בש"פ 6466/12 מובארכ אמארה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם) מיום 26.7.2012, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

הרקע העובדתי

1.

נגד העורר, יליד 1975, הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח, הצתה במטרה לפגוע בבני אדם ואיומים. על פי המתואר בכתב האישום, באפריל 2012 החל העורר לעבוד במשרדי חברת יפאורה באזור התעשייה ציפורית (להלן: המפעל ) כנהג משאית, אך ביום 26.6.2012 פוטר על ידי מנהל הנהגים, אילן שביט (להלן: המתלונן ). סמוך לאחר מכן, ביום 1.7.2012, בעת שהמתלונן עסק בספירת מלאי, ניגש אליו העורר ושאל מה סיבת פיטוריו והמתלונן השיב לו "עם כל הכבוד, אבל זה השיקולים שלי". בתגובה הניף העורר אצבע בתנועה מאיימת ואמר למתלונן: "גם לי יש שיקולים", ועל פי הנטען בכתב האישום גמלה בלבו החלטה לנקום במתלונן על פיטוריו. לצורך כך הצטייד העורר בבקבוק המכיל חומר דליק ובמצית, וביום 9.7.2012, סמוך לשעה 12:30, הגיע למפעל, בירר עם אחד העובדים היכן המתלונן ומשמצא אותו באחד המשרדים שפך את החומר הדליק מתוך הבקבוק שהביא עמו אל תוך המשרד בו שהה המתלונן וכן על גופו של המתלונן, והצית אותו. זאת בכוונה לגרום למותו וכן לנזק לרכוש המפעל. המשרד וגופו של המתלונן החלו לבעור, והעורר נמלט בריצה בעודו ממשיך לשפוך חומר דליק מן הבקבוק לאורך מסלול מנוסתו. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן כוויות בדרגה 2 באזור הפנים, באצבעות שתי הידיים ובמרפק ימין, והוא נזקק לשלושה ימי אשפוז ולהמשך מעקב וטיפול. כמו כן סבל המתלונן טראומה נפשית ונזקק לטיפולים פסיכולוגיים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, ובקשה זו התקבלה ביום 26.7.2012. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אברהם) דחה את טענת העורר לפיה לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה נגדו, וקבע כי חומר החקירה מבסס היטב את יסודותיהן של שלוש העבירות המיוחסות לו. בהקשר זה עמד בית המשפט על עדות המתלונן; על עדות העובד אליו פנה העורר ובירר היכן המתלונן; ועל עדותו של אדם נוסף ששהה סמוך למקום האירוע והיה עד להתרחשותו (להלן: סעאידה ). לכך יש להוסיף, כך קבע, את הודאת המשיב באירוע, אף כי טען שלא התכוון להצית את החומר הדליק ולא התכוון לפגוע באיש או ברכוש. בית המשפט קבע בהקשר זה כי תיאור המעשה כפי שהוא עולה מן העדויות מלמד לכאורה על הכוונה להצית את המפעל ואת המתלונן, והדגיש כי הכחשת העורר לעניין התזת החומר הדליק על המתלונן עצמו, הנתמכת לדבריו בעדותו של סעאידה, אין בה כדי לסייע לו בשלב זה אשר בו אין בית המשפט נדרש למהימנות העדים. בית המשפט הוסיף כי מכל מקום גם העד סעאידה תיאר בעדותו שהעורר התיז את החומר הדליק על המתלונן, וחוסר ההתאמה בין עדותו שלו לזו של המתלונן נגע לשאלת מיקומו של העורר בעת התזת הנוזל הדליק. חוסר התאמה זה, כך קבע, הינו מינורי ואין בו כדי "לקעקע את הוכחת התיאור". בית המשפט הוסיף כי בחקירת השריפה נמצא החומר הדליק בין היתר בסביבת כסאו של המתלונן, כך שגם אם החומר לא פגע בגופו הוא הותז לעבר הכסא שבו ישב. בית המשפט הוסיף וקבע כי מכל מקום גם אם יאמץ את גרסת העורר - אשר טען כי לא שפך את החומר הדליק על גוף המתלונן אלא רק על רצפת המשרד שבו שהה, ולאחר מכן הציתו - חזקה עליו שהתכוון להצית את המשרד על יושבו. מכאן כי קיימת ראיה לכאורה לכוונה להצית, וכיוון שמדובר במעשה המסכן חיי אדם לפי טבעו, הוכחה לכאורה גם כוונה לפגוע במתלונן בניסיון להורגו. עוד קבע בית המשפט כי גם אם לא הייתה לעורר כוונה להמית את המתלונן, די בכך שהייתה לו כוונה להצית ולפגוע בגופו. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענות העורר לפיהן לא הייתה לו כוונה להצית את החומר ששפך וכי לא רצה לגרום לנזק, אלא רק לעורר פרובוקציה ולצורך כך הצטייד במכוון בשמן שדליקותו נמוכה. בית המשפט קבע כי בבדיקת מעבדה נמצא כי הבקבוק הכיל בנזין, חומר הידוע כבעל דליקות גבוהה, וכי העורר עצמו הודה כי מילא את הבקבוק בשמן מנוע מדולל בבנזין, ואף הצטייד במצית. עוד קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה גם לעבירת האיומים נוכח אמירת הנאשם בדבר השיקולים שיש לו, אמירה אשר לוותה בתנועת אצבע "מן הסתם באינטונציה מאיימת, כך ניתן לשער". כל אלה וההקשר שבו נאמרו הדברים הוליכו את בית המשפט אל המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לאיומים ועוד נקבע כי "בא אירוע ההצתה והראה, כי האיום גם מומש".

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי מן העבירות בהן מואשם העורר ומן המעשים המיוחסים לו עולה "מסוכנות בדרגה גבוהה" ועל כן דחה את בקשתו להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי העורר תכנן במודע כיצד יבוא חשבון עם מי שהביא לפיטוריו, הצטייד בחומר דליק ובמצית, בירר היכן שוהה קורבנו, מצא אותו והצית את המשרד על יושבו בכוונה להורגו. משכך אין בנמצא חלופת מעצר העשויה להגשים את תכלית המעצר ולהתמודד עם מסוכנות זו והעובדה שעד כה ניהל העורר אורח חיים נורמטיבי אין די בה כדי לשנות ממסקנה זו.

3.

מכאן הערר שבפניי. העורר טוען כי יש להתערב בהחלטת בית משפט קמא ולהורות על שחרורו לחלופת מעצר ולחלופין כי יש להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. לטענתו, שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, ככל שהדבר נוגע לכוונה לגרום למותו של המתלונן. בהקשר זה מדגיש העורר כי גרסתו לפיה לא התיז חומר דליק על גוף המתלונן, נתמכת באחת העדויות (העד סעאידה) והוא מוסיף כי בין העדויות יש סתירות המחזקות את גרסתו, והמחלישות את העדויות נגדו. העורר מוסיף וטוען כי תמונותיו של המתלונן שצולמו בעת ששהה בבית החולים לאחר שנפגע, מעידות על כך שלא נפגע באופן חמור ולא נגרם לו נזק בלתי הפיך ומכאן כי הכוויות לא נגרמו כתוצאה ממגע ישיר של החומר הדליק עם גופו. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך ש"החומר הדליק" היה שמן, ולדבריו לא יכול היה להניח כי בשמן יש כדי להצית את השריפה שאירעה, והדבר מלמד שלא הייתה לו כל כוונה לגרום למתלונן נזק וכל שביקש היה "לעשות רעש" על מנת שיוחזר לעבודה.

העורר מוסיף וטוען כי בית משפט קמא שגה כאשר לא שחרר אותו לחלופת מעצר ולא הורה על עריכת תסקיר בעניינו, והוא מדגיש כי על פי הדין והפסיקה בכל מקרה מחויב בית המשפט לבחון אם קיימת חלופת מעצר הולמת ועליו להעדיף חלופה כזאת אם ניתן להשיג באמצעותה את מטרות המעצר.

לטענתו, הערכת המסוכנות בהקשר זה חייבת להיעשות על ידי הגורמים המקצועיים, באמצעות תסקיר של שירות המבחן והוא מוסיף כי בעניינו היה על בית המשפט להורות כן, בין היתר נוכח נסיבותיו האישיות - היותו אב לילדים וללא עבר פלילי.

4.

המשיבה מצדה טוענת כי דין הערר להידחות והיא נסמכת על קביעותיו של בית משפט קמא כי יש בחומר הראיות לכאורה כדי להוכיח את המיוחס לעורר בכתב האישום, לרבות הכוונה להמית את המתלונן. בהקשר זה מפנה המשיבה להודעותיו של העורר ושל עדים נוספים התומכות כולן במסקנה כי העורר שפך את החומר הדליק על המתלונן. מסקנה זו נתמכת, כך נטען, בחוות הדעת של המחלקה לזיהוי פלילי, לפיה נמצאו שרידי בנזין הן בדגימה מריפוד הכסא של המתלונן הן בדגימה מקיר משרדו. הסתירות בין העדויות, ככל שקיימות, הן לטענת המשיבה זניחות וניתנות להסבר ולגישתה העדויות אף משלימות זו את זו. עוד היא טוענת כי אפילו יימצא כי העורר התיז את החומר הדליק רק על דלת המשרד, כדבריו, יש בכך כדי לבסס את עבירת ההצתה ולטענתה מדובר במקרה קיצוני במיוחד, אשר בו אין למצוא חלופה שיהיה בה כדי לאיין את המסוכנות המופלגת הנשקפת מהעורר. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי העורר פעל באופן שקול וביישוב הדעת ולא בלהט הרגע, כשמונה ימים לאחר שיחתו עם המתלונן ותוך חיפוש מוצהר אחריו לאור היום בתחומי המפעל. המשיבה מוסיפה כי כבר נפסק שכאשר תסקיר המעצר לא יהיה בו ממילא כדי להוביל לשחרור לחלופת מעצר, אין מקום להורות לשירות המבחן על עריכתו. לבסוף טוענת המשיבה כי יש להביא בחשבון גם את השפעת שחרורו של העורר לחלופת מעצר על מצבו הנפשי של המתלונן.

5.

דין הערר להידחות.

הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו בש"פ 6289/09 רווח נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 11.8.2009)). במקרה דנן מבוססים האישומים נגד העורר על הודעת המתלונן, הודעת סעאידה שהיה עד לאירוע, הודעת עובד המפעל אליו פנה העורר לפני האירוע ועל ההודעות שמסר העורר עצמו. העורר תיאר בהודעתו כי הביא עמו למפעל שמן מעורב בבנזין, המשמש אותו לשימון מסור שיש ברשותו, וכן הביא עימו מצית וכי הגיע למפעל עם ציוד זה שכן ביקש "לעשות אש במשרדים" (הודעה מיום 10.7.2012). כמו כן הודה העורר בכך ששילח אש במשרדו של המתלונן, אם כי הדגיש שלא ראה את מיקומו של המתלונן בעת ההצתה וכי לא התכוון לפגוע באיש. אך דומה כי אפילו נלך כברת דרך לקראת העורר ונניח לטובתו, בשלב זה, כי לא התכוון לגרום למותו של המתלונן וכי לא התיז את החומר הדליק ישירות על גופו, הראיות לכאורה מצביעות בבירור על כך שהעורר הגיע למפעל עם ציוד המשמש להצתה על מנת להצית את משרדי המפעל וכי התיז את הנוזל הדליק אל תוך משרדו של המתלונן והציתו, לאחר שבירר עם עובד אחר היכן המתלונן נמצא. מכאן עולה לכאורה כי העורר התכוון להצית את משרדו של המתלונן בעודו יושב שם ודי בכך כדי לבסס לכאורה ולו את יסודות העבירה של הצתה במטרה לפגוע באדם.

6.

הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף היא דינה להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על הסכנה הרבה הנשקפת לגוף ולרכוש כתוצאה ממעשי הצתה (ראו: ע"פ 4264/99 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2000); בש"פ 5371/08 אומזגין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 1.7.2008)) והדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן אשר בו תכנן העורר לכאורה לשלח אש במשרדי המפעל שממנו פוטר, על מנת לפגוע באדם שהודיע לו על פיטוריו. העורר אף ביצע את מעשה ההצתה בשעות היום ובעת שהיו במפעל עובדים ואנשים אחרים ומעשיו אלו, שאך במזל לא הסתיימו בתוצאה קשה בהרבה, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, על היותו חסר מעצורים ועל אדישותו לחיי אדם. בפנינו, אפוא, אחד מאותם מקרים בהם "אין ספק של ממש כי אין תחליף הולם למעצר וכי חלופה אין בה כדי לאיין את מסוכנותו" (בש"פ 5858/05 אבו עמרה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 14.7.2005)). העובדה שאין לעורר עבר פלילי אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, ובנסיבות אלה, אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא.

אשר על כן, הערר נדחה.