בש"פ 3725/10 יוסי קבדה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אוהד), אשר קיבל את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' לושי-עבודי) לשחרר את העורר למעצר בית, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: החזקת סכין שלא כדין, שתי עבירות של איומים, תקיפה סתם והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. מכתב האישום עולה כי העורר תקף את המתלונן שלא כדין במועדון בעיר יבנה, כתוצאה מכך נפגע המתלונן בראשו. בהמשך לכך איים העורר על המתלונן בכך ששלף סכין לכיוון גרונו בכוונה להפחידו. לאחר שעוכב בתחנת המשטרה נמצא כי העורר מחזיק בכיס מכנסיו סם מסוכן מסוג חשיש.

3.

בד בבד להגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. לאור המלצת שירות המבחן הורה בית משפט השלום לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית אימו ובפיקוח בת זוגתו, וכן על איסור הכנסת אלכוהול לבית. המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. במסגרת החלטתו עמד בית המשפט על חומרת המעשים המיוחסים לעורר. כמו כן, ציין הוא כי תסקיר המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, וכי אין במפקחות שהוצעו כדי להוות גורם סמכותי ביחס לעורר.

4.

בערר שלפניי טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מתאים להמלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר בהשגחת בני משפחתו. עוד בעניין זה משיג הוא על קביעת בית המשפט המחוזי כי המפקחות שהוצעו

אינן מתאימות לפקח על העורר. כמו כן, טוען הוא כי לא הייתה אפשרות בידי בית המשפט המחוזי להתרשם מהמפקחים הנוספים, אחיו של העורר. בנוסף טען בא-כוח העורר כי מאז ששוחרר ממאסרו חותר העורר לתיקון דרכיו. לעניין זה ציין הוא כי עומד נגד העורר תיק מב"ד משנת 2007 אשר לא הבשיל נכון לעת זו לכתב אישום, ועומד נגדו כתב אישום נוסף אשר תוכנו אינו בעל כל משקל לעניינו של העורר. לבסוף, טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט המחוזי פסק בהתאם לפסיקה שהוצגה על-ידי באת-כוחה של המשיבה, למרות שפסיקה זו עסקה בעבירות חמורות בהרבה.

5.

באת- כוח המשיבה טענה כי המלצת תסקיר שירות המבחן אינה תואמת את הערכת מסוכנות העורר במסגרתו. לדידה, שגה בית משפט השלום כאשר העניק משקל יתר להצהרות העורר ביחס לשינוי שחל בו כעת, שעה שהוא מקיים זוגיות טובה והינו אב לילדה. בעניין זה מדגישה היא שנגד העורר נפתחו שני תיקים, שבאחד מהם אף הוגש נגדו כתב אישום, מאז שוחרר ממאסרו. עוד טוענת היא כי עצם החזקת הסכין והשימוש בה בשילוב עם בעיית האלכוהול של העורר מעצימה את מסוכנותו.

6.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לטעמי מסוכנותו של העורר מחייבת את השארתו במעצר עד למתן פסק-דין בעניינו. אין להקל ראש במעשים המיוחסים לעורר, שכן המרחק בין איום על אחר באמצעות סכין והשימוש בו הם לעיתים כפסע בלבד. השימוש בסכין הוקע פעמים רבות בפסיקתו של בית המשפט זה שעמד על הצורך בנקיטת יד קשה כנגד "תת-תרבות הסכין" שפשתה בארץ ועל הצורך להרתיע מפניה (ראו: ע"פ 3231/04 רונן סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2004); ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, 26.2.1998); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, 18.7.99); בש"פ 1113/95 אוסמה ווחיד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 28.2.1995); ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.2.1995).

7.

התלבטתי שכן כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו ועל אחת כמה וכמה בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, עת עומדת לנאשם חזקת חפות. תסקיר שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית בפיקוח אימו ובת זוגתו. יחד עם זאת, כידוע הסמכות לקבוע אם נאשם מסוכן ואם ניתן לשחררו לחלופה אינה של שירות המבחן, אלא של בית המשפט הפועל על-פי שיקול דעתו העצמאי (ראו למשל: בש"פ 2506/05 קטשה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 28.5.2005)). לאור המעשים הקשים המיוחסים לעורר ועברו הפלילי, הכולל הרשעה וריצוי מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים בגין עבירות אלימות, אני רואה קושי לקבוע כי ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר וכן לאיין את החשש לשיבוש הליכי משפט ולנסיון ולהשפעה על המתלונן. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שעל פניו נראה כי לא נגרם נזק ממשי למתלונן. כמו כן חשוב להדגיש כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וכי משפטו של העורר עדיין לא החל ולא ניתן לדעת בשלב זה כמה זמן יארך. משאלה פני הדברים, אני סבורה שמן הראוי כי לעת הזו יישאר העורר במעצר ועניינו ישוב וידון אם תוגש מטעמו בקשה לעיון חוזר לאחר שההליך יתקדם והמתלונן יסיים מתן עדותו בבית המשפט.

הערר נדחה.