בש"פ 6608/07 יוסף טוב אל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי ), בב"ש 2191/07 בת"פ 1076/07 אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש ביום 21.6.07 כתב אישום נגד העורר המייחס לו שלושה אישומים. באישום הראשון והעיקרי נטען כי ביום 11.6.07 דקר העורר את יעקב קדוש (להלן: המתלונן) לאחר שהאחרון פנה אליו וביקש לערוך בירור באשר לחוב כספי של העורר. על פי עובדות האישום השני החזיק העורר בכליו סכין שלא למטרה כשרה. באישום השלישי הואשם העורר כי גידל והחזיק סם מסוכן מסוג מריחואנה שלא לצריכה עצמית בלבד. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-186 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן עבירות של ייצור סם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 6 ו-7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, ועל כך הערר שלפני.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. באשר לאישום הראשון והמרכזי בתיק, סמך בית המשפט את קביעתו זו על ראיות אלה: שתי הודעות המתלונן המפרטות את השתלשלות האירועים, ואשר "תואמות בעיקרן באשר לגרעין גרסת האירועים"; עדותו של העורר עצמו, אשר מחד גיסא קושר עצמו לזירת האירועים, ומאידך גיסא מוסר גרסה תמוהה בהתייחס להשתלשלות אירועי הדקירה ולפעולותיו בתום האירוע; עדויות עדים נוספים בתיק, אשר לא צפו באירוע הדקירה; לכך נוספו ממצאי הדקירה, התיעוד הרפואי וההודעות לעניין מהלך פינויו של המתלונן. ביחס לאישום השני נקבע כי די בכך שהמשיב נתפס כשהוא נושא סכין על גופו. לגבי האישום השלישי נקבע כי משנמצאו ראיות לכאורה להימצאות הסם במתחם מגוריו של העורר, די בכך כדי לבסס חזקה עובדתית לכאורה, לפיה ידע העורר על קיומו של הסם, טיבו והימצאותו בחזקתו. בהמשך לאמור נקבע כי אירוע הדקירה נושא האישום הראשון מקים חזקת מסוכנות, המתגברת נוכח עבירות הסמים המיוחסות לעורר ונוכח עברו הפלילי המכביד, וכי אין מקום לחלופת מעצר.

3.

בא-כוח העורר טען להיעדרן של ראיות לכאורה לעניין עובדות האישום הראשון, בעיקר נוכח סתירות בגרסת המתלונן. לדידו, באירוע הנדון הותקף העורר על ידי קבוצת נערים. בשלב מסוים, משהבחין העורר באדם השולף כלי חד, מילט עצמו מן המקום, והתוקף פגע בשוגג בחברו המתלונן, אשר עמד בסמוך. לפיכך, טען בא-כוח העורר, מנסה המתלונן לחפות על התוקף, מסרב למסור את שמו ומעליל על מרשו. לגבי האישום השני נטען כי שמשהובהר לעורר כי אין הוא רשאי לשאת סכין, ומשהצהיר כי הדבר לא יישנה, שוחרר ממעצר, והסכין הוחזרה לו. באשר לאישום השלישי טען בא-כוח העורר כי הסמים נתפסו בחצר בית משותף, בו מתגוררים דיירים נוספים רבים פרט לעורר, ומשכך אין לטפול את האשמה על העורר דווקא. בא-כוח העורר הוסיף וטען כי נוכח חולשת הראיות לא ניתן לקבוע כי הרף הדרוש לבקשת המעצר הושג. עוד נטען כי בנסיבות שפורטו, לא הונחה תשתית לקביעת מסוכנותו של העורר, ומשכך שגה בית המשפט קמא בקובעו כי נסיבות העבירה כשלעצמן מצביעות על מסוכנותו של העורר.

המדינה טענה לפני כי הסתירות בגרסת המתלונן אינן מהותיות, שכן ליבת ההשתלשלות העובדתית חוזרת על עצמה בשתי הודעותיו, וכן יש להתחשב בעובדה שהגרסה הראשונה נלקחה ממנו עת התאושש מניתוח לב-פתוח, פחות מיממה מתום האירוע. המדינה הוסיפה וטענה כי עדויות הנוכחים האחרים תומכות בגרסת המתלונן, על אף שלא ראו בעיניהם את הדקירה, ובייחוד עדותו של ליאור אוחיון, אשר סייע בידו של המתלונן להגיע לסניף מד"א הסמוך. עוד טענה המדינה כי גרסת העורר, לפיה נדקר המתלונן בשוגג על ידי חברו שהיה במקום, ועליו מנסה הוא לגונן, משוללת בסיס, וחסרת כל הגיון.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו.

תשתית ראייתית לכאורה:

4.

מן המתלונן ניטלו שתי הודעות. הראשונה, כאמור, פחות מיממה לאחר האירוע, עת התאושש מניתוח, והשנייה כשישה ימים לאחר האירוע. העורר ממקד השגותיו בסתירות העולות מהשוואת שתי ההודעות. עיון בהודעות המתלונן מעלה קיומן של סתירות מסוימות, עליהן אעמוד להלן:

בהודעתו הראשונה סיפר המתלונן כי הוא עובד במעדנייה השייכת לדודו. לדבריו, ביקש לשוחח עם העורר על רקע תלונתה של עובדת במעדנייה, לפיה גנב העורר שתי חבילות של נקניקים מהמעדנייה. בהודעה השנייה, לעומת זאת, מציין המתלונן כי העורר לא גנב נקניקים מהמעדנייה, אך היה לו חוב, בגין נקניקים שנתן לו המתלונן כשלושה חודשים קודם לכן, ולפיכך פנה אליו המתלונן. משנשאל לפשר הסתירה הסביר כי ככל הנראה חשב על זהות העובדים במעדנייה באותו לילה. עוד יצוין כי חקירתה של העובדת שאת שמה ציין המתלונן העלתה כי לא היו דברים מעולם, וכי אין היא מכירה את העורר כלל.

בהודעתו הראשונה מסר המתלונן כי פנה לעורר ושאלו מדוע הוא לוקח נקניקים מהמעדנייה, ובתגובה שלף העורר דוקרן, מין מוט ברזל אשר סופו מחודד וצר, שהיה בידו ושהסתירו בשרוול. בהודעתו השנייה, לעומת זאת, מסר המתלונן כי ראה את העורר כשהוא אוחז בידיו שני אולרים, ובהמשך כשפנה אליו הבחין כי ביד אחת החזיק בסכין מתקפלת ובשנייה אחז מין מוט.

בהודעתו הראשונה מציין המתלונן דקירה אחת שנגרמה כתוצאה מאותו דוקרן, ואף מדגיש כי ניסה להסביר לאנשי מד"א כי ישנה רק דקירה אחת. לעומת זאת, בהודעתו השנייה מתייחס המתלונן לשתי פגיעות: "ואז הוא נעץ בי את המוט בחזה... באותו זמן שמתי את היד שלי על החזה שלי וראיתי שכל היד שלי מלאה דם ואז אמרתי לו מה יוסי דקרת אותי? בצעקה להגיב עם היד השנייה שבה היה לו סכין וחתך אותי יותר למעלה באיזור החזה" (כך במקור; שורות 17-20 להודעת המתלונן מיום 17.6.07). עוד יצוין כי הדו"חות הרפואיים של המתלונן מציינים פצע דקירה יחיד.

בהודעתו הראשונה מציין המתלונן כי מיד לאחר הדקירה: " לא דיברתי בכלל ואז רצתי אחריו עד למעדנייה... " (עמ' 1, שורה 21 להודעת המתלונן מיום 12.6.07), בעוד שבהודעתו השנייה מספר המתלונן כי המשיך לשוחח עם העורר, עד שהבין כי האחרון דקרו: " וכשנעץ בי את זה בחזה אני המשכתי לדבר איתו ושואל אותו מה יוסי מה קורה עם החוב שלי?... " (שורה 17 להודעת המתלונן מיום 17.6.07)

בהודעתו הראשונה מסר המתלונן כי לאחר הדקירה שלף את הדוקרן מגופו והשליכו, אולם הדוקרן לא נמצא במקום, על אף שברי כי העורר נמלט מן המקום מיד לאחר האירוע ולא נטלו עימו.

בהודעתו השנייה סיפר המתלונן כי משהבחין בעורר ביקש מנהג המונית שהסיעו לביתו: " תעצור, תעצור זה יוסי, אני צריך כסף ממנו " (שורה 11 להודעת המתלונן מיום 17.6.07). בהודעתו מוסר נהג המונית כי המתלונן לא מסר לו את מטרת ירידתו מן הרכב, וכי הוא רק ביקשו לעצור את הרכב ולהמתין לו.

5.

לסתירות הללו יש להוסיף את העובדה שהמתלונן ציין בהודעתו שמות של אנשים שלדבריו נכחו במקום וחזו באירוע, אולם אף לא אחד מן המאוזכרים ידע להעיד על האירוע עצמו. כמו כן העורר בעצמו נדקר בישבנו, ונתון זה מאפשר לעורר להעלות את הטענה כי במקום מצוי היה אדם נוסף אשר עשה שימוש בכלי נשק קר.

6.

עולה מן המקובץ כי הודעותיו של המתלונן הינן היחידות הקושרות את העורר לאירוע הדקירה. אכן, בהודעתו הראשונה והשנייה של המתלונן חוזר איזכורו של העורר כמבצע הדקירה, וכן כאמור אין חולק שהמתלונן אכן נדקר. מאידך גיסא, מצויות בהודעות סתירות מסוימות, ולא קיימים חיזוקים נוספים לזיהויו של העורר. נראה לפיכך כי על אף שקיימות ראיות לכאורה, הרי בשל כך שעצמתן אינה חזקה, בכל שאמור באישום העיקרי, מתחייבת בדיקה של חלופת מעצר. (השוו: בש"פ 5073/05 בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2005)).

7.

בצד האמור, יש לשקול את המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר. המסוכנות האמורה נובעת בראש ובראשונה מן העבירות המיוחסות לו. בית-משפט זה התייחס לא אחת לחומרתן של עבירות אלו ולמסוכנות הנובעת מ"תת-תרבות הסכין" (השוו : בש"פ 2506/05 תומר טקשה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.3.2005)). בנוסף נלמדת מסוכנותו של העורר גם מעברו הפלילי המכביד, נוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות סמים ואלימות.

8.

הערר מתקבל בחלקו במובן זה שהדיון מוחזר לבית משפט המחוזי לבחינת קיומה של חלופת מעצר שיש בה כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר. העורר יהיה רשאי להציע לבית המשפט חלופות מעצר, וברי כי בית משפט רשאי

להורות על מתן תסקיר מעצר בעניינו.