פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
81/10
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
ראדי אבו כף
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בתיק ב"ש 18750-12-09 שניתנה
ביום 24.12.09 על ידי כבוד השופטת נגה אוהד
תאריך הישיבה:
כ"ד בטבת תש"ע
(10.1.2010)
בשם העורר:
עו"ד נחמן בטיטו, עו"ד עידית שני
בשם המשיבה:
עו"ד בת עמי ברוט
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט
המחוזי מרכז (כב' השופטת נגה אוהד) מיום 24.12.09, לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט שאול מנהיים) מיום 9.12.09 בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
1.
כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום הכולל מספר אישומים שהמרכזי שבהם הוא פרשה של פריצה לחניון בו מאחסנים יבואני רכב מכוניות חדשות, וגניבה של שלוש מכוניות יקרות ערך מהחניון.
2.
בית משפט השלום סקר בדקדקנות את חומר הראיות כנגד העורר והנאשמים האחרים, לאחר מכן אף הורה על השלמת טיעון במספר נקודות, ולבסוף נתן את החלטתו לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה בהחלטת בית המשפט
המחוזי ועל כך נסב הערר שבפניי.
המחלוקת העיקרית התמקדה בשאלה אם יש בחומר הראיות כדי לעבור את הרף של "ראיות לכאורה" כנדרש בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אכן, המחוקק מאפשר הגשת ערר בזכות ב"גלגול שלישי" ל בית המשפט העליון (עניין שלטעמי ראוי לבחינה מחודשת), אך ספק בעיני עד כמה נדרשת ערכאת ערעור שנייה לצלול אל תוך הקלסרים של חומר הראיות, לאחר שהדבר נעשה על ידי שתי הערכאות שקדמו לה. עם זאת, ועל מנת להפיס את דעתו של העורר, בחנתי את חומר הראיות ומצאתי, כמו הערכאות הקודמות, כי יש שורה ארוכה של ראיות המעידות על מעורבותו לכאורה של העורר בגניבה הנועזת והמתוחכמת של הרכבים מהחניון.
3.
נכיר את הנפשות הפועלות בסיפור המעשה, והן: סאלם, זאיל, עלי והעורר שבפנינו ושמו ראדי. על פי הנטען בכתב האישום, הארבעה הגיעו אל החניון ברכב מאזדה גנוב, קפצו מעל הגדר, התניעו שלושה רכבים באמצעות המפתחות שהושארו במתנע הרכב, ונסעו מהמקום תוך שהמכונית הראשונה בשיירה פורצת את שער החניון מול עיניו הנדהמות של השומר במקום.
כל האירוע המתואר לעיל אירע ביום 30.8.09 בשעה 14:00 או בסמוך לכך. המשטרה "הקפיצה" מסוק לאוויר כדי לתפוס את הפורצים, אך ללא הועיל. בהמשך, בשעה 17:05 נעצר העורר בצומת פלוגות, והשלושה האחרים נתפסו בסמוך לשעה 22:00 לאחר מרדף מלווה ירי.
4.
נסקור להלן ובקצרה את מארג הראיות הקושר את העורר לפריצה הנועזת דלעיל.
נדבך מרכזי במסכת הראיות הוא עדותו של עלי שהפליל את השותפים האחרים ושמשפטו מתנהל בנפרד. לא למותר לציין כי אחד מהאישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום (אישום מס' 6), הוא איום שהפנה העורר כלפי עלי בבית המעצר ב בית משפט השלום ברמלה, באומרו כי יאמר לאחים שלו לתקוף את האחים של עלי. בהזדמנות אחרת איימו העורר ושני הנאשמים הנוספים על עלי כי יכו אותו בגלל ש"פתח עליהם".
עלי לא ידע לנקוב בשמו המלא של העורר, אך ידע לספר כי העורר קרח ושמו ראדי, וכאשר הוצגה בפניו תמונה, זיהה את העורר בתמונה שהוצגה לו. עלי ידע לספר כי העורר חבש פאה בשעת האירוע, על מנת לטשטש את זהותו.
5.
לצורך הדיון, אני נכון לקבל טענת הסניגור כי משקל הזיהוי של העורר על ידי עלי, אינו כמשקלו של זיהוי במסדר זיהוי חי או במסדר תמונות. ברם, הודעתו של עלי משתלבת בשלל שיחות טלפון שיורטו על ידי המשטרה עוד לפני אירוע הפריצה, במהלכו ולאחריו.
כפי שעולה מתקצירי השיחות, בחלקן משוחח דובר בשם ראדי ובחלקן משוחחים אחרים המזכירים את ראדי. לטענת העורר, מדובר במישהו אחר ששמו ראדי, אך בהתחשב בכך שהתנהלו שיחות רבות בין סאלם לבין העורר עצמו, ובהתחשב בכך שסאלם מסר לאחרים את אותו מספר טלפון שנתפס ברשותו של העורר, האפשרות כי מדובר בראדי אחר נראית קלושה למדי.
איני מוצא טעם לפרט אחת לאחת את תוכנן של השיחות ודי אם אומר כי מדובר בקשר רצוף בין סאלם לבין העורר ותיאומים ביניהם, או שיחות שמנהל סאלם עם אחרים ובהן מוזכר ראדי, מה שמעיד על כך שהשניים פעלו יחדיו בימים שלפני הפריצה. לשם הדוגמה, אעמוד להלן על חלק קטן מהשיחות.
בשיחה 360 מיום 29.8.09 שעה 13:29, יום לפני האירוע, אומר סאלם לדובר השני כי חשוב שראדי יסע ב(רכב) אחד, מאחר שבמהלך מרדף ראדי לא מוותר והוא טוב יותר ממישהו אחר בשם שעליה. בהמשך מסביר סאלם כי יש במקום 2 מצלמות אבל אם הולכים בין המכוניות ואם נכנסים מכיוון הפרדס לא ניתן יהיה לראותם. בהמשך סאלם מסביר כיצד ראדי יטפס על הכתף שלו ויעלה על הקיר, ומציין כי יש כלבים בפנים (בתוך החניון). אותו שעליה, נזכר גם בשיחה 376 מיום 29.8.09 שעה 13:50 בין סאלם לראדי. סאלם אומר לראדי שיתן את המכונית שלו לשעליה שייסע מאחוריהם, ואילו ראדי יסע באחד (מהרכבים) או בזה של פתחי. בשיחה 104 המתנהלת בין העורר לסאלם ביום 30.8.09 בשעה 00:11 (יום הפריצה) ראדי מדווח לסאלם על פנצ'ר בגלגל של המאזדה ומציין כי הוא נכנס כעת לאיזור התעשיה להחליף גלגל. כשעתיים וחצי לאחר אירוע הפריצה, ראדי מדבר עם סאלם (שיחה 510 מיום 30.8.09 שעה 16:22) ומדווח לו שהוא נמצא בבית קמה. סאלם מוסר לו שהוא נמצא בתחנת הדלק שקשורה לנטשה, ומסביר לראדי כיצד נוסעים מצומת פלוגות וכיצד להגיע אליו. בהמשך, בשעה 15:53 (שיחה 504), כשעה ועשר דקות לפני מעצרו של העורר, סאלם שוב מחייג לראדי ושואל היכן הוא נמצא. מאלפת במיוחד השיחה בשעה 21:08 בין סאלם לבין זאיל שמבקש מסאלם את מספר הטלפון של ראדי, כי ראדי לא עונה לו. סאלם משיב לו כי גם הוא מטלפן לראדי אך זה לא עונה. נזכיר כי בשעה זו העורר כבר נעצר, מה שמסביר מדוע "תחנת ראדי לא עונה".
6.
זיהויו של העורר כראדי הנזכר בשיחות הנ"ל מתבקש נוכח העובדה שהשיחות התנהלו בין מכשירי הטלפון שנתפסו ברשותו של העורר ושל סאלם. לא למותר לציין כי בחקירתו של העורר במשטרה, כאשר הופנו לו שאלות לגבי זיקתו למכשירי הטלפון, לגבי שיחות טלפון שנערכו בינו לבין סאלם או העובדה כי בזיכרון של מכשיר הסלולארי שלו נמצאו מספרי הטלפון של סאלם, התעטף העורר בזכות השתיקה או מסר גרסאות בלתי סבירות בעליל.
לכך יש להוסיף כי העורר נתפס הרחק מביתו בצומת פלוגות וכאשר נשאל מה הוא עושה שם, השיב תחילה כי חזר מתל אביב בדרך קיצור, אך לאחר מכן חזר בו וטען כי חזר מבאר שבע. לא למותר לציין כי העורר, שנתפס נוהג ברכב בתקופת פסילה, התנגד למעצר.
על כל אלה נוסיף כי העורר אף לא טען כנגד המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום באשר לקיומן של ראיות לכאורה לגבי מעורבותו באישום הראשון בכתב האישום, לפיו קיבל והעביר לפחות אחד משני ג'יפים חדשים מתוצרת וולוו, שנגנבו ביום 4.8.09 מחניון אחר של יבואני רכב.
7.
נוכח כל אלו, העלה בא כוח העורר שורה של טענות למחדלי חקירה. לטענתו,
לא נבדקה טענת אליבי שמסר העורר מייד לאחר שנעצר, ולפיה היה עם אשתו ובתו בקופת חולים בשעה 13:30, ולאחר מכן הלך עם אשתו לעשות קניות ב"מגה". ואכן, בבדיקה שנעשתה על ידי המשטרה בחלוף מספר חודשים, נתברר כי בתו של העורר אכן היתה בקופת חולים ביום האירוע, אך לא ניתן היה לאשש הימצאותו של העורר עצמו שם. העורר טען כי ב"מגה" יש מצלמות אבטחה כך שניתן היה לזהותו. נושא זה אכן לא נבדק ויש להצר על כך, בהנחה כי אכן ניתן לזהות כל לקוח ולקוח במצלמות האבטחה של "מגה".
8.
בא כוח העורר הלין על כך שלא העמידו את העורר במסדר זיהוי בפני השומר בחניון, שמסר כי הבחין במי שנהג ברכב השלישי, ובפני השוטר אריאל רווה שזיהה שניים מהנהגים ברכבים הגנובים. ברם, לאור עדותו של עלי כי העורר חבש פאה, ומאחר שלא ידוע באיזה רכב נהג העורר, אין מדובר במחדל חקירה עוצמתי במיוחד.
9.
מחדל חקירה נוסף עליו הצביע העורר הוא, שלא נלקחו טביעות אצבע מהרכבים הגנובים. לטעמי, יש בכך מחדל חקירתי, אם כי יש להניח כי הפורצים המתוחכמים דאגו שלא להותיר טביעות אצבע.
10.
סיכומו של דבר, שאין במחדלי החקירה כדי לפגוע בעוצמת הראיות לכאורה. בשלב זה של ראיות לכאורה, על בית המשפט לבחון את הראיות שבפניו, ולא את הראיות שאינן בפניו, את הראיות הקיימות ( (is להבדיל מראיות שלטענת ההגנה היו צריכות להיות קיימות ( ought ), אלא אם מחדלי החקירה יורדים לשורש הראיות הקיימות.
11.
משמצאנו כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, אין בדעתי להרחיב לגבי עילת המעצר. המדובר בגניבה מתוחכמת, תוך התארגנות מראש של מספר עבריינים, והפסיקה הכירה בכך שגם עבירות כגון דא עלולות לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 8611/09 וצ'יסלב סטבינסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.11.2009) והאסמכתאות שם).
12.
נוכח אופי העבירה ונסיבותיה, נוכח עברו הפלילי של העורר, והעובדה שנתפס כשהוא נוהג בזמן פסילה, ברי כי חלופת מעצר לא תסכון. לכן, איני רואה טעם לשחת זמנו של שירות המבחן ושל בית המשפט בתסקירי מעצר ובבחינת חלופת מעצר (ראו, לדוגמה: בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.11.2008), בפסקה 6; בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.11.2004), בפסקה 6; בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.3.2009) בפסקה 5, והאסמכתאות שם).
13.
ס ופו של דבר שאני דוחה את הערר.
ניתנה היום, כ"ו בטבת התש"ע
(12.1.2010).
ש
ו פ ט