בש"פ 6839/08 אליאור אליהו אומזגין נ. מדינת ישראל

כנגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה והפרת הוראה חוקית. לפי כתב האישום, יצא העורר מביתו בשעה 00:30 בלילה, תוך הפרת התנאים המגבילים המוטלים עליו מכוח החלטה שניתנה בבית משפט השלום בירושלים. בהגיעו לדירתו של אדם בשם אורי זכריה, שפך העורר חומר דליק על דלת הדירה, הבעירה באמצעות מצית ושילח אש בדלת.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את בקשתה של המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. כנגד החלטה זו, הגיש העורר ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 5371/08, ניתן ביום 1.7.2008). כבוד השופטת ע' ארבל דחתה את הערר וקבעה כי:

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטתו של בית משפט קמא ושמעתי את טעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. מעשיו לכאורה של העורר מצביעים, לטעמי, על רמת מסוכנות אשר אל לנו להקל בה ראש. על הסכנה הרבה הטמונה בעבירת ההצתה עמד בית משפט זה לא אחת, בציינו כי תחילת המעשה ידועה וסופו מי ישורנו (ראו: ע"פ 4264/99 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2000); בש"פ 4685/06 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.6.2006)). אף העובדה כי אין המדובר בפעם הראשונה בה מפר העורר את תנאי שחרורו, יש בה כדי להעמיד אי אלו סימני שאלה באשר לתבונה הטמונה במתן אמון נוסף בעורר, והדברים ברורים.

אשר להצעת בא כוח העורר כי מוסד הגמילה "רטורנו" ישמש עבור העורר כחלופת מעצר, הרי שלא ראיתי לקבלה. הלכה היא מפני בית משפט זה כי הליכי טיפול וגמילה מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר, ועל כן שחרור לחלופת מעצר לשם טיפול גמילה יינתן אך במקרים נדירים וחריגים המצדיקים זאת, בעיקר כשהנוגע בדבר כבר נתון בעיצומו של תהליך טיפולי ורצוי שהתהליך לא ייקטע (בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.9.2005); בש"פ 918/05 יזרייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.2.2005)). עניינו של העורר אינו עונה על הקריטריון דלעיל, ולא השתכנעתי כי נסיבותיו של המקרה דנן הינן כה נדירות וחריגות אשר יש בהן להצדיק היענות לשחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת...

...לכשיסתיימו העיצומים בשירות המבחן ויוגש תסקיר בעניינו של העורר, הדרך להגשת בקשה לבית המשפט המחוזי לשם בחינת הסוגיה מחדש תהא, כמובן, פתוחה בפניו.

ביום 7.72008 הוגש תסקיר חלקי לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתו הומלץ כי העורר ישוחרר מן המעצר ליום אחד לצורך עריכת בדיקות רפואיות שלאחריהן יוכל לבוא השירות בהמלצה בעניינו של העורר. בית המשפט המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 6432/08) אשר קיבל את הערר ואישר את יציאתו של העורר לבדיקות למשך 12 שעות בתנאים מסוימים. זאת, מבלי להביע דעה או המלצה באשר להתאמתה של חלופת המעצר המוצעת בעניינו של העורר, אלא כדי לאפשר לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים. העורר יצא לבדיקות כמבוקש, ולאחר מכן, נתן שירות המבחן תסקיר ובו הומלץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת הקהילה הטיפולית "רטורנו". לאחר קבלת התסקיר, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל) דחה את הבקשה וקבע כי:

דין הבקשה להידחות, זאת מהטעמים שלגופו של עניין ומטעמים שניתן לכנותם טעמים פרוצדורלים: אחרון ראשון: הכרעת הדין בעניינו של המבקש אמורה להינתן בעוד 9 ימים, וכפי שהודיע ב"כ המבקש, הכרעת הדין תכלול הרשעה, זאת לאור הודאתו של המבקש בפרטי כתב האישום. מכאן, שמדובר בבקשה שהחלטה בה עלולה להגביל, במידה זו אחרת, את שיקול דעתו של בית המשפט הדן בהליך העיקרי. מן הראוי להמתין בבקשה זו עד לאחר הכרעת הדין ובמידה שימצא מקום במסגרת גזר הדין, ניתן יהא להפנות את המבקש להליך טיפולי. לגופו של עניין, יש לדחות את הבקשה מהטעם שאף שמדובר בבחור צעיר בן מעט למעלה מ-18, הרי עברו הקצר הוא עבר מכביד. בעברו של המשיב עבירות אלימות ועבירות סמים והוא נתפס למעשי עבירה רבים. ובמיוחד, אמון היא מילת מפתח שעה שדנים בחלופת מעצר והמבקש הוכיח במו ידיו כי לא ניתן ליתן בו אמון, זאת בעיקר לאור העובדה שהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום ואשר למעשה המבקש הודה בביצועם, נעשו תוך הפרת צו בית משפט והפרת תנאי שחרור בערובה בהם היה מצוי המבקש באותה עת ואשר במעשיו היה טעון פוטנציאל לאסון גדול. בנוסף, המבקש קיבל בעבר הזדמנויות אותן החמיץ. לצד זאת, שחרור לחלופה אשר תכלול תהליך של שיקום, הנו חריג לכלל לפיו בדרך כלל השתלבות במסגרת טיפולית תבוא במסגרת גזר הדין.

כנגד החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי. טענתו העיקרית של העורר היא שהיה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחררו לחלופת המעצר שהוצעה. עוד טוען העורר כי היה מקום ליתן משקל לכך "שמדובר בבחור צעיר, על סף קטינות, אשר היה מצוי בהליך טיפולי/שיקומי קודם לכן".

דין הערר להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין ליתן אמון בעורר אשר הפר את תנאי השחרור שבהם היה מצוי, וניצל את עובדת היותו מחוץ לכותלי בית המעצר כדי לבצע מעשים מסוכנים וחמורים עם "פוטנציאל לאסון גדול". די בכך כדי להביא לדחייתו של הערר. גם הטעמים הנוספים שציין בית המשפט המחוזי לדחיית בקשתו מקובלים עליי ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

הערר נדחה.