בש"פ 6364/06 אברהים עלאמי נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן-עמי), מיום 27.7.06, בב"ש 6661/06, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים.

ב.ביום 3.7.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר והסעה שלא כדין. נטען, כי העורר סיכם עם אדם ושמו עיסא כי יכניסו לישראל שלא כדין. לשם כך קבעו להיפגש במפעל פלסטיק המצוי בקרבת אחד ממחסומי צה"ל. העורר הגיע למפעל הפלסטיק ואסף לרכבו את עיסא ושניים נוספים. בסמוך למחסום, ירדו השלושה מהרכב על מנת לעקוף את המחסום כדי שלא ייתפסו. העורר המתין להם מצידו הישראלי של המחסום. השלושה הצליחו לעקוף את המחסום. בסמוך לצומת גילה הורו שני שוטרים (מיכה פרץ ואיגור לויטס) שנסעו בג'יפ מג"ב לעורר לעצור לאחר הצומת. העורר הינהן בראשו לשוטרים, אולם לאחר נסיעה קצרה החל להאיץ; הג'יפ המשטרתי החל דוהר בעקבותיו, ובאחד הצמתים חסם את נתיב נסיעת הרכב ואחד השוטרים כרז לעורר לעצור. העורר נסע לאחור, בניגוד לכיוון הנסיעה, ולאחר מכן עשה סיבוב פרסה בנתיב הנסיעה והחל נוסע בניגוד לכיוון הנסיעה, תוך שכמעט פגע ברכב הנוסע מולו. לאחר נסיעה של מספר מטרים עלה הרכב על אי תנועה והחל נוסע לכיוון צומת דרך חברון ורח' רוזמרין. השוטרים דלקו אחרי הרכב. בהמשך עלה העורר בחלק מגלגלי הרכב על מדרכה וסיכן את חייהם של הולכי רגל שהלכו עליה. משהגיע העורר לבית צפפה נקלע למבוי סתום, ומשכך הורה לשלושת נוסעיו לברוח מהרכב על מנת שלא ייתפסו על ידי השוטרים, אולם אף על פי כן הצליחו השוטרים לעצרם.

ג.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט זילברטל) קבע ביום 7.7.06 שעל אף סתירות וקשיים בגירסאות השוטרים (כשעיקר הקושי הוא בגירסת השוטר פרץ) קיימות ראיות לכאוריות, שכן אף לגירסת העורר התנהל מרדף שנמשך כדקה. העורר אף לא שלל כי עלה עם הרכב על המדרכה. נקבע כי הודעתו של השוטר לויטס אינה מעוררת קשיים, ויש בה פוטנציאל ראייתי ממשי. התמונה העולה מהאמור היא כי המשיב נסע לאחור נגד כיוון התנועה, חצה שטח הפרדה המצוי בין שני נתיבי כביש סואן ובשלב מסוים אף עלה על המדרכה. בית המשפט עמד על כך שייתכן קושי בהוכחת היסוד הנפשי של העבירה החמורה שבכתב האישום, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, "אך בשלב הנוכחי, בהתחשב בחומר הראיות המפורט לעיל, אין לשלול הרשעה בעבירה זו לנוכח ההלכה שנפסקה בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (פסק דינו של כב' הנשיא ברק מיום 29.6.05)". כן נקבע כי קיימת עילת מעצר, בהתבסס על עברו של העורר שהיה מעורב – לפי הודעתו – במקרים שונים בהסעת שוהים בלתי חוקיים ונוכח אי רתיעתו מהשוטרים שהורו לו לעצור. עם זאת, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר, וזאת לאחר שסקר את הפסיקה הרלבנטית, לפיה שחרור לחלופת מעצר בעבירות כגון דא תלוי בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. נאמר, כי הכנת התסקיר תסייע לשקול חלופת מעצר ובה מנגנון פיקוח ראוי "שיהיה בכוחו להתגבר על חוסר האמון שיש כלפי המשיב (העורר דנא-א"ר) לנוכח מכלול מעשיו".

ד.תסקיר מעצר של שירות המבחן מיום 19.7.06 הונח; צוינו בו יחסים רגישים במשפחה וגם בעיות רפואיות של אשת העורר, ותפקידו של המשיב במסגרת המשפחתית. הוצע, במיוחד נוכח המצב הרפואי והמשפחתי הנזכר, כי המשיב ישוחרר למעצר בית בפיקוח חמיו ואחיו, וכן תוך איזוק אלקטרוני.

ה.לאחר דיון ביום 24.7.06 הורתה השופטת בן עמי ביום 27.7.06 על הותרת העורר במעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין, כי תסקיר שירות המבחן לא נדרש למסוכנות העורר. עוד נאמר, כי מחקירת האח עולה שהוא נושא בצקלונו מספר הרשעות בעבירות שונות. אשר לחמיו של העורר, הוא עובד פעמיים ביום במסגד, והלכך המשמעות היא כי לא יוכל לפקח באופן רציף על העורר. עוד נאמר, כי הטעם בגינו המליץ שירות המבחן על החלופה אינו יכול לעמוד, שכן משהצהירו אחי העורר וחמיו על יכולתם לפקח עליו, יכולים הם בעצמם לטפל בקשייה של אשת העורר.

ו.בערר נטען כי בית המשפט לא שקל די את כירסומו של החומר הראייתי; את עברו הנורמטיבי של העורר ואת הצפי להתמשכות ההליך. עוד נטען, כי במהלך הדיון בבית המשפט קמא חזר בו העורר מהצעתו שאחיו יהיה ערב, והציע את אשתו כערבה נוספת חלף אחיו; כי המסוכנות נקבעת על ידי בית המשפט ולפיכך לא היה צריך שירות המבחן להיזקק לשאלה זו, ומכל מקום, מאחר שבית המשפט סבר כי היה על שירות המבחן להידרש לשאלת המסוכנות, היה עליו להורות לשירות המבחן להבהיר את עמדתו בה; בית המשפט התעלם מנכונותו של העורר לאיזוק אלקטרוני.

ז.(1) בדיון טען בא כוחו המלומד של העורר, כי הטעם העיקרי להמלצת שירות המבחן באשר לשחרור בערובה אינו מצבה הרפואי של אשת העורר, אלא החלופה הטובה שהוצעה, קרי, פיקוח מצד חמיו של העורר, אדם מכובד. בשילוב אמצעי הפיקוח השונים ניתן לשיטתו לאיין את הסיכון.

(2) בא כוח המדינה ציין כי נגד העורר הוגש כתב אישום נוסף על הסעת שוהים בלתי חוקיים בתקופה קודמת לאירועים נשוא כתב האישום הנוכחי. גם על-פי הודאתו של העורר הסיע שוהים בלתי חוקיים פעמים אחדות; ניסיון הימלטותו מן המשטרה מדבר בעדו ומצביע על מסוכנות.

(3) בא כוח המדינה אף הגיש הודעות שנגבו במועד מאוחר לכתב האישום (11.7.06, 13.7.06), ככל הנראה נוכח הערות בית המשפט המחוזי. האחת נגבתה ממתנדב במשטרה שהשתתף במרדף אחרי העורר, אשר תיאר כי קיבלו מידע שעתיד לעבור במנהרות "אדם ברכב מחופש לדתי חרדי יהודי שמעביר שב"חים מהשטחים לתוך י-ם", ואכן זיהוהו כעבור זמן לפי מספר לוחית הזיהוי, והוא – המסיע – היה לבוש בגדי יהודי דתי בעל זקן. תוארה נהיגתו של העורר תוך סיכון חיי אדם, מתנדב אחר, גרשון בר-סלע, תיאר מרדף שבמהלכו הגביר הנהג מהירותו על מנת לפגוע בו – במתנדב – עד שזה כיוון את נשקו כלפיו ואז נסע הנהג לכיוון בית צפפא. הוא קרב אל המתנדב לכדי 30 עד 40 ס"מ.

ח.לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. השילוב בין המעשה המסוכן בנהיגה הפרועה בעת מרדף, לבין עבירת הסעתם של שוהים בלתי חוקיים, תוך תחכום באשר להעברתם ולהסתרתם, ושעל פי הודאת העורר כנמסר נעברה יותר מפעם, יוצר רמת מסוכנות ממשית. אשר לנהיגה, כבר ציין בית משפט זה בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (שהזכיר בית המשפט המחוזי) כי "אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות נוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בכביש" (דברי הנשיא ברק). אשר להסעת שוהים בלתי חוקיים, כבר אמרו חכמים על מי ששנה בעבירותיו "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו ... נעשית לו כהיתר" (דברי האמורא הבבלי רב הונא, בבלי יומא פ"ו, ב'). קשה לחלוק על הסיכון שבהתנהגות העורר, ראו בכגון דא בש"פ 10888/03 אבוכף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי); בש"פ 6302/04 עמראני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – חשין); בש"פ 9608/05 מדינת ישראל נ' אלקווקילי (לא פורסם) (השופט לוי).

באשר לחלופה, מסופקני בנסיבות באפקטיביות של המוצע, לא רק כיוון שחמיו של העורר – מבלי לפגוע בו או להטיל בו דופי – יש לו עיסוקים משלו כאימאם, ומציאת תחליף ראוי לשעות היעדרו היומיומיות אינה נראית זמינה, אלא גם בעצם התאמתה של חלופה, לא כל שכן בפיקוח בני משפחה קרובים, בתנאי תעוזה עבריינית מן הסוג שתואר; ולא הרי בחינת הנסיבות האישיות על-ידי שירות המבחן כהרי חובת בית המשפט לשקול את התמונה כולה, לרבות הסכנה לציבור הועלה מן המעשים (ראו בש"פ 2996/05 חמדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל)). בשולי הדברים אוסיף, אף כי ההחלטה היתה מתקבלת כנתינתה גם בלעדי זאת, כי עצם השימוש בחזות של יהודי דתי כדי להיכנס לישראל עם שוהים בלתי חוקיים אומר דרשני, ומוסיף צל עברייני למכלול התופעות.

(5) כאמור, לא אוכל להיעתר לערר.