בש"פ 6289/09 אלי רווח נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) מיום 28.7.2009 לפיה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר וארבעה אחרים, ניב הרוש (להלן: הרוש ), בן ימין אפנגר (להלן: אפנגר ), נסים אליהו (ניסן) סבן (להלן: סבן ) וכפיר ביטון (להלן: ביטון

ולהלן כולם ביחד: הנאשמים ), הוגש ביום 15.6.2009 כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע והצתה, ולאפנגר מיוחסת גם עבירה של החזקת סם לשימוש עצמי. על פי עובדות כתב האישום הרוש שהה באגף 9 בכלא אוהלי קידר (להלן: בית הכלא ) בתא משותף עם יונתן קקון (להלן: קקון ), ובאותה תקופה שירת קצין השב"ס אבי שגב (להלן: המתלונן ) כמפקד אגפים 9-7 בבית הכלא וענת חג'ג' (להלן: חג'ג' ) שירתה כסגנית מפקד אגף 9. במחצית חודש אפריל 2009 או בסמוך לכך החליטה חג'ג', משיקולים מקצועיים, להפריד בין הרוש ובין קקון ולהעביר את האחרון לתא אחר. חג'ג' והמתלונן הגיעו לתאם של הרוש וקקון והודיעו להם על כך, ועמדו על ביצוע ההפרדה על אף התנגדותם של הללו לביצועה. לאחר שהרוש וקקון שוכנו בתאים נפרדים ביקש הרוש לנקום במתלונן על כך ולצורך זאת קשר קשר עם אפנגר וסבן להצית את רכבו. ביום 17.4.2009 הגיע אפנגר לבית הכלא ונפגש עם הרוש בעניין זה ובאותו היום או בסמוך לכך מסר הרוש לאפנגר את שמותיהם של המתלונן וחג'ג' וזה העבירם לידיעתו של סבן. במועד בלתי ידוע בין יום 17.4.2009 ליום 22.4.2009 פנה סבן לביטון, תושב דימונה, צירף אותו לקשר האמור וביקש ממנו לברר את כתובותיהם של המתלונן וחג'ג'. ביום 22.4.2009 מצא ביטון את כתובתו של המתלונן בדימונה ודיווח על כך לסבן. ביטון צירף לקשר את סרגיי בקל (להלן: בקל ) וכן את העורר ותוכנן כי שלושתם יגיעו לדימונה ויציתו את רכבו של המתלונן. בהמשך לכך נסעו, ביום 26.4.2009 סמוך לשעה 22:15, סבן, העורר, בקל ואדם נוסף שזהותו בלתי ידועה ברכב שכור לתחנת דלק בשכונת מערב באילת ומילאו בקבוקים ריקים של מים מינראליים בדלק. סמוך לשעה 00:52 למחרת היום הגיעו לדימונה ויצרו קשר עם ביטון אשר כיוון אותם עד לשעה 01:15 אל כתובתו של המתלונן. לפני השעה 2:15 הגיעו סבן, העורר ובקל לרחוב שבו מתגורר המתלונן, איתרו את רכבו שחנה בחניית הבית, שפכו על חלקו הקדמי של הרכב את הדלק שמילאו קודם לכן והציתו אותו עד שהתלקח והחל לבעור. לאחר מכן נמלטו השלושה לאילת ממנה באו. כתוצאה מן המעשים המתוארים נגרם נזק לרכבו של המתלונן ונותרו בו סימני שריפה על הכנף הקדמית ועל הצמיג הימני של הרכב והשמשה הקדמית התנפצה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשות לעצור את הנאשמים ואת בקל (נגדו הוגש כתב אישום נפרד בגין המעשים המפורטים לעיל) עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 28.7.2009 נעתר בית המשפט לבקשות וציין כי אין חולק על כך שכשבוע וחצי לפני אירוע ההצתה הופרדו הרוש וקקון וכי ביום 17.4.2009 ביקר אפנגר את הרוש בכלא. כמו כן ציין בית המשפט כי קיימות ראיות ישירות ונסיבתיות לכאורה אשר יש בהן כדי להצביע על מניע של הרוש לנקום במתלונן ובחג'ג', וכן ראיות לכאורה המצביעות על מעורבותם של יתר הנאשמים ובקל בעבירות המיוחסות להם. בהקשר זה ציין בית המשפט שיחות שהוקלטו בהאזנות סתר; איכוני שיחות טלפון שהצביעו על מיקום הנאשמים ובקל בעת ביצוע העבירות; "דוחו"ת תנועת בדוקאים" הקושרים את סבן לרכב ששימש את המעורבים באירוע וכן קושר בין אפנגר, סבן ובקל; סרט שצולם באמצעות מצלמת האבטחה בתחנת הדלק באילת; תפיסת ממצאים מזירת ההצתה המעידים על-כך שאכן מדובר בהצתה; אמרות אפנגר ובקל בפני מדובבים ואמרות הנאשמים ובקל במשטרה. אשר לעורר ציין בית המשפט כי ביום 24.4.2009 הוא ביקר את הרוש בבית הכלא וכן זוהה בסרט שצולם על ידי מצלמות האבטחה של תחנת הדלק כמי שמילא דלק בבקבוקי פלסטיק ביחד עם בקל וסבן. עוד ציין בית המשפט כי לפי דו"ח איכון למכשיר הטלפון הסלולארי של העורר הוא נסע מאשקלון לאילת (בין השעות 15:15-20:59 אוכן באילת ובין השעות 01:01-01:15 אוכן בדימונה) וכי באותו היום בין השעות 00:51-01:09 בוצעו שבע שיחות מן הטלפון הנייד שלו לביטון, וקבע כי מכך ניתן להסיק לכאורה שלאחר שביקר את הרוש בבית הכלא נסע לאילת, חבר אל סבן ובקל ויחד נסעו השלושה לדימונה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הסברו של העורר לפיו מכשיר הטלפון שלו נגנב טרם האירוע הינו על פניו הסבר דחוק ועוד ציין כי בשיחה שהתקיימה בין בקל לבין מדובב שהוכנס לתאו מסר בקל, בין היתר, פרטים מזהים אודות העורר כמי שהשתתף בביצוע העבירה. בית המשפט עמד בהקשר זה על כך שאמנם בקל קרא לו בשמו הפרטי בלבד (אלי) אך כי יש ליתן משקל לכך שבקל מסר פרטים המתיישבים עם זיהויו של העורר במצלמת האבטחה של תחנת הדלק ועם נתוני פלט השיחות, והוא הוסיף ודחה, ברמה הלכאורית, את הטענה כי המדובב הפעיל על בקל לחץ בלתי סביר על מנת לחלץ ממנו גירסה. עוד ציין בית המשפט כי בחקירתו מיום 10.6.2009 הכחיש העורר כל היכרות עם בקל, סבן וביטון, טען כי מאז הקיץ האחרון לא היה באילת והכחיש שהיה בתחנת הדלק באילת ואף טען כי היה עצור לאחרונה בגין אירוע של תקיפת שוטר באשקלון. כמו כן, בחקירתו קשר העורר את עצמו למכשיר הטלפון שלו אשר אוכן בדימונה בליל ההצתה אך טען כי זה נגנב ממנו והוחזר לו על ידי חבר. לעומת זאת בחקירתו מיום 11.6.2009 טען כי ייתכן והיה באילת חצי שנה קודם לכן וכי הטלפון הוחזר לו על ידי חברת אורנג'. בנוסף, כשעומת עם איכוני הטלפון שלו בליל ההצתה טען שאינו חש בטוב ולא ידע לתת הסבר מספק לעובדה לפיה בעת שמכשירו, כביכול, נגנב בוצעה ממנו שיחה לחבר ילדות שלו. עוד ציין בית המשפט כי במהלך חקירה מבוקרת מיום 10.6.2009 הושארו העורר ובקל לבדם בחדר והם התלחשו ביניהם תוך שבקל מסמן לעורר לשתוק אך משעומת העורר עם עובדות אלה שב וטען שאינו חש בטוב. נוכח המפורט לעיל ונוכח הראיות הנוספות לכאורה הקיימות ביחס ליתר הנאשמים ולבקל קבע בית משפט קמא כי התשתית הראייתית "מבססת ברמה הלכאורית של הדברים את דבר קשירת הקשר בין כולם בתכנון ובביצוע הצתת הרכב של המתלונן" והוא עמד על חלקו של כל אחד מן המעורבים באירוע ועל כך שהעורר, אשר המתין ברכב כאשר סבן ובקל הציתו את הרכב, נמנה לכאורה עם המבצעים בפועל.

עוד קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר ביחס לנאשמים ולבקל, בציינו כי מדובר בעבירה שיש בה משום מעשה אלימות והיא מהווה סכנה ממשית לציבור; כי יש לייחס למעשים חומרה מיוחדת בשל התכנון המוקדם ורב המשתתפים שנועד לקדם את רצונו של אסיר לנקום בקצין של שירות בתי הסוהר. בית המשפט הוסיף וציין כי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט אם ישוחררו הנאשמים ובקל בציינו כי הללו תיאמו עמדות ערב מעצרם והתחמקו מהתייצבות לחקירה. עוד קבע בית המשפט כי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהם ונוכח העובדה שלנאשמים ולבקל אין כל מורא מן החוק "עת סרים הם להוראותיו של עבריין השולח אותם לפגוע באיש חוק" אין הם ראויים לאמונו של בית המשפט וכי "בהעדר תשתית בסיסית של אמון תיפול כל חלופה למעצר". לכך הוסיף בית המשפט כי לנאשמים ולבקל הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות (למעט אפנגר, לגביו מתנהל עתה הליך פלילי בעבירות אלימות שטרם הסתיים), וכי בכך יש כדי להעצים את חוסר האמון בהם. מטעמים אלה הורה, אפוא, בית המשפט על מעצרם של הנאשמים ובקל עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

3.

בערר שהגיש טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה המעידות על ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לטענת העורר בקל ציין בפני המדובב מעורבות של "אלי" במעשים אך לא היה בידו לנקוב בשם המשפחה של אותו "אלי", והמסקנה כי בקל התייחס אליו נלמדה מכך שמסר כי "אלי" הוא בחור צעיר שהיה מעורב לאחרונה בעבירה של תקיפת שוטרים בעיר אשקלון. העורר טוען כי מפרטים אלו לא ניתן היה להסיק, ולו ברמה הלכאורית, שבקל דיבר אודותיו בציינו כי מדי יום מוגשים כתבי אישום רבים בגין תקיפת שוטרים, וכי אף בפרשת תקיפת השוטר בה הוא מואשם כיום מואשם ביחד איתו צעיר נוסף ששמו אלירן. לעניין הראיה הנוספת, איכון מכשיר הטלפון שלו, טוען העורר כי מסר בחקירתו שהמכשיר לא היה ברשותו במועד ביצוע העבירות וכי הודיע על כך לחברת הטלפון הסלולארי. לטענתו, אף שניתן היה לבדוק טענה זו אצל חברת הטלפון הסלולארי המשטרה לא עשתה כן ומדובר במחדל חקירתי שצריך לפעול לחובת המשיבה. עוד טוען העורר כי בקל מסר למדובב כי אותו "אלי" כלל לא יצא מן הרכב ולא היה מעורב בפרטי ההתרחשות העובדתית ולכן ממילא ספק אם ניתן לראות בו מבצע עיקרי ויש לראות בו לכל היותר שותף עקיף לדבר עבירה. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא כאשר נמנע מלבחון את חלופת המעצר שהציע לפיה יימצא תחת פיקוחן של חברתו ואמו במהלך כל שעות היממה. העורר מדגיש בהקשר זה את גילו הצעיר (כבן 27), את עברו הפלילי שאינו מכביד ואת החלק המינורי המיוחס לו במעשים המתוארים בכתב האישום. עוד מציין העורר כי הוא שהה בחלופת מעצר בבית אחותו במסגרת תיק אחר ולא חרג מתנאיה, כי הציע לחזק את אותה החלופה ולהוסיף את אימו כמפקחת וכי אין מדובר במקרה בו יש לקבוע כי שום חלופת מעצר לא תסכון. מטעמים אלו מבקש העורר כי נורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים.

4.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטת בית משפט קמא בציינה כי נוכח מכלול הראיות הקושרות את העורר לביצוע ההצתה, העובדה שבקל לא נקב בשם משפחתו של "אלי" אין בה כדי להוביל למסקנה כי לא הוכח ברמה הלכאורית שהעורר הוא שביצע את המעשים. בהקשר זה מציינת המשיבה כי הטלפון הסלולארי של העורר אוכן במקומות הרלבנטיים לביצוע העבירה ואילו גרסתו בדבר גניבת הטלפון אינה סדורה ורצופת סתירות על פניה אותן לא עלה בידי העורר ליישב. עוד מציינת המשיבה כי העורר מסר שאינו מכיר את המעורבים בפרשה אך סמוך לאירוע ההצתה ביקר את הרוש, מזמין ההצתה, בבית הכלא. לבסוף טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית משפט קמא שאין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח מסוכנותו הרבה, הנלמדת ממעורבותו הלכאורית במעשה הצתה שתוכנן מראש נגד עובד ציבור וכן מעברו הפלילי.

5.

לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 647 (2004); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 19.10.2007)). במקרה הנדון מבוססים האישומים נגד העורר על שלוש ראיות מרכזיות. האחת היא אמרותיו של בקל בפני המדובבים שהוכנסו לתאו במסגרתן קשר לאירוע בחור ושמו "אלי" המתגורר באשקלון ובשיחה נוספת סיפר כי אחד המעורבים בתיק נעצר בגין תקיפת שוטרים ולאחר מכן שוחרר לחלופת מעצר (ראו הודעות המדובבים מיום 9.6.2009 ומיום 10.6.2009). אמנם בקל לא ציין את שם משפחתו של "אלי" אך הפרטים הנוספים שמסר (עיר מגוריו של אלי ומעצרו של אחד מן המעורבים בהצתה בגין אירוע קודם של תקיפת שוטר), יש בהם כדי לחזק את המסקנה כי התכוון בדבריו לעורר. לכך יש להוסיף את איכון הטלפון הסלולארי שלו במקומות ובמועדים התואמים את ביצוע העבירה. העורר טוען אמנם כי מכשיר הטלפון הסלולארי לא היה ברשותו בתקופה הרלבנטית וכי נגנב ממנו סמוך לפני כן, אך הגרסה שהעלה בהקשר זה אינה סדורה ומעוררת קשיים על פניה. כך למשל בהודעה מיום 10.6.2009 ציין כי מי שהשיב לו את מכשיר הטלפון הוא החבר שגנב אותו ("איזה אבי אחד, אבי כהן מאשקלון") אך ציין כי אינו יודע היכן הוא גר, מה מספר הטלפון שלו ואיך להשיגו. כמו כן ציין העורר באותה הודעה כי הטלפון נגנב ממנו לפני כחודש ולא היה ברשותו שבוע, אך בהודעה שמסר למחרת היום ציין כי מכשיר הטלפון נגנב לפני "חודשיים ומשהו שלוש" וכי המספר (להבדיל מן המכשיר) הוחזר לו על ידי חברת הטלפון הסלולארי לפני כחודש. הודעותיו של העורר רצופות על פניהן סתירות נוספות. כך למשל בהודעתו מיום 10.6.2009 מסר כי בפעם האחרונה היה באילת בקיץ שעבר ואילו בהודעה שמסר למחרת היום ציין כי ביקר ידידה וחבר באילת "גם פחות מחצי שנה". בנוסף, לגבי שאלות רבות שנשאל, כגון היכן אבד לו מכשיר הטלפון הסלולארי, השיב כי אינו זוכר וכאשר הקשו עליו בשאלות טען שאינו חש בטוב או שבחר לשתוק. בנוסף, בוצעו שיחות ממכשיר הטלפון הסלולארי של העורר לביטון סמוך לביצוע ההצתה, אך בחקירתו הוא הכחיש כל היכרות עימו. כמו כן, ובכך עיקר - העורר התעלם בטיעוניו מן הראיה השלישית לכאורה הקיימת נגדו וכוונתי לעובדה שהעורר ביקר את מזמין ההצתה, הרוש, בבית הכלא ביום 24.4.2009, דהיינו לאחר צירופו לכאורה לקשר ויומיים בלבד לפני ביצוע העבירה. ככל שבשלב המעצר עסקינן, דומה כי די בראיות אלו כדי לקבוע שהעורר נטל, לכאורה, חלק במעשה ההצתה. משכך, קמה כמו מאליה עילת המעצר בשל מסוכנות לציבור הנשקפת מן העורר כמי שחבר לכאורה לאחרים על מנת לבצע מעשה הצתה בשם אסיר שביקש לנקום באיש חוק.

6.

הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף היא דינה להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על הסכנה הרבה הנשקפת לגוף ולרכוש כתוצאה ממעשי הצתה (ראו: ע"פ 4264/99 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2000); בש"פ 5371/08 אומזגין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 1.7.2008)) והדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן. עסקינן בהצתה שתוכננה מראש על ידי חבורה אשר פעלה לכאורה בשליחותו של אדם המרצה עונש מאסר, על מנת לנקום באיש שירות בתי הסוהר בשל החלטה מקצועית שקיבל שלא היתה לרוחו של האסיר. מעורבותו לכאורה של העורר במעשים אלו יש בה ללמד כי אין לו מורא מפני החוק וצדק על כן בית משפט קמא בקובעו כי בנסיבות אלה יש קושי ליתן בו אמון כי יקיים את תנאי חלופת המעצר. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שלעורר עבר פלילי הכולל הרשעה בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו וכן באיומים ובהעלבת עובד ציבור (הליך נוסף בגין תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, איומים והעלבת עובד ציבור תלוי ועומד נגדו).

אשר על כן, הערר נדחה.