בש"פ 9204/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו נטען כי החל משנת 2002 או בסמוך לכך, הוא התגורר עם בת זוגו ושתי בנותיה מנישואיה הקודמים, ב' וג'. במועדים הרלוונטיים, הייתה ב' קטינה, ואילו ג' הייתה, בחלק מן המועדים הרלוונטיים, קטינה מתחת לגיל 14 שנים. כתב האישום ייחס לעורר ביצוע של מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים ב-ב' וב-ג', וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית שיוחסה לו עקב הפרתו הנטענת של צו הרחקה שהוצא נגדו. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה. בהחלטתו הוא ציין, כי ג' מסרה עדות ארוכה ומפורטת בדבר האופן בו נהג העורר לבצע בה את מעשיו, אשר חזרו על עצמם אין ספור פעמים במהלך השנים; וכי ב' נחקרה על ידי חוקרת ילדים, וגוללה בפניה מסכת ארוכה של מעשי אינוס ומעשים מגונים שביצע בה העורר. עדותה של ב', כך צוין, נתמכת בדו"ח פתולוגי, ועדויותיהן של שתי המתלוננות נתמכות בעדויות שמסרה אמן ובעדות שמסרה שכנתן. בנוסף, עדות סבתן של המתלוננות מחזקת אף היא את גרסתה של ב'; וגרסתה של ג' יכולה לשמש חיזוק ואף סיוע לעדותה של ב', כעדות על מעשים דומים או עדות שיטה. על רקע נתונים אלה סבר בית המשפט כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת. עוד נקבע, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית; כי אין בנמצא חלופת מעצר שתאיין מסוכנות זו; וכי בנסיבות אלה, אין מקום להפנות את המערער לקבלת תסקיר.

2.

מכאן הערר שלפני. במעמד הדיון בעל-פה הביע בא-כוחו של העורר הסכמה, לצורך הדיון בלבד, לקיומן של ראיות לכאורה. הערר התמקד, אפוא, בבקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר. בהקשר זה טוען העורר, כי לא נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים. כמו כן, משיג העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להפנותו לקבלת תסקיר מעצר. לטענתו היה מקום, למצער,

לאפשר לשירות המבחן לבחון חלופת מעצר שתוצע על ידו, ולא לשלול באופן מיידי כל אפשרות לחלופת מעצר נוכח חומרתן של העבירות בלבד. המשיבה סבורה מנגד, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לעמדתה, המעשים המיוחסים לו מעידים על מסוכנות ברף גבוה, המקבלת משנה תוקף הן נוכח עברו הפלילי של העורר -

הכולל שמונה הרשעות קודמות לרבות בעבירות סמים ומרמה -

הן נוכח העובדה כי הוא הפר צו הרחקה שהוצא נגדו. המשיבה סבורה כי בנסיבות המקרה שלפנינו מתעורר גם חשש לשיבוש הליכי משפט. זאת, נוכח איומים ישירים שהפנה העורר בעבר כלפי המתלוננות לבל יחשפו את מעשיו. בתגובתו לטענה זו, טוען העורר כי אין חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט מצידו. זאת, משום שנכון להיום, יחסיו של העורר עם אמן של המתלוננות אינם תקינים, ועל כן אין כל חשש כי האחרונות יחששו להעיד נגד העורר.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, החובה לשקול את האפשרות לשחרורו של עצור לחלופה קבועה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו -1996 (להלן: החוק) ואין חולק, כי על בית המשפט ליישמה בכל מקרה הבא לפניו. אולם, במקרים בהם האפשרות לחלופת מעצר אינה ישימה על פניה, אין מקום להעמיס על שירות המבחן נטל נוסף שלא לצורך (בש"פ 9783/06 קרצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006); בש"פ 7028/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.3009); בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2005). כך ככלל וכך בפרט, כאשר נסיבות המקרה מעידות על מסוכנות חמורה ומוכחת שבגינן מתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר ספציפית (ראו למשל : בש"פ 9284/08

לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 14.11.2008); בש"פ 1668/09

זבולנס נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם 4.3.2009)). הבחינה היא, אם כן, דו שלבית: תחילה יבחן בית המשפט האם ככלל יש מקום לשקול חלופת מעצר בנסיבותיו של המקרה, ורק אם הגיע למסקנה חיובית, יעבור בית המשפט לבחינת חלופות קונקרטיות, אז גם ישקול בית המשפט הפניית הנאשם לתסקיר מבחן לצורך בחינת חלופת המעצר (ראו: בש"פ 9284/08 מאור לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 14.11.08)).

4.

מן הכלל אל הפרט. המעשים המיוחסים לעורר הם מעשים חמורים ביותר, אשר בוצעו על פני תקופה ארוכה, ובשתי מתלוננות שונות שהיו, במועדים הרלוונטיים, נתונות תחת חסותו של העורר. המעשים בוצעו בביתן של המתלוננות, מקום בו אמורות היו להיות בטוחות ומוגנות מכל רע. המעשים המיוחסים לעורר, כשהם נתמכים בתשתית ראייתית שביחס אליה, כאמור, לא העלה העורר השגות בפני – מצביעים על מסוכנות הנשקפת מן העורר לא רק כלפי המתלוננות, אלא כלפי קטינים באופן כללי:

"אין להכביר מילים על חומרתם של המעשים, המעוררים חלחלה וזעזוע בכל בן תרבות. מעשים אכזריים של השתלטות על גופה ונפשה של ילדה רכה בשנים... אשר הפכה להיות נתונה לחסותו של מי שמואשם בכך שניצל את אמונה ואת תלותה בו ואת סמכותו ומרותו ל[צורך] סיפוק יצריו. מעשים כאלה מצביעים על מסוכנותו של מי שעשייתם מיוחסת לו. המסוכנות איננה מאיימת רק על הקורבן אלא גם על קורבנות פוטנציאליים" (בש"פ 1039/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.1999). כן ראו: בש"פ 5566/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 17.6.2005)).

המסקנה לפיה מסוכנותו של העורר אינה נקודתית בלבד נלמדת לא רק מן המעשים המיוחסים לו, אלא גם מעברו הפלילי המכביד. למסוכנות כללית זו, מתווסף גם החשש מפני שיבוש מהלכי משפט, נוכח כך שלכאורה, התרה העורר במתלוננות לבל יחשפו את מעשיו ואף לא שעה לצו הרחקה שהוצא נגדו. כבית משפט קמא אף אני סבור, כי בנסיבות אלה, אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לאור כל האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

הערר נדחה.