוננים, הציגו עצמם הנאשמים בפניהם כ"קבוצה של פשע מאורגן שמחזיקים את כל אזור הרצליה", ואף כי חלקו של העורר במעשה הסחיטה עצמו לא היה דומיננטי, הרי שבמעשה החטיפה, בהכאתו ובחניקתו של אולג נטל העורר, על פי הנטען, חלק לא מבוטל. אכן, מעשים אלה המיוחסים לעורר והשתייכותו לכאורה לחבורה האלימה שהטילה את חיתתה על המתלוננים, מצביעה על מסוכנות מובהקת ומקימה עילת מעצר שלא נסתרה. לכך יש להוסיף את העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו על ידו, לכאורה, בעת ששוחרר בתנאים מגבילים בתיק הנוסף ותוך הפרה של תנאי "מעצר בית" שהוטלו עליו. בנסיבות אלה צדק בית-משפט קמא בכך שקבע כי אין בחלופת מעצר כדי להפיג את מסוכנותו ובכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, דין הערר להידחות וכך אני מורה.