בש"פ 4276/09 איאד עאזם נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 5.5.09 בב"ש 669/09 (כבוד השופט ד' צרפתי ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות על פי כתב האישום

1.

ביום 5.2.09 שדד העורר, יחד עם אחרים, את המתלונן שהינו בן 52 וסובל מנכות ברגלו, כאשר זה הגיע ברכב החברה בה עבד, בשעה 11:00, לחניון תת קרקעי שליד סניף בנק לאומי בנצרת על מנת להפקיד בבנק מעטפה ובה פדיון החברה, כפי שנהג לעשות באופן שגרתי במסגרת עבודתו. בהתאם לתכנון השוד, נכנס העורר, יחד עם שני אחרים, ברכב אל תוך החניון וחסם את רכבו של המתלונן מאחור. עוד בטרם הספיק המתלונן לצאת מהרכב, זינקו השלושה לעברו, כאשר אחד מהם נכנס לתוך רכבו של המתלונן והיכה אותו באגרופיו בפניו ודרש את הכסף. בשלב זה פתח העורר את דלת הנהג של רכב המתלונן, נכנס לתוכו, התיישב על המתלונן והחל אף הוא להכותו. בהמשך, ערכו העורר ואותו אחר חיפוש על גופו של המתלונן, ואז הבחינו במעטפה ובה פדיון העסק ונטלו אותה. משהגיע למקום, בשלב זה, מנהל החניון נכנסו העורר וחבריו לרכבם ונסו מן החניון בנהיגה מהירה. בסמוך ליציאה מן החניון התנגש רכבם מספר פעמים ברכב אחר אשר עמד בדרכו. גם לאחר ההתנגשות, לא עצרו השלושה ונמלטו מהחניון.

בגין מעשים אלו יוחסו לעורר שוד בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 402ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק

העונשין ); פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה על

סעיפים 335 ו-334 לחוק העונשין; קשר לפשע, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין והפקרה לאחר פגיעה, עבירה על סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

הליכים קודמים

2.

במקביל להגשתו של כתב האישום כנגד העורר, ביקשה המדינה לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי קיימת בתיק דנן תשתית ראייתית לכאורית ביחס לביצוען של העבירות המיוחסות לעורר הקושרת אותו לאירוע השוד כמי שנטל בו חלק פעיל ומרכזי, כאשר בתמיהות שהועלו על ידי העורר ביחס אליה אין כדי לפגום בתשתית זו, לכל הפחות, בשלב זה של ההליכים. אשר לעילת המעצר, נקבע כי משכלל אירוע השוד המיוחס לעורר עבירות אלימות חמורות בחבורה כנגד אדם חלש ונכה ומשנסיבות המקרה מלמדות על תכנון מוקדם שלהן, קמה כנגד העורר חזקת מסוכנות בהתאם להוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק

המעצרים ). כתמיכה למסוכנותו של העורר עמד בית המשפט המחוזי גם על עברו הפלילי ה"מכביד יחסית". כן, נקבע כי האלימות שגילה העורר, בשים לב לאפשרות הממשית כי זהות המתלונן ידועה לו, כמו גם לעובדה ששותפיו טרם אותרו, מקימה חשש נוסף כי שחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ולהציב לו גבולות על דרך של חלופת מעצר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

טענות העורר

3.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ב' פלאח – ראיות התביעה בתיק דנן, לרבות תביעת אצבע העורר שנמצאה על רכבו של המתלונן, זיהויו של העורר במסדר זיהוי על ידי המתלונן, מחקר תקשורת אשר מעיד על הימצאות העורר באזור האירוע נשוא כתב האישום במועד הרלבנטי, כמו גם אליבי מופרך של העורר, הינן ראיות נסיבתיות אשר אינן מובילות בהכרח למסקנה מרשיעה אחת ויחידה. לטענתו, תביעת האצבע של העורר נמצאה ברכב מכוח עיסוקו כסוחר רכבים אשר בא במגע עם רכבים רבים, כך שלא מן הנמנע שבא במגע גם עם רכבו של המתלונן, מה גם שאופיה של התקיפה המיוחסת לו בכתב האישום ואשר בוצעה בתוך הרכב מחייבת הימצאותן של תביעות אצבע נוספות עליו, אולם אלה לא נמצאו; אשר לרכב המילוט, לטענת העורר הלה היה אומנם בהחזקתו עד יום לפני האירוע נשוא כתב האישום, אלא שאז הוא נגנב מן המוסך בו הושאר על ידי העורר, כפי שאישר אף בעל המוסך ואדם נוסף; כן, טוען העורר כי אין במחקר התקשורת כדי להעיד על מקום הימצאותו בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, כאשר אף לא הוצגה בעניין חוות דעת מקצועית מטעם אנשי חברת הסלולר; עוד מוסיף העורר בהקשר זה כי זיהויו במסדר זיהוי על ידי המתלונן נעשה באיחור ולאחר שהמתלונן לא זיהה את העורר באלבום העבריינים שהוצג לעיונו ביום האירוע, דבר המעלה תמיהות בדבר אמינותו של הזיהוי.

ואולם, בדיון שהתקיים לפניי הסכים בא כוח העורר לכך כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר.

4.

בנוסף, טוען העורר כי חרף עברו הפלילי, ש"הינו רחוק", ניתן ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר, ולו לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו, ויהיה בה כדי לאיין את מסוכנותו, ככל שזו קיימת. בתמיכה לכך מציין העורר כי נעצר רק כחודש לאחר האירוע נשוא כתב האישום, כאשר במהלך תקופה זו לא פעלה המשטרה לאיתורו ואילו העורר לא ביצע עבירות אחרות. לטענת העורר, גם לא הובאה ולו ראשית ראיה לקיומו של חשש לשיבוש הליכים מצידו, מה גם שמרבית עדי התביעה בתיק דנן הינם שוטרים, כאשר את שני העדים הנוספים – המתלונן וסטודנט שברכבו התנגשו העורר וחבריו לאחר השוד (להלן – הסטודנט ) – אין בכוונת בא כוח העורר לחקור ולכל היותר יציג להם שאלות מספר, ואילו על הראיות האובייקטיביות הקיימות בתיק ממילא אין ביכולתו להשפיע. משכך, שגה בית המשפט המחוזי, כך לשיטת העורר, עת נמנע מבחינתה של חלופת מעצר ספציפית בעניינו, כפי שהוצעה על ידי העורר, וכשנמנע מלהורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

טענות המשיבה

5.

לטענת המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – מסוכנותו הרבה של העורר באה לידי ביטוי בכך שביצע שוד אלים בקבוצה, מתוך תכנון מוקדם וכנגד אדם נכה והיא מקבלת משנה תוקף נוכח עברו הפלילי הבלתי מבוטל של העורר. יתר על כן, משהמתלונן והסטודנט טרם מסרו את עדותם ומשטרם נתפסו שני שותפיו של העורר לביצוע השוד, קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים מצד העורר. נוכח האמור לעיל, אין, כך לשיטת המשיבה, לשחררו לחלופת מעצר. לטענת המשיבה גם אין ללמוד מכך שמעצרו של העורר בוצע כחודש ימים לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום כי העורר אינו מסוכן, הואיל ותקופה זו נדרשה לרשויות האכיפה על מנת לאמת את הראיות הקושרות את העורר לאירוע נשוא כתב האישום ומכל מקום, אין המדובר בתקופה בלתי סבירה.

דיון והכרעה

6.

דין הערר להידחות. אומנם, יש לבחון קיומה של חלופת מעצר בכל מקרה לגופו, אולם, יש להבחין בהקשר זה בין חובתו של בית המשפט לבחון את האפשרות העקרונית לקיומה של חלופת מעצר, חובה אשר מוטלת עליו מכוח סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים , לבין עריכת בחינה קונקרטית בנוגע לחלופת מעצר זו או אחרת. כך, כאשר נסיבות המקרה מעידות על מסוכנות חמורה ומוכחת, עשוי להתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר ספציפית [ראו: בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.11.08);

בש"פ 2931/06

גבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.4.2006)]. הבחינה במקרים כגון אלו הינה דו שלבית. תחילה יבחן בית המשפט אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם באמצעות חלופת מעצר כלשהי ורק בענותו בחיוב על שאלה זו יעבור בית המשפט לבחינת חלופות המעצר הקונקרטיות ומידת התאמתן ולשקילת הצורך בעריכת תסקיר [ בש"פ 5543/06

אבו חוצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2006); בש"פ 9447/04

זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004); בש"פ 5985/08

אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.7.2008)].

7.

חומרתו הרבה של המקרה שלפניי ומסוכנותו של המשיב, עליהן עמד בית המשפט המחוזי, נלמדות מן האלימות הקשה שהופעלה ללא רחם כנגד המתלונן, שהינו אדם נכה, ומתכנונו המוקדם של השוד שבוצע בצוותא ובדיוק רב, דבר המעיד על התחכום של העורר. גם עברו הפלילי הבלתי מבוטל של העורר בעבירות אלימות ורכוש, כאשר העבירה האחרונה בוצעה על ידו בסוף שנת 2006, מעיד על הסיכון המוגבר לכך שהעורר יחזור ויבצע עבירות דומות גם בעתיד. נוכח האמור לעיל, אין גם להתעלם מן החשש כי העורר עלול, במידה וישוחרר לחלופת מעצר, להשפיע על עדותם של המתלונן ושל הסטודנט, אשר יוזמנו לעדות מטעם המשיבה (גם אם, כטענת בא כוחו של העורר, אין הוא מתכוון לחקרם חקירה ממצה), וכן לתאם גרסאות עם שותפיו שטרם נתפסו.

אומנם, העורר נעצר כחודש ימים לאחר ביצוע המעשים נשוא כתב האישום, תקופה שבמהלכה לא ניסה, לכאורה, לשבש את ההליכים כנגדו, אולם, אין בעיכוב זה במעצרו, אשר נבע, כטענת המשיבה, מצרכי החקירה, כדי להעיד על היעדר חשש לשיבוש מהלכי משפט מצידו. שהרי, אין לדעת אם בתקופה זו לא יצר העורר קשר עם שותפיו לעבירה לשם תיאום גרסאות ומכל מקום, דבר פתיחתם של הליכים משפטיים כנגדו הפך לוודאי מבחינתו רק עם מעצרו, כך שהמוטיבציה של העורר לנסות ולשבשם גבוה יותר כעת.

7.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בסברו כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר, כמו גם את החשש כי יפעל לשיבוש מהלכי משפט, באמצעות שחרורו לחלופת מעצר ומשכך, לא נפל כל פגם בכך שלא בחן חלופות מעצר קונקרטיות ובכך שלא הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.