פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
142/10
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
האשם אבו סעדייה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בתיק מת 26513-11-09 שניתנה ביום
15.12.09 על ידי כבוד השופטת נגה אוהד
תאריך הישיבה:
כ"ו בטבת תש"ע
(12.1.2010)
בשם העורר:
עו"ד אחמד ותד
בשם המשיבה:
עו"ד איתמר גלבפיש
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופ טת נ' אוהד) מתאריך 15.12.09, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד
תום
ההליכים נגדו (בתפ"ח 26499-11-09).
1.
נגד העורר הוגש ביום 23.11.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי הנטען בכתב האישום, העורר, שהגיע מצויד בסכין לשחיטת כבשים, תקף ביום 11.11.09 את בתו הקטינה ואת אשתו של אחד בשם אחמד חסן בסמוך לביתם שביישוב זמר. זאת, על רקע החלטתה של בתו של העורר (אחלאם בת כ-24) להינשא ולעבור להתגורר עם אותו אחמד (בן כ-50). כתוצאה ממעשיו של העורר נגרמו לקטינה פצעים קשים והיא נותחה, ולאם נגרמו חתכים בפנים, חלק מאוזנה הימנית נתלש והיא נזקקה לתפירה בהרדמה מלאה.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד
לתום
ההליכים . בית משפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, תוך שהוא מציין כי: "במקרים מסוימים נסיבות המקרה מעידות כי אין אפשרות לאיין מסוכנות בדרך של חלופת מעצר, ובמקרה כזה אין מקום לשלוח הנאשם לקבלת תסקיר בעניינו".
3.
על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נסב הערר שבפני, שהתמקד בטענת העורר לפיה אין במסכת הראיות כדי להקים את הרף של ראיות לכאורה הנדרש בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.
4.
העורר הציג גרסה עמומה לפיה הגיע לביתו של אחמד ובמקום התפתחה תגרה. ברם, העורר לא ידע ליתן הסבר הגיוני כלשהו לעובדה שבסופו של יום, בתו ואשתו של אחמד נדקרו. אחמד ואשתו, בתו שנדקרה, בת נוספת בשם סונדוס ועדים נוספים, כולם העידו כי ראו את העורר כשהוא דוקר את האם והבת. איני מוצא טעם להידרש לסתירות מדומות ושוליות בהודעות שנגבו מהעדים, ושאליהן הפנה בא כוח העורר, ואומר בקצרה כי יש בהודעות אלה אף יותר מהרף הנדרש של ראיות לכאורה.
5.
אין חולק על קיומה של עילת מעצר. המדובר בעבירת אלימות קשה שנעשתה תוך שימוש בסכין, כך שקמה חזקת מסוכנות סטטוטורית. ולא רק זאת, אלא שהמעשים המיוחסים לעורר נעשו זמן קצר לאחר שהצדדים עזבו את תחנת המשטרה, לשם זומנו על מנת להשכין שלום ביניהם. מחומר הראיות עולה גם כי העורר נהג משך תקופה ארוכה באלימות כנגד בתו אחלאם ואיים עליה בהזדמנויות שונות. בהצטרף כל אלה, אין טעם לשחת זמנו של שירות המבחן ושל בית המשפט
בתסקירי מעצר ובבחינת חלופת מעצר (ראו, לדוגמה: בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2008), בפסקה 6; בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004), בפסקה 6; בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009) בפסקה 5, והאסמכתאות שם).
6.
סופו של דבר שאני דוחה את הערר.
ניתנה היום, כ"ו בטבת התש"ע
(12.1.2010).
ש
ו פ ט