בש"פ 2077/10 עומר זרקוא נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 28.2.2010 (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 8.2.2010 (כב' השופטת ה' סליש) בה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, יליד 1988, עומד לדין בבית משפט השלום בראשון לציון בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים ותקיפת עובד ציבור. מכתב האישום שהוגש נגדו עולה כי ביום 28.1.2010, בשעה 22:30 או בסמוך לכך, הגיע העורר עם אחר (להלן: האחר ) למועדון "טרול" בראשון לציון (להלן: המקום ). מאבטח המקום, ארתור פוסטילניקוב (להלן: המתלונן ), סירב להכניס את העורר למקום ובהמשך לכך אמר העורר לַאחר "בוא נכנס בכוח ואם אני יכנס בכוח מה תעשה לי". המתלונן השיב כי בכוונתו להזעיק משטרה ובתגובה אמר לו העורר "תזמין משטרה, יהיה אותו דבר כמו בתלונה הקודמת של חברים שלנו" ואז אמר לאחר "בוא ניתן לו מכות". מיד לאחר מכן אמר העורר למתלונן "בוא תרשום את הטלפון שלי ובוא תפגוש אותי בפארק בראשון לציון ואז אני ואתה נסגור את העניין בלי משטרה ובלי חברים", והמתלונן השיב לו כי הוא מתקשר למשטרה וביקש ממנו לעזוב את המקום. אז קפץ העורר על המתלונן, הכה אותו במצחו במכת אגרוף, הפילו על הרצפה וגרר אותו על מדרגות המקום. כתוצאה מכך נפל אקדחו של המתלונן מנרתיקו ומשהבחין המתלונן כי העורר מנסה לתפוס את הנשק קרא הוא לבעלת המקום, זינאידה אטמנצוק (להלן: המתלוננת ) על מנת שתתפוס היא את הנשק. בנסיבות אלו אמר העורר למתלוננת "אני אהרוג אותך ואת אמא שלך" ולאחר מכן נמלט מהמקום כשהוא מותיר את המתלונן עם שטף דם במצחו וחתכים בראשו. הפקחים דוד שיין (להלן: דוד ) ורוסלן מקרוב (להלן: רוסלן ) ניסו לאתר את העורר, ומשמצאו אותו באחד הרחובות בעיר החלו לתחקר אותו. אז דחף העורר את רוסלן והחל במנוסה בעוד דוד רודף אחריו, וכאשר הצליח דוד להדביק אותו במנוסתו הכה אותו העורר במכת אגרוף בפניו וגרם לו לסימן אדום מתחת לעינו הימנית. במעשיו המתוארים לעיל היה העורר תחת השפעת אלכוהול.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. דיון בבקשה אשר נקבע ליום 1.2.2010 נדחה בהחלטת בית משפט השלום בראשון לציון מאותו היום (כב' השופטת ש' זמיר), וזאת לבקשת באת-כוח המשיב [מטעם הסנגוריה הציבורית] על מנת שתוכל ללמוד את חומר הראיות. בפתח הדיון שנערך ביום 8.2.2010 הסכימה באת-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אך ביקשה לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח אמו וכן טענה לכרסום ראייתי (בעיקר לעניין גרסת המתלונן). בהחלטתו מאותו היום קבע בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ה' סילש) כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו של העורר והדגיש כי הדברים אמורים הן באשר לאותו חלק של האירוע הנוגע למתלונן והן באשר להמשכו הנוגע להיתקלות עם הפקחים. בית המשפט הוסיף וקבע כי מדובר ברצף של התרחשויות אשר טמונה בהם אלימות בלתי מבוטלת וכי נשקפת מן העורר מסוכנות ברף הגבוה. עוד קבע בית המשפט כי נוכח החשד שהעורר היה בגילופין בעת התרחשות האירוע, היכולת ליתן בו אמון הינה מוגבלת. בהקשר זה ציין בית משפט השלום כי כנגד העורר תלויים ועומדים מאסרים על תנאי בני-הפעלה וכי למרות זאת מצא הוא לכאורה לנכון להתעמת עם המתלונן ועם הפקחים והדבר מלמד כי אינו ירא את החוק. נוכח כל זאת ובציינו כי על בית המשפט ליתן דעתו לקלות הבלתי נסבלת של אירועי האלימות בפתחי מועדונים, קבע בית המשפט כי אין מקום להורות על שחרורו של המשיב ואין מקום להורות על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן, כיוון שנשקפת ממנו מסוכנות.

3.

על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז ובדיון מיום 28.2.2010 טענה באת-כוחו כי החוק מחייב לבחון חלופה למעצרו של אדם והיא שבה וביקשה לשחררו למעצר בית מלא בפיקוח אמו. בהחלטה מאותו היום דחה בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי בהתחשב בזהות העורר, בעברו ובנסיבות העבירה לא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי באת-כוח העורר לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר, והוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לעורר הם מעשי בריונות חמורים ביותר שאינם מתמצים בפגיעה בודדת אלא בסדרת מעשי אלימות פיזית אשר יש בהם לכאורה גם להראות כי לעורר אין מורא מפני החוק. בהקשר זה ציין בית המשפט כי מעשים שכאלה הפכו למרבה הצער חלק בלתי נפרד מ"תרבות" הבילויים של אנשים צעירים דוגמת העורר, היוצאים לבלות ונוהגים אגב כך באלימות קשה כלפי אנשים תמימים. בית המשפט הדגיש כי שפתו של העורר היא שפת האלימות וכי המעשים המיוחסים לו מראים עד כמה קצרה אצלו הדרך בין מילים ובין מעשים וציין כי למרות גילו הצעיר של העורר (עשרים ואחת שנים) עומדים לחובתו רישום פלילי ללא הרשעה בעבירת אלימות ושלוש הרשעות קודמות בעבירות אלימות, כי הוא ריצה ששה חודשי מאסר בעבודות שירות וכי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של ששה חודשים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי העבירות נשוא ערר זה בוצעו לכאורה בסמוך לאחר שהעורר סיים לרצות עבודות שירות. לבסוף קבע בית משפט קמא כי ההלכה היא שמקום בו לא ניתן לאיין את עילת המעצר בדרך של חלופה אין צורך ואין טעם לבחון חלופות קונקרטיות למעצר, ומשכך דחה הוא כאמור את הערר.

4.

העורר אינו משלים עם החלטת בית המשפט המחוזי ובערר שבפנינו הוא טוען באמצעות בא-כוחו (אשר לא ייצג אותו בערכאות דלמטה) הן לעניין הראיות לכאורה והן לעניין חלופת המעצר שהוצעה. אשר לראיות לכאורה נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וזאת אף שבאת-כוחו של העורר הסכימה לקיומן. לגישתו של בא-כוח העורר נגרם לעורר עיוות דין בייצוגו עד כה ומדובר בנסיבות חריגות בהן יש להתיר לו לטעון בעניין זה, ובהמשך לכך הוא טוען כי בכתב האישום מוזכר "אחר" שהיה באירוע וכי על אף שהעורר כפר במיוחס לו וטען שניסה להפריד בין האחר ובין המתלונן ואז הותקף בעצמו על ידי המתלונן (ואף נפצע), לא נערך מסדר זיהוי כנדרש ותחת זאת בחרה המשטרה לערוך עימות בין המתלוננים ובין העורר תוך פגיעה בזכויותיו.

אשר לחלופת המעצר טוען בא-כוח העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הורה על שחרורו של העורר או לחלופין על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. לטענתו שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שמדובר באירוע נקודתי שיצא מכלל שליטה בשל הסירוב להכניס את העורר למועדון עת היה לכאורה שיכור ומכך שניתן לאיין את מסוכנותו בהיעדר היכרות מוקדמת בינו ובין המתלונן והפקחים. עוד טוען בא-כוח העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שעברו של העורר מכביד ומצביע על מסוכנות רבה שעה שמדובר בתקיפה חבלנית שהסתיימה בלא הרשעה בחודש דצמבר 2008 ובעבודות שירות שנגזרו עליו בחודש ינואר 2009 בגין תקיפת סתם על ידי שניים או יותר ושני מאסרים על תנאי בני-הפעלה. בא-כוח העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל לגילו הצעיר של העורר, לכך שהוא מועסק בשמירה בתקופה האחרונה, קשור מאד לביתו ומעולם לא היה במעצר, וכן לכך שאמו ואחיו מוכנים לפקח עליו וכבר הוכיחו בעבר, בתיק אחר שהוגש נגדו, כי הם ראויים לאמון. עוד מציין בא-כוח העורר כי נסיבות חייו של העורר קשות, אביו נפטר מאירוע מוחי כאשר העורר היה בן חמש ואחיו, שאליו היה קשור, נרצח על ידי עבריין בשנת 2002. לבסוף טוען בא-כוח העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שביקש בהחלטתו הנוגעת לעורר להרתיע אחרים והוא מציין כי בתי המשפט הורו על שחרור לחלופה במקרים חמורים בהרבה.

5.

המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומדגישה כי לגישתה אין להידרש בשלב זה לטענת העורר בדבר היעדר ראיות לכאורה נגדו לאחר ששתי ערכאות דלמטה קבעו בהסכמת באת-כוחו כי אלו אכן קיימות. המשיבה מוסיפה בהקשר זה כי העדויות בתיק משתלבות זו בזו וכי לפקחים ולמתלונן היכרות קודמת עם העורר כך שזיהויו כמי שנטל חלק באירועים נשוא כתב האישום אינו מוטל בספק. בכל הנוגע לחלופת מעצר טוענת

המשיבה כי אף שנגזרו על העורר בתיק קודם עבודות שירות בלבד (למרות תסקיר שלילי למדי בעניינו מטעם שירות המבחן) בכדי להעניק לו הזדמנות לשוב למוטב, הדבר לא מנע ממנו לשוב ולהסתבך לכאורה בתוך חודשים ספורים בעבירות אלימות נוספות וזאת בעוד שתלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים. לבסוף מציינת המשיבה כי בא-כוחו של העורר הוא שביקש דחייה בשמיעת התיק וכי לגישתה אכן ראוי כי ההליך יסתיים מוקדם ככל הניתן.

6.

דין הערר להידחות. כפי שכבר נפסק שינוי בייצוגו של בעל דין אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות שהושגו בין הצדדים למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים סטייה מכלל זה (ראו: בש"פ 7391/01 אנואר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.10.2001); בש"פ 8649/05 זלצמן נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 7.10.2005)). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטיה מן הכלל האמור ודי בכך על מנת לדחות את הטענות שמעלה העורר לראשונה בבית משפט זה בסוגיית הראיות לכאורה. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי על פני הדברים לא מצאתי ממש בטענות שהשמיע בא-כוח העורר בעניין זה. אשר לעילת המעצר. בצדק קבעו שתי הערכאות קמא כי קיימת מסוכנות מצד העורר נוכח מעשי האלימות המיוחסים לו בכתב האישום נגד המאבטח והפקחים. תימוכין נוספים למסוכנותו ניתן למצוא בדברים המיוחסים לו אותם הטיח כלפי המאבטח בעת שזה ניסה להרחיקו מן המקום ("תזמין משטרה, יהיה אותו הדבר כמו בתלונה הקודמת של חברים שלנו") וכן את רצונו "לסגור את העניין" בפארק עירוני "בלי משטרה ובלי חברים". לכך יש להוסיף את העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו לכאורה חודשים ספורים בלבד לאחר שסיים (ביום 21.10.2009) לרצות עבודות שירות שהוטלו עליו בעקבות הרשעה קודמת בתקיפה בנסיבות מחמירות ובעת ששני מאסרים מותנים בני הפעלה תלויים ועומדים נגדו. בנסיבות אלו נראה לי כי אכן נשקפת מן העורר מסוכנות וכי אין מקום בשלב זה להורות על חלופת מעצר בעניינו, כפי שקבעו בצדק שתי הערכאות קמא.

אשר על כן ומן הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.