בש"פ 4063/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נחמה מוניץ) לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר, שהינו קטין יליד דצמבר 1991, הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים. האישום הראשון מייחס לעורר עבירות בנשק, יריות באזור מגורים, מעשה פזיזות ורשלנות, איומים, שיבוש מהלכי משפט וניסיון בריחה ממשמורת חוקית. על-פי הנטען החליט העורר לפגוע בשוטר משטרת ישראל, לאיים עליו ולהפחידו. לשם כך הגיע סמוך לביתו של השוטר כשהוא נושא אקדח וירה ממנו ירייה אחת. כשיצא השוטר מביתו ירה העורר באוויר שלוש יריות ונמלט מהמקום. לאחר שהשוטר תפסו ניסה העורר להימלט ואיים על השוטר. לאחר מכן ניסה אף לברוח ממעצרו בתחנת המשטרה. באישום השני מיוחסות לעורר עבירות של איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. נטען כי העורר התקשר לשוטר בטלפון ואיים עליו. באישום השלישי מואשם העורר בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח.

2.

יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר. בית המשפט דחה אפשרות לבחון חלופת מעצר בציינו כי מדובר בעבירות חמורות ומסוכנות, ביניהן ירי בתוך אזור מגורים, ובמיוחד כאשר אלו מבוצעות כלפי הזרוע המבצעת של החוק. עבירות אלו מלמדות, לטעם בית המשפט, כי לא ניתן ליתן אמון בעורר בכל דרך שהיא. הרשעותיו הקודמות של העורר אף הן תמכו בהחלטה זו. בית המשפט הדגיש כי הביא בחשבון את עובדת קטינותו של העורר, אך למרות זאת מצא כי אין מקום להזמין תסקיר מעצר לאור אופי העבירות והרשעותיו הקודמות של העורר. עם זאת הורה בית המשפט להעביר את העורר לביצוע בדיקה פסיכיאטרית בתנאי מעצר.

3.

מכאן הערר שבפניי. בא-כוח העורר טען כי יש לבחון בכל מקרה אפשרות לחלופת מעצר ורק לאחר מכן להחליט אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר. שלילת החלופה בטרם בדיקתה, בייחוד כאשר מדובר בקטין, הינה בניגוד להוראות החוק, לטענתו. הסנגור טען כי ניתן לבחון חלופות של מעון נעול וכדומה שיש בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

4.

בא-כוח המשיבה טען כי העבירות המיוחסות לעורר הינן מפליגות בחומרתן, כאשר העורר הגיע לביתו של השוטר חמוש בנשק וביצע ירי בשעה שבני משפחתו של השוטר שהו בבית ובסביבתו. כמו כן מואשם העורר באיומים קשים על השוטר. דברים אלו מצביעים נורמות עברייניות קשות. עוד ציין הפרקליט כי אקדחו של העורר לא נתפס ולכן יש חשש כי הוא יוכל לעשות בו שימוש חוזר. חשש נוסף הינו מהשפעה על העדים מצד העורר. הפרקליט ציין את עברו הפלילי המכביד של העורר וכי עומד ותלוי נגדו כתב אישום נוסף, אם כי בעבירות פחותות.

5.

על החובה לבחון אפשרות של שחרור עצור לחלופת מעצר אמרתי בעבר את הדברים הבאים:

"אכן צודק בא כוח העורר בטענתו כי יש לבחון קיומה של חלופת מעצר בכל מקרה לגופו, וברי כי לכל נאשם שמורה הזכות לטעון בפני בית המשפט לקיומה של חלופה כאמור. עם זאת, יש להבחין בין חובתו של בית המשפט לבחון את האפשרות העקרונית לקיומה של חלופת מעצר – חובה המוטלת עליו מכוח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), לבין עריכת בחינה קונקרטית בנוגע לחלופת מעצר זו או אחרת. כך, כאשר נסיבות המקרה מעידות על מסוכנות חמורה ומוכחת, עשוי להתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר ספציפית (ראו: בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.4.2006)). הבחינה היא אפוא דו שלבית: תחילה יבחן בית המשפט אם ניתן להסיר את עילת המעצר הרלוונטית באמצעות חלופת מעצר כלשהי, ורק בהגיעו למסקנה חיובית, יעבור בית המשפט לבחינת חלופות המעצר הקונקרטיות ומידת התאמתן ולשקילת הצורך בעריכת תסקיר (בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.7.2006); בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.11.2004); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.7.2008); בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.11.2005); והשוו: בש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.6.2004))" (בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 14.11.08)).

6.

לפיכך, אין בידי לקבל את טענת הסנגור כי חובה היה על בית המשפט קמא לשלוח את העורר לבחינת תסקיר מעצר גם אם סבור היה שמסוכנותו אינה מאפשרת איונה בחלופת מעצר כלשהי. גישה אחרת תוביל למצב בו יאלץ בית המשפט לשלוח את העצור לבחינת חלופת המעצר למרות שבית המשפט אינו סבור שישנה חלופת מעצר שיכולה לאיין את מסוכנותו. עריכת תסקיר מעצר במקרה כזה תגזול משאבים יקרים לשווא ואף תיצור אצל העצור ציפייה שמלכתחילה ידוע כי אין סיכוי למימושה. ויודגש, הלכה זו שמורה למקרים חמורים וחריגים בהם המסוכנות היא רבה במידה שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר כלשהי.

7.

במקרה זה אני סבורה כי צדק בית המשפט קמא משסבר כי אין מקום לשלוח את העורר לבחינת שירות המבחן. העבירות המיוחסות לעורר הינן חמורות במיוחד ומלמדות כי לעורר אין כל מורא, לא מהחוק ולא מנציגיו, ואף אין לו כל עכבה מוסרית. ביצוע ירי ליד ביתו של שוטר כאשר בני משפחתו נמצאים בסביבה, איום על השוטר באופן חמור וניסיון לברוח מהמעצר, כולם מצביעים על כך. אמנם מדובר בקטין, אך יש לציין כי העורר נמצא על סף בגירות ויתרה מכך, נושא עבר פלילי מכביד יחסית לגילו הצעיר, דבר אשר מגביר את מסוכנותו. בנוסף לכל אלו כנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום נוסף בעבירות של איומים והפרעת שוטר במילוי תפקידו. לבסוף יש לציין אף את העובדה שאקדחו של העורר לא נמצא, דבר אשר מגביר את החשש מחזרה על מעשיו על כך המסוכנות הכרוכה בהם. הצטברות נסיבות אלו כולן מובילה למסקנה כי אין חלופת מעצר שתוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. אף חלופות כגון מעון נעול אין בהן כדי להועיל, שכן מאחר שהעורר הוכיח לכאורה במעשיו כי אין הוא ירא כלל מבעל סמכות כגון שוטר, ודאי לא ניתן יהיה לסמוך כי יקבל את מרותם של בעלי התפקידים בחלופת מעצר, אף אם סגורה,

כלשהי.

אשר על כן הערר נדחה.