בש"פ 2323/12 רמז שמלשוילי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ), מתאריך 06.03.2012, שבגדרה הורה בית המשפט על מעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.

נגד העוררים הוגש בתאריך 25.12.2011 כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, פריצה לרכב והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לעורר 2 בבש"פ 2323/12 (להלן: מזור ) מיוחסת, בנוסף לעבירות הנ"ל, גם עבירה של אחזקת סכין שלא כדין.

על -פי הנטען באישום הראשון , העוררים קשרו ביניהם קשר לגנוב תכשיטים מ-א.ש. (להלן: המתלונן ), שעסק במכירת תכשיטים לבתי עסק שונים באשדוד. בתאריך 18.12.2011 הגיע המתלונן לאשדוד, כשהוא נושא שקית ובה תכשיטים בשווי רב, ויצא למוסרם לבתי עסק שונים. בסמוך לשעה 15:00 חזר המתלונן לרכבו יחד עם השקית ובה תכשיטים בשווי של כ-300,000 ₪ (להלן: השקית ). לפי הנטען, במסגרת הקשר ולשם קידומו המתינו מזור ועורר נוסף סמוך לרכבו של המתלונן, על-מנת לגנוב ממנו את השקית. לאחר שנכנס המתלונן לרכבו והניח את השקית על רצפת הרכב בחלק שמתחת למושב הנוסע שליד הנהג, ניגש אחד מהעוררים הנ"ל לרכבו של המתלונן, פתח את דלת מושב הנוסע, נטל את השקית ונמלט מן המקום יחד עם עורר נוסף. בשלב זה יצא המתלונן מרכבו והחל לרדוף אחר העוררים שנמלטו. על-פי המתואר בכתב אישום, במסגרת הקשר ולשם קידומו, המתינו יתר העוררים לעוררים שנמלטו ברכב מסוג BMW

(להלן: רכב המילוט ) השייך לקרוב משפחתו של העורר 2 בבש"פ 2427/12 (להלן: דודו ). כשהגיעו העוררים שנמלטו לרכב המילוט השיג אותם המתלונן, ומשך את השקית מן העורר, אשר החזיק בה. בתגובה, כך נטען, היכו העוררים שנמלטו את המתלונן באגרופים ובעיטות, הפילו אותו לכביש, והוסיפו להכותו. לאחר מכן, נטלו העוררים שנמלטו את השקית, נכנסו לרכב המילוט, ונסעו מהמקום. העוררים נעצרו לאחר זמן קצר, בעקבות תיאור שמסר המתלונן למשטרה אודות רכב המילוט, כאשר השקית נמצאה מוחבאת בגלגל הרזרבי בתא המטען שברכב.

על-פי הנטען באישום השני – במועד ובמקום הנ"ל החזיק מזור בסכין, שלא למטרה כשרה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשתה טענה המדינה כי נגד העוררים קמה עילת מעצר מכוח ס"ק 21(א)(1)(א), (ב) ו- (ג)(4) ל חוק

סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וזאת נוכח האופן בו תקפו את המתלונן לשם השגת מבוקשם, ובשים לב להתנהלותם בעת בריחתם מזירת האירוע. עוד טענה המדינה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים.

4.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי חלקו באי כוח העוררים על קיומן של ראיות לכאורה, ועתרו לשחרורם של העוררים כנגד חתימת ערבות עצמית.

בא כוח העוררים ב-בש"פ 2323/12 הפנה, לעניין זה, לתוצאות מסדר הזיהוי שנערך למתלונן, בגדרו לא זיהה המתלונן את העורר 1 (להלן: רמז ), ואילו את מזור זיהה אמנם בתחילה, בזיהוי ספונטני בתחנת המשטרה, כמי שנטל מידיו את השקית, אך בהמשך, במסגרת מסדר זיהוי באמצעות תמונות, ייחס אותו "תפקיד" – לעורר 1 ב-בש"פ 2427/12 (להלן: מוטי ).

בא כוח העוררים ב-בש"פ 2427/12 הוסיף כי אי הוודאות בעניין זיהוי העוררים משתקפת בכתב-האישום, אשר מרבית סעיפיו אינם מתייחסים לעוררים ספציפיים, וציין כי באף אחד מן האירועים המתוארים בכתב האישום לא הוזכרו (לא על-ידי המתלונן ולא על-ידי עד הראייה) למעלה משלושה מעורבים, והנה לנו בכתב האישום ארבעה נאשמים.

5.

בהחלטתו מתאריך 06.03.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה, והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בית המשפט הנכבד קבע כי המדינה הניחה תשתית ראייתית לכאורית נגד כל העוררים, כנדרש על-פי המבחן שנקבע ב-בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: הלכת זאדה ). בהקשר זה ציין בית המשפט כי קיימת התאמה בין התיאור שמסר המתלונן אודות האירוע לבין הודעותיו של עד הראייה, והוסיף כי נתקבלה תוצאה ראשונית של חוות דעת דנ"א שלפיה באחד הכובעים שנתפסו בתא האחורי של הרכב נמצא דנ"א שתואם למזור.

באשר להשגות שהעלו באי כוחם של הנאשמים כנגד מסדרי הזיהוי, קבע בית המשפט כי מקומן של השגות אלה, הנוגעות למשקל שיש לייחס למסדרי הזיהוי, להתברר בהליך העיקרי.

עוד קבע בית המשפט כי עובדות כתב האישום, בשים לב לתכנון המוקדם, הפעילות לאור יום והאלימות הקשה שהפעילו העוררים כלפי המתלונן, מעידות על המסוכנות הנשקפת מן העוררים לביטחון הציבור. נוכח מסוכנות זו, בשילוב עברם הפלילי של העוררים ונסיבות מעצרם, המעצימות את החשש להימלטותם מן הדין – סבר בית המשפט הנכבד כי אין די בחלופת מעצר, והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

מכאן העררים שלפני.

6.

בעררים שהגישו ובדיון שנערך בפניי טענו באי כוח העוררים כדלקמן:

(א)

בש"פ 2323/12 :

בנוגע לעורר 1, רמז , נטען כי הראיות נגדו קלושות ביותר, ואין בהן כדי לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת. בהקשר זה מציין בא כוחו כי מעדותו של עד הראייה והודעתו של המתלונן עולה כי באירוע השתתפו לכל היותר שלושה אנשים: שני שודדים ונהג רכב המילוט. מכאן, לשיטתו, שאחד מן העוררים לא השתתף כלל באירוע, כאשר המתלונן לא זיהה את תמונתו של רמז במסדר זיהוי שנערך לו. בנסיבות אלה, ונוכח טענתו של העורר 1 בחקירתו כי עלה לרכב המילוט מספר דקות לפני שנעצר על-ידי המשטרה – הסניגור המלומד סבור כי לא ניתן לקשור את רמז לאירוע השוד, גם לא באמצעות חזקת ההחזקה התכופה, שיכולה, לשיטתו, לחול על עצם החזקת התכשיטים ברכב, אך לא על אירוע השוד.

באשר לעורר 2, מזור , נטען כי עוצמת הראיות נגדו איננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, מזור זוהה על-ידי המתלונן כמי שחטף מידיו את שקית התכשיטים בעקבות מפגש ספונטני לכאורה שערכה ביניהם המשטרה, אך בהמשך חזר בו מן הזיהוי, וביקש כי תוצג בפניו תמונה של מזור על מנת שיכול לזהותו בוודאות, ברם בקשתו לא נענתה. יתרה מכך, במסדר זיהוי שנערך כיומיים לאחר האירוע, זיהה המתלונן דווקא את מוטי כמי שחטף מידיו את השקית. בא כוח העוררים טוען כי בנסיבות אלה אין די בזיהוי ה"ספונטני", והיה מקום לערוך גם בעניינו של מזור מסדר זיהוי כדין.

עוד טען בא כוח העוררים כי שגה בית המשפט קמא כשהתייחס לארבעת העוררים כאל מקשה אחת, ונמנע מלבחון את אפשרות קיומה של חלופת מעצר הולמת ביחס לאף אחד מן העוררים.

נוכח האמור עתר בא כוח העוררים לשחרורו של רמז ללא תנאים מגבילים אלא תוך הבטחת התייצבותו בלבד, ולגבי מזור ביקש להורות על קבלת תסקיר מעצר, לצורך בחינת חלופת מעצר.

(ב)

בש"פ 2427/12 :

במסגרת הערר חוזר בא כוח העוררים שבתיק זה על טענתו בעניין היעדר המסוימות העולה מכתב האישום, שמניסוחו לא ניתן לדעת מהו חלקו של כל אחד מן העוררים באירוע (למעט מזור , אשר על-פי כתב האישום היה מעורב בשוד עצמו). בהקשר זה מטעים בא כוח העוררים כי העמימות מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה כי מתיאורי המתלונן ועד הראייה עולה כי באירוע היו מעורבים לכל היותר שלושה אנשים.

בנוגע ל דודו מדגיש בא כוח העוררים כי תמונתו של דודו הוצגה למתלונן באחד במסגרת מסדר זיהוי, אך המתלונן לא זיהה אותו, ומוסיף כי דודו אף איננו מוזכר באף אחת מן ההודעות שמסר המתלונן במשטרה. לטענתו, הראיה היחידה הקושרת את דודו לאירוע המתואר בכתב האישום, מעבר לנוכחותו ברכב ששימש לכאורה לביצוע העבירה, היא העובדה כי אותו רכב שייך לקרוב משפחתו, כאשר לשיטתו אין בכך די על מנת לקשור בין דודו לבין השוד עצמו.

באשר ל מוטי מציין בא כוח העוררים כי המתלונן אמנם זיהה אותו כמי שפתח את דלת רכבו ונטל את השקית, אך זאת לאחר שכבר "ייחס" תפקיד זה ל מזור , שאותו ראה בתחנת המשטרה ביום האירוע.

עוד טוען בא כוח העוררים כי שגה בית המשפט קמא משנמנע מלייחס משמעות למחדלי חקירה שהתבצעו, לדידו, במסגרת חקירת האירוע. כך, תמה בא כוח העוררים על כי לא בוצעו איכונים למכשירי הטלפון של העוררים, וכן על הימנעות המשטרה מעריכת עימות בין המתלונן לבין העוררים.

לסיום טוען בא כוח העוררים שבכאן כי שגה בית המשפט קמא כאשר נמנע מלבחון חלופת מעצר, בפרט ביחס ל דודו , שעברו הפלילי איננו מכביד, וכולל הרשעה ישנה בעבירה של היעדרות משירות צבאי וכן הרשעה אחת נוספת בלבד בעבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה.

דיון והכרעה

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שהונח בפניי – הגעתי למסקנה כי דין העררים להתקבל באופן חלקי , הכל כפי שיבואר בפיסקה 14 שלהלן.

להלן אפרט את הדברים וכן את הטעמים שהובילוני למסקנתי.

ראיות לכאורה

8.

כידוע, בבוא בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר הוא נדרש לבחון האם די בראיות הלכאוריות שהובאו בפניו – באם תוכחנה במהלך המשפט – כדי להוות בסיס פוטנציאלי להרשעה. ראיות לכאורה הן איפוא ראיות גולמיות, אשר קיים סיכוי סביר שלאחר עיבודן במהלך המשפט – אגב בחינתן ולאחר קביעת אמינות ומשקל – עלולות לבסס את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (ראו: הלכת זאדה , בעמ' 147-146).

9.

בחינה של חומר החקירה בעניינם של העוררים, על-פי אמת המידה הנ"ל, מעלה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של כל העוררים , המתבססת, בין היתר, על : הודעות שמסר המתלונן במשטרה; הודעות שמסר עד ראייה שדיווח על השוד למוקד 100 של המשטרה; ממצאי החיפוש שערכו השוטרים שעצרו את העוררים ברכב המילוט; הודעות שמסרו השוטרים וכן תוצאות הזיהויים ומסדרי זיהוי שנערכו למתלונן. בהקשר זה מן הראוי לציין את ההתאמה בין התיאור שמסר המתלונן לבין התיאור שמסר עד הראייה, וכן את ההתאמה בין שני התיאורים הנ"ל לבין הודעות השוטרים וממצאי החיפוש שערכו ברכב המילוט, שבו נעצרו העוררים. כך, לדוגמה, בהודעתו מיום האירוע סיפר המתלונן כי השודדים נמלטו לעבר רכב מסוג BMW בצבע כסוף, עד הראיה סיפר בהודעתו מתאריך 19.12.2012 כי הרכב היה בצבע "זהב כסוף", והרכב שבו נעצרו העוררים, על-פי התמונות שצילמו השוטרים, היה אמנם בצבע מטאלי, בגוון שבין זהב-לכסף. עוד ציינו עד הראיה והמתלונן כי השודדים לבשו בגדים שחורים, וכי לפחות אחד מהם לבש מעיל שחור – ואכן, בתא המטען של רכב המילוט נמצאו מעילים שחורים.

10.

טענת הסנגור לפיה הראיות הקיימות נגד רמז

אינן מספיקות על מנת לבסס את התשתית הלכאורית הנדרשת לצורך מעצרו עד תום ההליכים – איננה מקובלת עלי. כאמור, בעת שנעצר רכב המילוט על-ידי השוטרים נמצאו בו ארבעת העוררים . רמז, מזור ומוטי טענו בחקירתם כי עלו לרכב מספר דקות לפני המעצר, אך לא סיפקו כל הסבר להימצאותם ברכב בו נמצאה שקית התכשיטים – הסבר שיהיה בו כדי להחליש את גרסת התביעה בדבר מעורבותם בתכנון האירוע, ותחת זאת העדיפו לשמור על זכות השתיקה. (להשלמת התמונה יצוין כי דודו הודה בחקירתו הראשונה כי נהג ברכב, אך כשנשאל על כך בחקירות הבאות העדיף לשמור על זכות השתיקה). בנסיבות אלה יש בשתיקתם של העוררים, מקום בו היה מתבקש הסבר מצידם, כדי לחזק את עמדת התביעה במישור הראייתי (ראו: בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 19.02.2004); בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם; 10.3.2011)). אדרבא – העובדה כי ארבעת העוררים הכחישו כולם מעורבות בשוד עצמו, ותחת זאת טענו כי עלו לרכב מספר דקות לפני שנעצרו על-ידי השוטרים – יש בה כדי להצביע, לכאורה, על תיאום גרסאות, העלול לנבוע ממעורבותם של כל הארבעה

באירוע ובתכנונו.

11.

ודוק: ההבדלים בחומר הראיות הקיים לגבי כל אחד מן העוררים (הבדלים שאליהם הפנו הסנגורים, בהתייחסם ל"עוצמת הראיות") – נובעים מהתפקידים השונים שמילאו, לכאורה, העוררים באירוע המתואר בכתב האישום, ומשקפים לגבי כל עורר את החלק המיוחס לו בכתב האישום. אמת, בכתב האישום אכן קיימת אי-בהירות באשר לתפקידו של כל עורר. ואולם, התמונה עשויה להתבהר עם תיקון כתב האישום, או במהלך המשפט, עת תעובדנה הראיות, בין היתר, באמצעות הצלבתן וקביעת מהימנותן, כאשר רמזים לכך ניתן למצוא כבר בחומר הראיות הגולמי שהוצג בפניי (כך, לדוגמה, העובדה כי שניים בלבד מן העוררים זוהו על-ידי המתלונן, יש בה לכאורה כדי להצביע על תפקידם של עוררים אלה באירוע. תוצאה לכאורית דומה יש לזיהויו של העורר שנתפס נוהג ברכב על-ידי אחד השוטרים).

מכל מקום, חלוקת התפקידים בין העוררים כשותפים לכאורה לעבירות המיוחסות להם, על ההבחנות הנגזרות ממנה, ותפקידה של ההחזקה התכופה בהקשר זה – הן כולן ענין לתיק העיקרי, ואין הן משליכות על התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בעניינם של ארבעת העוררים כולם.

12.

הוא הדין באשר למחדלי החקירה הנטענים, לרבות ההשגות שהעלו הסנגורים כנגד מסדרי הזיהוי. טענות אלה נוגעות למשקל הראיות ולנטלי ההוכחה, ומקומן להתברר בהליך העיקרי (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1981-1979 (2009), והשוו: בש"פ 3601/11 שווקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם; 23.05.2011)). גם העובדה כי המתלונן זיהה הן את מזור הן את מוטי כמי שנטלו ממנו את שקית התכשיטים בוודאי איננה בשלב זה בבחינת סתירה גלויה על-פניה, המפחיתה באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות, ונראה כי ניתן להולמה על רקע המצב הנפשי והפיסי שבו היה שרוי המתלונן, שכאמור הוכה קשות במהלך האירוע.

חלופת מעצר

13.

משהגענו למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעוררים כולם, עלינו לבחון – כמצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים – את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר.

14.

בענין זה הנני סבור כי מן הראוי ליתן משמעות לנסיבות השונות בעניינם של כל אחד מן העוררים:

(א)

באשר לעורר 1 ב-בש"פ 2323/12 ( רמז ) ולעורר 2 ב-בש"פ 2427/12 ( דודו ) – מסוכנותם של עוררים אלה, כפי שהיא משתקפת מחומר הראיות הקיים לגביהם, ומשמעותו לגבי חלקם הלכאורי באירוע מושא כתב האישום, כמו גם עברם הפלילי, שהינו מכביד פחות ביחס לעברם של שני העוררים האחרים (בפרט נכונים הדברים בנוגע ל דודו , שעד הנה טרם הורשע בעבירות אלימות) – איננה ברמה השוללת מראש את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר.

לכן, הנני מורה על הכנת תסקיר מעצר שיבחן את אפשרות שחרורם של העוררים הנ"ל לחלופות מעצר ספציפיות שתוצענה על-ידם, ככל שתוצענה, בשים לב למסוכנותם הנטענת ועל רקע מכלול הנסיבות. שירות המבחן יגיש תסקיר כאמור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תוך 30 ימים מעת שיציעו העוררים האמורים חלופות מעצר כנ"ל. לאחר קבלת התסקיר, ישקול בית המשפט את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר – ויכריע בנושא כטוב בעיניו.

(ב)

באשר לעורר 2 ב-בש"פ 2323/12 ( מזור ) ולעורר 1 ב-בש"פ 2427/12 ( מוטי ) – מסוכנותם של עוררים אלה, כפי שהיא משתקפת מחלקם הלכאורי באירוע מושא כתב האישום, בשים לב לאלימות הקשה שהפעילו לכאורה כלפי המתלונן, כמו גם עברם הפלילי המכביד (בהקשר זה קיימת משמעות לעובדה כי גם מזור וגם מוטי ביצעו לכאורה את העבירות המיוחסות להם בשעה שתלוי ועומד נגדם מאסר-על-תנאי שלא יעברו עבירת רכוש או עבירת פשע, בהתאמה) – מעידה כי קשה ליתן בהם את האמון הנדרש לצורך שחרורם לחלופת מעצר (ראו והשוו: בש"פ 2411/08 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 02.04.2008); בש"פ 4276/09 עאזם נ' מדינת ישראל

(לא פורסם; 25.05.2009)).

15.

סיכומם של דברים:

(א)

בכל הנוגע למזור ולמוטי – העררים נדחים.

(ב)

בכל הנוגע לרמז ולדודו – העררים מתקבלים באופן חלקי, בהתאם לאמור בפיסקה 14 שלעיל.