בש"פ 6418/09 בן אפנגר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי), אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר וארבעה אחרים (להלן: נאשם 1; נאשם 3; נאשם 4; נאשם 5; כולם ביחד: הנאשמים) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע והצתה. בנוסף, מייחס כתב האישום לעורר לבדו עבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית. כתב אישום נפרד הוגש נגד שותף נוסף בשם סרגיי בקל (להלן: בקל ) באירועים נשוא כתב האישום.

על-פי עובדות כתב האישום, שהה נאשם 1 בכלא אוהלי קידר בתא אחד עם אדם נוסף. באותה העת, שירת קצין השב"ס אבי שגב (להלן: המתלונן ), כמפקד אגפים 7 ו-9 בכלא אוהלי קידר, וענת חג'ג' (להלן: חג'ג' ) שירתה בתפקיד סגנית מפקד אגף 9 בכלא. באמצע חודש אפריל או בסמוך לכך, החליטה חג'ג' משיקולים מקצועיים להפריד בין נאשם 1 ובין שותפו לתא. נאשם 1 לא שבע נחת מן ההחלטה וביקש לנקום בחג'ג' ובמתלונן על הפרדתו משותפו לתא. משכך, קשר הוא קשר עם העורר ועם נאשם 3 להצית את רכבו של המתלונן. במסגרת הקשר ולשם קידומו, הגיע העורר לכלא אוהלי קידר, נפגש עם נאשם 1 וקיבל ממנו את שמותיהם של חג'ג' ושל המתלונן, והעבירם לנאשם 3. הנאשם 4 צורף אף הוא לקשר, והופקד על איתור כתובות מגוריהם של חג'ג' ושל המתלונן.

לצד זה, צירף נאשם 3 את נאשם 5 ואת בקל לקשר, ותכנן לנסוע עימם

מאילת לדימונה ושם להצית את רכבו של המתלונן. ביום 26.4.2009 נסעו נאשם 3, נאשם 5, בקל ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה ברכב שכור מדגם מאזדה לתחנת דלק באילת, ושם מילאו הם בקבוקי פלסטיק בדלק. בהמשך הדברים, ולאחר שבקל ונאשמים 3 ו-5 הגיעו לדימונה, כיוון אותם נאשם 4 לכתובת מגוריו של המתלונן. כשהגיעו השלושה אל היעד, איתרו את רכבו של המתלונן, והציתו אותו באמצעות הדלק שבבקבוקים שנשאו עימם. כתוצאה ממעשים אלה נגרם נזק לרכבו של המתלונן.

כאמור, לעורר מיוחס ביצוע עבירה נוספת של החזקת סם מסוכן מסוג חשיש לצריכתו העצמית,

ללא היתר כדין, שאותו החזיק בדירתו באילת.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר הנאשמים, והעורר ביניהם, עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על המעצר המבוקש. במסגרת פסק הדין, קבע בית המשפט כי הונחה תשתית של ראיות לכאורה הקושרת את הנאשמים לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בהתייחס לעורר, נקבע כי מעורבותו נגזרת מן הביקור שערך אצל נאשם 1; משיחות טלפון שקיים עם נאשם 3; ומאמרות שהשמיע בפני המדובב. יצוין, כי בית המשפט לא השתכנע שהעורר צרך סמים במשותף עם המדובב כשם שטען, וקבע כי טענה זו תתברר לעומק במסגרת התיק העיקרי. בית המשפט

עמד על כך שהעורר הודה בחקירותיו בהחזקת הסמים אך שמר על זכות השתיקה בכל הנוגע לאירועי ההצתה, למעט אישורו כי הגיע לביקור אצל הנאשם 1 על פי הזמנתו של נאשם 1, וכי אינו נוהג לבקר אותו בדרך-כלל. עוד קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר בעניינם של כלל הנאשמים, הנובעת ממסוכנותם וכן מן החשש הממשי כי אם ישוחררו ישבשו הליכי משפט. בית המשפט ציין כי שקל חלופה למעצרם של הנאשמים אולם שוכנע שאופי העבירות מלמד כי מורא החוק אינו שורה עליהם וכי אין הם ראויים לאמון בית המשפט. עוד העיר בית המשפט כי העורר נעדר הרשעות קודמות, אולם מתנהל נגדו בימים אלו הליך פלילי בעבירות אלימות, ויש בכך כדי להעצים את חוסר האמון בו.

מכאן הערר דנן.

3.

לטענת העורר, התשתית הראייתית שהוצגה על ידי התביעה אינה מספקת. לשיטתו, מכתב האישום ומהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי חלקו באירוע מצטמצם לכדי העברת שמו של המתלונן מנאשם אחד לנאשם אחר. לדבריו, לא היה שותף למעשה ההצתה ולפיכך בית המשפט לא יכול היה לקבוע כי קיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית לביצוע עבירה זו. עוד טוען העורר כי גם לו העביר את המידע כפי שנטען, הרי שלא הוצגה ראייה כי ידע על הקשר הפלילי המתלווה לו. לדבריו, אירוע ההצתה התרחש מספר ימים לאחר ביקורו בכלא, ולא הוצגה הוכחה לכך שהוא העביר לנאשמים האחרים את שמו של המתלונן. העורר מוסיף וגורס כי קשריו עם נאשם 1 מתבססים על הקרבה המשפחתית ביניהם וכי לא הוצגה תשתית ראייתית לטענת התביעה כי בעת שביקר את נאשם 1, היה זה האחרון נתון בסכסוך עם המתלונן. בנוסף, חזר העורר על טענתו כי במהלך שהותו עם המדובב הם עישנו יחדיו סמים, ועל כן אין לקבל את הודעותיו של המדובב.

באשר לשלילת חלופות המעצר, טוען העורר כי על בית המשפט המחוזי היה לערוך הבחנה בין הנאשמים בתיק. הבחנה זו, טוען העורר, הייתה

מצביעה על היותו נעדר עבר פלילי ועל חלקו הקטן בפרשה, והייתה מבססת את ההצדקה הקיימת לשחררו בערבות. בנוסף, מפנה העורר להחלטת בית משפט זה (כב' השופטת א' חיות)

בבש"פ 6381/09 בקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2009) ביחס לנאשם בקל, שלפיה בהמלצת בית המשפט הוסכם בין הצדדים כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא לבחינת שחרורו לחלופת מעצר.

4.

בתגובה לטענות אלה, סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי שלפיה העורר נטל לכאורה חלק משמעותי באירוע ההצתה נוכח קשרו לנאשם 1, היוזם ובעל המניע. המשיבה מפנה בהקשר זה להחלטת בית משפט זה (כב' השופטת א' חיות) בעניין הנאשם 5 (בש"פ 6289/09 רווח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.2009)), שלפיה נדחה עררו של הנאשם 5 על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, בין היתר, על רקע הנימוק כי בביקור שערך אצל נאשם 1 יומיים בלבד לפני ביצוע העבירה יש כדי ללמד לכאורה על כך שנטל חלק במעשה ההצתה. המשיבה מצביעה על כך שהעורר העביר את שמה של חג'ג' לנאשם 3 לאחר שהאחרון נדרש לברר את שמה על-ידי הנאשם 4, ועל שיחות הטלפון שערך העורר עובר למעשה ההצתה ולאחריו עם נאשם 3. לטענת המשיבה, מתמלילי השיחות בין העורר לבין המדובב, נלמדת היכרותו עם פרטי האירוע. בנוסף, מצביעה המשיבה על התנהלותו של העורר במהלך חקירתו ועל בחירתו לשמור על זכות השתיקה באופן סלקטיבי.

לאור הדברים האלה, סבורה המשיבה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשל המסוכנות הנלמדת מחומרת העבירה המיוחסת לו ומתפקידו המרכזי בביצועה, וזאת ביתר שאת נוכח היות המתלונן קצין שב"ס.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

נגד העורר הונחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב זה, הבנויה מביקורו אצל נאשם 1 מספר ימים טרם ההצתה; העברת שמה של קצינת השב"ס חג'ג' לנאשם 3; שיחות שערך העורר עם נאשמים אחרים עובר למעשה ההצתה ולאחריו; והיכרותו עם פרטי המקרה כפי שהיא נלמדת משיחותיו עם המדובב. העורר גורס אמנם כי קשרו עם הנאשם 1 נובע מקרבתם המשפחתית, אך בחקירתו סיפר כי אין הוא נוהג לבקר את הנאשם 1 לעיתים קרובות. על כן, תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי אשר מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעורבותו של העורר בעבירת ההצתה, וכי טענותיו של העורר ביחס לשימוש בסמים על-ידו בצוותא עם המדובב, מקומן להיבחן על-ידי המותב היושב לדין.

בנוסף, שוכנעתי כי מסוכנותו של העורר, הנלמדת מאופי העבירה המיוחסת לו ומהתפקיד שאותו נטל בביצועה, מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים ואינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר בשלב זה. על חומרתה של העבירה עמדה השופטת חיות בהחלטתה בעניין נאשם 5 שהוזכרה לעיל, ונסיבותיה מקימות קושי של ממש במתן אמון במעורבים בה, נוכח היותה פרי נקמה באיש שירות בתי הסוהר אשר קיבל החלטה מקצועית שלא לרוחו של נאשם 1. יתר על כן, לפי המצטייר מכתב האישום והראיות לכאורה, שימש העורר איש קשר מרכזי בין נאשם 1 לבין שאר השותפים לקשר. המידע שנטען כי העורר העביר, דהיינו שמותיהם של המתלונן ושל חג'ג', הינו מידע חיוני ומרכזי לביצוע העבירה, ולפיכך אין לקבל את ניסיונו של העורר לגמד את חלקו בפרשה.

לאור האמור, הערר נדחה.