בש"פ 3859/10 עליאן ואיל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) מיום 11.5.2010 ב-עמ"ת 13517-05-10 בה אושרה החלטת בית משפט השלום בירושלים לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המחלוקת בערר זה נוגעת לשאלת קיומה של עילה למעצרו של העורר; ובמידה ועילה כזו קיימת, האם יש לבחון בעניינו של העורר חלופת מעצר, דוגמת זו המוצעת על ידו.

1.

כתב האישום – נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסת לעורר עבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . במסגרת האישום השני מיוחסות לעורר עבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין ; ועבירה של גניבה מרכב לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בשני לילות שונים בחודש מרץ השנה שבר העורר חלונות של כלי רכב ברחוב האומן בירושלים, ובאחד המקרים העורר אף גנב שני בקבוקי וודקה מתוך הרכב שאת חלונו הוא שבר.

2.

הליכי המעצר בעניינו של העורר – עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע שיש ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, בית המשפט קבע כי יש במקרה זה עילה למעצרו של העורר וזאת מכיוון שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי; רשומות לחובתו עבירות בתחום הרכוש; ועל פי הודאתו, העורר מכור לטיפה המרה ומשתכר כמעט כל יום. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בעבריין החוזר על מעשיו ובנוסף מכור לטיפה המרה, יש להגן על הציבור מפניו. בשל הסיבות הללו בית המשפט קבע כי אין לתת אמון בעורר, ולכן בית המשפט גם לא בחן חלופת מעצר לעורר. משכך, החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים בעניינו. בנוסף, בית המשפט החליט שלא לשלוח את העורר לתסקיר מבחן. לעניין זה קבע בית המשפט כי בטרם הוא מפנה אדם לעריכת תסקיר, עליו לשקול שיקולי "מדיניות", שכן אם לא יעשה כן, יש חשש כי שירות המבחן יוצף ולא יוכל לפעול באופן סביר. עריכת תסקיר צריכה להיות שמורה למקרים בהם בית המשפט מעוניין לספק בסיס לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ועניינו של העורר אינו מקרה כזה.

על החלטה זו של בית משפט השלום ערר העורר לבית המשפט המחוזי. ביום הדיון הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו, ולכן צומצם הערר לשאלת קיומה של עילת מעצר והאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט השלום, וקבע לעניין קיומה של עילת מעצר כי על אף שהעורר ביצע עבירות רכוש "לא מתוחכמות", יש לקבוע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות בעניינו. דברים אלה של בית המשפט התבססו על דברי השופט עמית ב-בש"פ 45/10 מסראווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2010) (להלן: עניין מסראווה ). מכאן הערר שלפני.

טענות העורר

6.

העורר כזכור מסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו. לעניין עילת המעצר, העורר חוזר על טענתו בפני בית המשפט המחוזי לפיה אין עילת מעצר בעניינו שכן העבירות אותן הוא ביצע לכאורה הן עבירות רכוש לא מתוחכמות, ועל כן הוא אינו מהווה סכנה לאיש.

7.

לעניין שאלת חלופת המעצר, העורר טוען כי אף אם קיימות ראיות לכאורה לכך שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכן מתקיימת בעניינו עילת מעצר, היה על בית המשפט לבחון את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת מעצרו בדרך של שחרור בערובה. העורר הציע חלופת מעצר: מעצר בית מלא בביתו בבית צפפה, תוך פיקוח של אחיו, אשתו, וקרוב משפחה נוסף, ותוך הפקדת התחייבויות וערבויות. לטענת העורר, בית המשפט לא בחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ). החלופה שהוצעה יכולה, לטענת העורר, להשיג את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה יותר בחירותו. עוד טוען העורר כי ישנו סיכוי גבוה כי בסופו של דבר לא יוטל עליו עונש מאסר, ולכן יש לשקול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. העורר גם טוען כי בית המשפט שגה בכך שלא התחשב בעובדה שהוא נשוי ואב לילדים קטינים, אשר תלויים בו.

לבסוף, לטענת העורר, שגה בית המשפט בכך שהחליט לא לשלוח אותו לתסקיר מבחן בנימוק כי הדבר ייצור עומס על שירות המבחן, וזאת מכיוון ששיקול כזה אינו קבוע בחוק, ולכן בית המשפט אינו רשאי לשקול אותו.

דיון והכרעה

8.

לא ראיתי מקום להתערב בשיקול הדעת של שתי הערכאות שקדמו לי. שכרותו של העורר היא בעוכריו. היא הופכת אותו למסוכן לציבור, ובמיוחד בשים לב לעברו הפלילי. לעניין עבירת הרכוש של גניבת רכב הפנה בית המשפט המחוזי, ובצדק, לדברי השופט עמית בעניין מסראווה

שם נאמר:

"ודוק: אין בכוונתי להכניס בדלת האחורית את העילה של הרתעה מפני עבירות שהן 'מכת מדינה', עילה שהמחוקק השמיט מחוק המעצרים. אלא שהעבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן 'מתוחכמות', הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הבטחון האישי של הציבור וגניבת רכב עלולה, בהאידנא, להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך."

9.

לעניין אי הזמנת תסקיר, לא מן המותר להפנות לשורת החלטות לפיהן כשברור שחלופת מעצר כלשהי לא תתאים – אין טעם בקבלת תסקיר בבחינת מצוות אנשים מלומדה (בש"פ 3348/09 אלכמלאת נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 27.4.2009); בש"פ 8049/07 אזברגה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.9.2007); בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 2.11.2004); בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (טרם פורסם, 5.7.2006)).

10.

הערר נדחה.