בש"פ 2996/05 סאלם חמדי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.3.05 (השופטת ו' מרוז) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר הוגש ביום 19.1.05 כתב אישום המיחס לו שורה של עבירות. לפי הנטען, העורר נהג עם נוסע נוסף שזהותו איננה ידועה למשטרה, בכביש המוביל לישוב תל שבע. בעת הנהיגה היה העורר פסול מלקבל או להחזיק רישיון, לא היה בידו ביטוח והרכב בו נהג לא היה מורשה בנסיעה. העורר הגיע אל מחסום בקורת של המשטרה, בו עמדו מספר שוטרים. שוטר אחד סימן לו לעצור. העורר עצר בחריקת בלמים. כאשר השוטר צעק לעברו לצאת מרכבו, העורר החל להתקדם ולעצור לסירוגין תוך סיבסוב גלגלי הרכב ואז לפתע החל להאיץ רכבו אל עבר השוטר בנסותו לדרסו. השוטר קפץ הצידה כדי למנוע דריסתו, אך נפגע ברגלו על-ידי הרכב אשר שעט במהירות לעבר שוטרים אחרים שהיו במקום.

אחד השוטרים ירה ירית אזהרה באויר. משהעורר לא עצר והמשיך להתקדם לעבר השוטרים, ירה השוטר מספר יריות לעבר הרכב. דריסת שוטרים במקום נמנעה משום שקפצו לצדדים בטרם פגע בהם העורר.

העורר חלף תוך תמרון בין דוקרני המחסום, וברח מהמקום בנסיעה מהירה לכיוון תל שבע. שני שוטרים נכנסו לניידת ורדפו אחריו, כשהם מורים לו כל העת לעצור באמצעות אורות כחולים מהבהבים על גג הניידת ומערכת הכריזה. בשלב מסוים הצטרף מסוק משטרתי למרדף.

במרדף לכיוון תל שבע, ניסו שוטרי הניידת לעקוף את העורר על מנת לעצרו, אך לא הצליחו כי העורר ניסה להתנגש בניידת.

עם הגיעו לכניסה של תל שבע, נכנס העורר בשעטה לתוך הכיכר שבכניסה ליישוב. באותה שעה היה רכב אחר בכיכר, ונמנעה התנגשות רק בזכות בלימת חירום של נהג הרכב האחר. עם הגיעו לכיכר אחר שבתל שבע, כמעט והתנגש ברכב נוסף. ברחובה הראשי של תל שבע, עלה העורר על מדרכה עליה היו אותה שעה מספר הולכי רגל.

המרדף אחר העורר המשיך – ניידת ומסוק המשטרה אחריו – עד שהעורר התנגש בעמוד תאורה ובעץ. העורר והנוסע יצאו מהרכב. הנוסע נמלט מהמקום, והעורר התפרע, עד שאחד השוטרים הצליח להשתלט עליו. כך תיאור האירועים על-פי כתב האישום.

2.בשל המעשים המיוחסים, הואשם העורר בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1979 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); נהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודה; נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970; נהיגה ברכב לא מורשה, עבירה לפי סעיפים 2 ו-62 לפקודה; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. לפי פרטיכל הדיון שהתקיים ביום 2.2.05 בבית המשפט המחוזי, הסתייג בא-כוח העורר מעוצמת הראיות שבתיק, אם כי הסכים "שלחלק ניכר מן העובדות יש ראיות לכאורה". כן הסכים בא-כוח העורר שעל-פי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, קמה בעניינו עילת מעצר של מסוכנות. יחד עם זאת, ביקש בא-כוח העורר שבית המשפט יזמין תסקיר, על מנת לבחון אם לא ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות חלופה מתאימה. בא-כוח המדינה התנגד להזמנת תסקיר, בנימוק שהרמה הגבוהה של מסוכנות, העולה מכתב האישום, מצביעה על כך "שזה לא המקרה של תסקיר". בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת בא-כוח העורר, תוך שציין:

"המסוכנות העולה ממעשי המשיב (העורר בפניי – ע.א.) רבה ובהתנהגותו גילה, כי הינו חסר רסן, חסר עכבות ומעצורים ומזלזל בחוק ובאוכפיו, השוטרים. חומרת יתר יש לייחס לעובדה שהעבירות בוצעו באמצעות רכב שאינו מורשה, ודי בכך כדי להגביר את הסכנה הנשקפת הימנו לציבור, כמו גם נעברו אגב פסילת המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה...

...חרף האמור לעיל ומתוך רצון לקיים את מצוות החוק – איני רואה לנכון להורות על מעצרו של המשיב, טרם שיתקבל בעניינו תסקיר מעצר. הגם שעל פני הדברים, קלושים הסיכויים להורות על שחרורו, אין בכך כדי לפסוח על הוראות המחוקק לפיהן, בכל מקרה חלה חובה לבדוק חלופת מעצר."

4.שירות המבחן הגיש תסקיר בו המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בפקוח אחיו. בתסקיר צוין שקיים אמנם סיכון מסוים כי העורר לא יעמוד בתנאי החלופה, אך לפי הערכת שירות המבחן שני גורמים פועלים לצמצום מסוכנותו של העורר: העובדה שלקח אחריות על הנסיבות שהובילו למעצרו והכוח המרתיע של המעצר וההליכים המתנהלים נגדו.

5.לאחר דיון שהתקיים בעקבות הגשת התסקיר, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן, אשר התבססה, כאמור, על התרשמותו שהעורר לקח אחריות על האירועים שהובילו למעצרו. בית המשפט ציין שהתרשמות שירות המבחן בעניין זה אינה מתיישבת עם הודעות העורר ועם גרסתו לפיה הוא נהג כדין. לדבריו, הוא ניסה להימלט מהמקום לאחר ששמע את יריות השוטרים לעברו.

כן דחה בית המשפט טענתו של בא-כוח העורר לפיה יש לתת משקל לכך שבניגוד לאמור בכתב האישום, מסתבר – לאור בדיקה שערך – שהעורר לא ידע, במועד המעשים המיוחסים לו, שהוא נוהג תחת פסילה.

6.עם החלטת בית המשפט המחוזי על מעצרו, הגיש העורר ערר זה. בא-כוח העורר ייחד חלק ניכר מבקשתו בכתב לכך שבית המשפט לא בחן את התסקיר בלב פתוח ובנפש חפצה. כן טען, כי מהפרטיכל הנ"ל ניתן גם ללמוד שבית המשפט ייחס משקל רב לכך שהעורר נהג תחת פסילה, מכאן שבית המשפט היה צריך גם לייחס משקל בהחלטתו לכך שלפי הבדיקה שערך מסתבר שהעורר לא ידע, במועד האירועים המיוחסים לו, שנהג תחת פסילה.

טענה נוספת העולה מהודעת הערר נוגעת לקיומן של ראיות לכאורה. כן נאמר שלעורר גירסה משלו, לפיה העורר נקלע למצב בו שימש "מטרה למטווח ירי שערכו עליו השוטרים".

7.בדיון שהתקיים בפניי ביום 30.3.05 חזר בא-כוח העורר על חלק מטענותיו שבכתב, הן בנוגע להעדר ראיות מספיקות למעצר והן בנוגע לכך שלעורר גרסה משלו לגבי השתלשלות האירועים. כן הסתמך בא-כוח העורר על תסקיר המבחן החיובי, לפיו העורר "הביע תבונה על מעשיו", כדברי בא-כוח העורר. לבסוף ציין שלמרשו אין עבר פלילי משמעותי, וכי נסיבותיו האישיות והחלופות המוצעות תומכות בעמדתו שהעורר ישוחרר לחלופה.

באת-כוח המדינה השיבה בפניי לטענות העורר. לדבריה, מסוכנותו של העורר עולה באופן ברור מכתב האישום. אין לייחס חשיבות לשאלה אם העורר ידע שנפסל רישיונו, שכן אין חולק שהעורר ידע שהוזמן לדיון בו הרשיון נפסל, והוא שבחר שלא לברר את תוצאות הדיון. כן הדגישה שנהיגתו המסוכנת של העורר היא אך מקרה אחד של תופעה שהפכה לנורמה התנהגותית באיזור הדרום. יש לטענתה לייחס לעובדה זו משקל בהחלטות בעניין מעצר. לבסוף ציינה באת-כוח המדינה שגם תסקיר שירות המבחן מצביע על מסוכנותו של העורר.

8.לאחר שמיעת טענות באי- כוח הצדדים ועיון בחומר שהוגש לי, נחה דעתי שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. ראשית אציין שכבר בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 2.2.05 הסכים בא-כוח העורר שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי לפי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות. נותרה אפוא רק השאלה אם קיימת חלופה מתאימה למעצר אשר יכולה לאיין את מסוכנותו.

אכן, מעצר עד תום הליכים בעבירות תעבורה אינו שכיח (ראו: בש"פ 2465/05 סלימאן אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 23.3.05)), אך נסיבות המעשים המיוחסים, ובפרט חומרתם, מצדיקים המשך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו (ראו: בש"פ 7047/04

יוסף אלעאסם נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, ניתנה ביום 12.8.04)). העורר סיכן בנהיגתו הפרועה חייהם של שוטרים ואזרחים. מספר שוטרים, ניידת ומסוק נדרשו לעצרו. לפי המתואר בכתב האישום, נסיונו לדרוס שוטר הביא לפציעתו. שוטר אחד אף נאלץ לירות לעבר רכבו של העורר. גם לאחר שהתנגש בעמוד ובעץ, ויצא מהרכב, המשיך העורר בהתפרעות.

9.תסקיר שירות המבחן אמנם המליץ על שחרורו של העורר, אך אין מקום לאמץ המלצה זו, שכן היא התבססה על הקביעה שהעורר לוקח אחריות על הנסיבות שהובילו למעצרו. גם בפניי טען בא-כוח העורר כי מרשו "הביע תובנה על מעשיו". תהיה משמעות אמירה זו אשר תהיה, דומה שהיא אינה מתיישבת עם טענתו לפיה העורר נקלע ל"מטווח ירי" שערכו השוטרים. גם הטענה לפיה כתב האישום נוסח על-מנת לנקות את השוטרים מחלקם באירוע, אינה מתיישבת עם קביעת שירות המבחן לפיה העורר לוקח אחריות על מעשיו.

10.באשר לטענת בא-כוח העורר כי החלטת בית המשפט המחוזי מעוררת "אי נוחות לא מועטה". לא מצאתי כל דופי בהחלטתו המנומקת של בית המשפט. אמנם בהחלטה קודמת, בה הוזמן התסקיר, קבע בית המשפט שעל פני הדברים, ועל רקע חומרת המעשים המיוחסים לעורר, קלושים הסיכויים שחלופת מעצר תצליח להשיג את מטרת המעצר. אולם דברים אלו אך משקפים את ההלכה הידועה לפיה השיקולים לעניין מעצר עד תום הליכים נוגעים הן למעשים המיוחסים לנאשם והן לנסיבותיו האישיות העשויות ללמד על רמת מסוכנותו (ראו: דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4)589, 640-641). ככל שהמעשים המיוחסים הינם חמורים, כך יפחת הסיכוי שקיימת חלופה מתאימה למעצר. ב"חלוקת העבודה" בין בית המשפט לבין שירות המבחן, תפקידו העיקרי של שירות המבחן הוא לבחון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, ואת האפשרות להתאמת חלופה. ברם, ההחלטה בעניין המעצר נתונה לבית המשפט, אשר תפקידו הוא לשקול את המלצות התסקיר ביחד עם יתר השיקולים, לרבות אלו המתייחסים לחומרת המעשים (ראו: בש"פ 7047/04 הנ"ל ).

12.גם טענתו הנוספת של העורר דינה להדחות. לדבריו, יש לתת משקל רב לעובדה שלא ידע במועד האירוע שנהג תחת פסילה. דומה שדי ביתר העבירות המיוחסות לו כדי להעמיד חשש ממשי למסוכנות.

על-פי הנימוקים המפורטים כולם, יישאר העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. הערר נדחה.