בש"פ 9368/08 מרק פולסקי נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון ושל סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.9.2008 שני שוטרים אשר נסעו בניידת משטרה מוסווית הבחינו ברכב נהוג בידי העורר. השוטרים, אשר הכירו את העורר וידעו כי אין לו רישיון נהיגה בר תוקף, סימנו לו לעצור, אולם הלה הגביר את מהירות נסיעתו וחלף על פניהם. בשלב זה התפתח מרדף, כאשר השוטרים מפעילים אור כחול מהבהב על גג רכבם. העורר המשיך בנסיעה במהירות גבוהה, תוך שהוא גורם להולכי רגל לברוח ולכלי רכב לסטות ולבלום על מנת להימנע מתאונה עם רכבו. השוטרים קראו לעורר לעצור באמצעות מערכת הכריזה, אך העורר לא שעה להוראותיהם, והמשיך בנסיעה תוך שהוא מתעלם מתמרורים וחוצה צמתים ברמזור אדום. מחסום משטרתי אשר הוצב על מנת לעצרו לא סייע אף הוא, והעורר פרץ את המחסום והמשיך בנסיעתו. ניידות רבות דלקו אחר העורר וקראו לו לעצור, ולבסוף הוא עצר את רכבו ונעצר.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום

ההליכים

נגדו. בית המשפט סקר את השתלשלות האירועים ואת הודעות הצדדים בחקירה, מהם עלה כי העורר זיהה את השוטרים המוכרים לו, וסרב לעצור את רכבו בשל רצונו להימנע מלשוב לבית הסוהר. יצויין כי העורר נידון בשנת 2002 לחמש שנות מאסר בגין עבירות אלימות מסוג פשע. בית המשפט ציין כי נגד העורר תלוי ועומד מאסר בר הפעלה למשך שנתיים בשל עבירות אלימות מסוג פשע, וכי לכאורה עובדה זו לא הניאה אותו מביצוע העבירות המיוחסות לו. עוד הדגיש בית המשפט את הצורך בהחמרה בעבירות מהסוג המיוחס לעורר, ואת החומרה בהתעלמותו מהוראות השוטרים – אשר אינה מאפשרת לבטוח בו כי יקיים את הוראות חלופת המעצר. לסיכומו של דבר בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה, כמו גם עילת מעצר נגד העורר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

4.

הערר שלפניי מופנה נגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, ולחילופין נגד ההחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו מבלי לשקול שחרור בתנאים שפגיעתם בעורר פחותה. לטענת בא כוח העורר, בית המשפט לא נתן משקל לטענת העורר לפיה הוא סבר שמי שביצעו אחריו את המרדף היו גורמים העוינים לו ולא אנשי המשטרה, אף שטענה זו מגובה בראיות אובייקטיביות – כדוגמת שיחת הטלפון לאיש משטרה אותה ביצע בעיצומו של המרדף. לגירסת העורר, האירוע כולו החל בעקבות שיחת טלפון אשר קיבל מאשתו בה הודיעה לו כי רכב חשוד מסתובב ליד ביתה, וכל מעשיו נועדו לאסוף את אשתו ולברוח מפני אלו הרוצים ברעתו. לטענת בא כוח העורר, אף שגירסת העורר אומתה, בית המשפט לא העניק לה כל משקל. כן טוען בא כוח העורר כי אנשי המשטרה לא נתנו לו כל הוראה לעצור במהלך המרדף, וכי אחד מאנשי המשטרה אף ידה אבן לעבר רכבו בעת מנוסתו. העורר מצביע על כך שרשיונו אינו בתוקף משום שלא שילם את האגרה הנדרשת, וקובל על כך שבית המשפט פסל את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר מבלי לשקול חלופה, ולו לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן.

5.

מנגד, באת כוח המדינה שוללת את טענת העורר כי לא ידע שמדובר בניידות משטרה הדולקות בעקבותיו. היא מציינת כי במהלך המרדף הצטרפו לניידת הסמויה מספר ניידות גלויות עם שוטרים אשר חבשו כובעים ואשר הורו לעורר לעצור באמצעות מערכת הכריזה. כן מזכירה היא כי העורר הודה שהוא מכיר את שני השוטרים אשר הורו לו לעצור, וכן אישר שאשתו צעקה לו במהלך המרדף שזו משטרה ושיעצור. באת כוח המדינה מדגישה כי העורר אף פרץ מחסום משטרתי בדמות ניידת סמויה עם אור כחול מהבהב ועם שוטרים בעלי כובע זיהוי, וכי המרדף כולו התרחש בשעת צהריים בטבורה של עיר, עובדה המלמדת על מסוכנות מצד העורר, אשר מצטרפת לעברו הפלילי הכולל הפרת הוראה חוקית וריצוי עונש של 5 שנות מאסר בגין תקיפת בת זוג.

6.

לאחר שעיינתי בכתב הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובתיק החקירה ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. התמונה הלכאורית העולה מתיק החקירה ומהודעותיהם של העורר, אשתו והשוטרים המעורבים, מעוררת, לטעמי, קושי רב לקבל את טענת העורר לפיה הוא טעה לחשוב שחורשי רעתו הם הדולקים בעקבותיו. מדברי העורר עצמו עולה כי הוא זיהה את שני יושבי הניידת הסמויה המוכרים לו כשוטרים, אך עובדה זו לא מנעה בעדו מלפתוח במנוסה. במהלך המרדף שהתפתח הצטרפו מספר ניידות אשר הפעילו אורות מהבהבים ומערכות כריזה, ואשתו של העורר אף דרשה ממנו לעצור תוך שהיא אומרת לו כי מדובר במשטרה, אך גם בכך לא היה כדי לסייע, והעורר בחר, לכאורה, להמשיך בנהיגתו הפרועה תוך חציית צמתים ברמזור אדום וסיכון חייהם של העוברים והשבים. מתקשה אני, אפוא, לקבל את טענת העורר כי לא שם לב שהמשטרה היא הרודפת אחריו, ועל פניו, מקובלים עלי בהקשר זה דבריו של בית המשפט המחוזי כי גירסת העורר מיתממת ואף נסתרת על ידי דבריו שלו.

7.

לנוכח האמור, אינני רואה כיצד ניתן להתעלם מהמסוכנות הטמונה בעבירות המיוחסות לעורר, ומאדישותו המופגנת להוראות גורמי אכיפת החוק. בית משפט זה עמד לא פעם על החומרה היתרה הטמונה בעבירות תנועה המבוצעות בידי נהגים אשר מורא שלטון החוק זר להם, ועל הכורח לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים על מנת להילחם בתופעה זו. יפים לעניין זה דבריו של השופט לוי באחת הפרשות:

"... אולם זה אינו העיקר, אלא מה שהתרחש לאחר שהמשיב וחברו נדרשו על ידי שוטרים לעצור. מכאן ואילך התפתח מרדף, שבנוסף על הסכנה הכרוכה בו לעוברי אורח ונהגים תמימים, הוא גם מעיד על היות המשיב אדם פורק עול, שאינו נתון למורא החוק, ושכדי לחלץ את עורו הוא מוכן אף לסכן את חייהם ורכושם של אחרים. תופעה זו של נהגים הקוראים תגר על שלטון החוק, הינה שכיחה באזור הדרום, וכבר גבתה לא אחת מחיר יקר בחיי אדם. כדי לתת מענה הולם להתנהגות מופקרת זו, ובעיקר בתקופה בה אנו עדים כמעט בכל יום לתאונות דרכים קטלניות אותן גרמו נהגים עבריינים, מחויבת המערכת הממונה על אכיפת החוק על כל שלוחותיה, לנקוט באמצעים לא-שגרתיים, ובכללם מעצר של נאשמים גם בטרם הוכרע דינם. אכן, זהו רק צעד אחד בניסיון לצמצם את ההפקרות הנוהגת ברחובותינו, אולם סבורני כי אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת – דיינו" (בש"פ 9608/05 מדינת ישראל נ' אלקווילי (לא פורסמה, 11.1.2005)).

כן ראו: בש"פ 5521/08 עאמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 1.7.2008).

במקרה דנן, המסוכנות הנשקפת מן העורר כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום מתווספת לעברו הפלילי, הכולל עבירות של תקיפת בת זוג; חטיפה לשם חבלה או עבירת מין; והפרת הוראה חוקית, עליהן ריצה, כאמור, עונש מאסר בן 5 שנים. מסוכנות זו אינה מותירה מקום לשחרורו של העורר בשלב זה, ועל כן יישאר הוא במעצר עד לתום ההליכים נגדו.

אי לכך, הערר נדחה.