בש"פ 9633/08 ראפת חוגיראת נ. מדינת ישראל

זהו ערר

על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן), אשר הורה על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו.

1.

נגד העורר , יליד 1990, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד, הדחה בחקירה, איומים ושיבוש הליכי משפט. על-פי הנטען בכתב האישום, עובר ליום 2.10.2008 סמוך לשעה 23:30 נפגש העורר עם אדם אותו הכיר באמצעות האינטרנט (להלן: המתלונן ). העורר והמתלונן נסעו לחורשה ברכבו של המתלונן, ומשהגיעו ויצאו מן הרכב ביקש העורר מהמתלונן כי ידליק את אורות הרכב על מנת שתהיה להם מעט תאורה במקום. משחזר המתלונן מן הרכב שלף העורר מיכל גז וריסס את הגז בפניו של המתלונן. בשלב זה נכנס העורר לרכב וברח מהמקום עם הרכב ועם מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלונן. בנוסף לאמור, ביום 15.10.2008, במסגרת עימות בין העורר לבין המתלונן אשר נערך במהלך חקירת השוד המתואר לעיל, איים העורר על המתלונן והפחידו במטרה להניא אותו מלספר את האמת או כדי שיחזור בו מהפרטים שמסר.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו.

בית המשפט, בסקרו את הראיות לכאורה, ציין כי המתלונן זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות, לאחר שהעורר סירב להשתתף במסדר זיהוי חי; כי מספר הטלפון אליו התקשר המתלונן שייך למכשיר הטלפון אשר היה ברשות העורר, כפי שאף אישרה חברתו של העורר; וכי נסיונו של העורר לטעון שכלל אינו יודע לגלוש באינטרנט נסתרה על ידי אמו.

כן צוין על ידי בית המשפט כי התנהגותו של העורר כלפי המתלונן במהלך העימות שנערך ביניהם והאיומים שהפנה כלפיו מחזקים את גרסתו המפלילה של המתלונן. לנוכח כל האמור, בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה "טובות למדי" נגד העורר להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. אשר לשאלת מעצרו של העורר, בית המשפט קבע כי בעניינו של העורר קמות שתי עילות מעצר – הן עילת המסוכנות, שעניינה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות תוך שימוש בנשק קר או חם" (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996), והן החשש כי שחרורו ממעצר יביאו לשבש את הליכי המשפט, אם באיומים על המתלונן, אם בהטרדות עדים אחרים הצפויים להעיד במשפטו. לנוכח האמור, בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, תוך שהוא שולל אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

3.

הערר שלפניי מופנה נגד החלטת בית המשפט שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענת בא כוח העורר, נסיבותיו של העורר, בכללן: גילו הצעיר, היותו עצור לראשונה בחייו ונסיבות ביצוע העבירה מובילות למסקנה כי יש לעשות שימוש בחלופת מעצר במקרה זה. עוד טוען בא כוח העורר כי השימוש בגז מדמיע אינו מלמד על אלימות קשה או אכזרית, אלא דוקא להיפך, והא ראיה שכוחות הביטחון עושים בו שימוש לשם פיזור הפגנות. אשר לחשש משיבוש הליכי משפט, בא כוח העורר טוען כי מדובר היה באמירה המכוונת להעמיד את העד על חומרת מעשיו (ככל שתלונתו אינה אמת) אשר נאמרה בנוכחות שוטר, ועל כן העורר לא העלה על דעתו כי הוא משבש בכך את הליכי המשפט.

על רקע האמור, בא כוח העורר טוען כי היה מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, אשר יבחן את מסוכנותו ואת חלופת המעצר המוצעת על ידו – מעצר בית מלא בבית דודתו בפיקוחה ובפיקוח בעלה.

4.

באת כוח המדינה מתנגדת לעריכת תסקיר בעניינו של העורר. לטענתה, שתי עילות המעצר המתקיימות בעניינו של העורר – עילת המסוכנות והחשש משיבוש הליכי המשפט – הן בעלות עצמה רבה. לדידה, השוד בו מואשם העורר הינו פרי תכנון מראש, תוך הצטיידות בגז מדמיע והכנת מלכודת למתלונן. כן מצביעה באת כוח המדינה על כך שהעורר נשפט בעבר על עבירת סכין בבית המשפט לנוער. אשר לחשש משיבוש הליכי המשפט, באת כוח המדינה טוענת כי העורר הזהיר את המתלונן שמשפחתו היא משפחת פשע, ואף סימן לו במהלך עדותו שישתוק, והכל במטרה להפחידו. עוד מזכירה באת כוח המדינה כי הרכב ומכשיר הטלפון הסלולארי אשר נשדדו טרם נמצאו, וכי הנאשם דאג להסיר את תמונתו מאתר האינטרנט דרכו תיקשר עם המתלונן. בכל אלה, לטעמה, יש כדי להראות כי לא ניתן לתת אמון בעורר, וממילא, לטענתה, אין מקום להעמיס על שירות המבחן ולהטיל עליו לבחון התאמתה של חלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. אפתח ואומר כי לא ראיתי לקבל את טענת בא כוח העורר, לפיה בחירתו של העורר לעשות שימוש במיכל גז מדמיע מעידה בהכרח על רמת מסוכנות פחותה הנשקפת ממנו. המעשים המיוחסים לעורר הינם פרי תכנון קפדני, תוך טמינת פח למתלונן, ומקובלת עלי בהקשר זה קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר באדם אשר רמת מסוכנותו גבוהה. מכל מקום, בא כוח העורר מסכים לקיומן של ראיות לכאורה המקימות עילה למעצרו של העורר בשל חומרת העבירה המיוחסת לו, ומהותו של הערר נסובה, אפוא, סביב סוגיית שחרורו האפשרי של העורר לחלופת מעצר והזמנת תסקיר מעצר בעניינו.

6.

הכלל המנחה בפסיקתו של בית משפט זה לעניין בחינת שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בנוי משני נדבכים. ראשית, על בית המשפט להשתכנע כי ניתן להסיר את עילת המעצר הרלוונטית באמצעות חלופת מעצר כלשהי. רק בהגיע בית המשפט למסקנה חיובית, יפנה הוא לנדבך השני – אשר עניינו שקילת הצורך בתסקיר מעצר ובחינת חלופת מעצר קונקרטית (בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.7.2006); בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.11.2004); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.7.2008); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 14.11.2008); בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.11.2005)). לא שוכנעתי כי נסיבותיו של המקרה דנן מאפשרות בשלב זה את הסרתן של עילות המעצר באמצעות שחרורו של העורר לחלופה.

אכן, נסיבותיו הקונקרטיות של העורר, בכללן גילו הצעיר ועברו הפלילי אשר אינו מכביד במיוחד, מטות קמעה את הכף לטובת בחינת חלופה כאמור, ואינני שוללת את האפשרות כי ייתכן והיה מקום לשקול עריכת תסקיר בעניינו של העורר אילו כל שהיה מונח על כפות המאזניים הוא שאלת המסוכנות גרידא. ואולם, למסוכנותו של העורר מצטרפת התנהלותו הלכאורית לאחר ביצוע עבירת השוד המיוחסת לו, ומכריעה, לטעמי, את הכף לחובתו. האיומים שהפנה העורר כלפי המתלונן, בכלל אלה האזהרה שהפנה כלפיו בציינו כי משפחתו היא "משפחת פשע" והמסרים שהעביר לעד במהלך עדותו כי עליו לשתוק, מעוררים בעיניי חשש כבד שמא שחרורו של העורר ממעצר יביאו לשבש את הליכי המשפט ולהטריד עדים אחרים הצפויים להעיד. פעולותיו של אדם הנעשות במטרה להטיל מורא ופחד על צדדים למשפט במטרה להניאם מלומר את האמת אינן מאפשרות לתת בו אמון, ולא בכדי עיגן המחוקק עילת מעצר סטטוטורית בגינן בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

7.

על רקע התנהלותו האמורה של העורר, מסקנתי הינה כי טובות כוונותיהם של הערבים המוצעים ככל שתהיינה, אין בהן כדי לאיין את החשש משאיפתו של העורר לשבש את הליכי המשפט, אשר בהצטרף למסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים לו, מחייבים את הותרתו במעצר עד תום ההליכים נגדו בשלב זה. עם זאת, בהסתיים מתן עדותם של עדי התביעה הבלתי מקצועיים, תהא הדרך פתוחה בפני העורר להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן אם שינוי הנסיבות מצדיק עריכת תסקיר בעניינו או שחרורו לחלופת מעצר.

הערר, אפוא, נדחה.