בש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ. סלים אלטסד

השופטת ד' ברלינר:

כתב האישום בתיק זה כולל שני אישומים. באישום הראשון שהוא המרכזי יוחסו למשיב שלוש עבירות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. באישום השני יוחסה לו עבירה של שיבוש הליכי משפט.

אלה עיקרי העובדות: בתאריך 3.8.06 בשעות הערב, נהג המשיב בכביש 40 לכיוון צומת בית קמה. שוטרים עקבו אחרי המשיב במטרה לעוצרו. בשלב מסוים בוצעה חסימה של הצומת בכיוון נסיעת המשיב. החסימה בוצעה בצורה ברורה כאשר שוטרים חבושי כובעים משטרתיים אוחזים בפנס ומסמנים ידנית לעצור. אחד השוטרים עמד בשוליים הימניים של הכביש. לאחר שדווח לשוטרים העוקבים כי הצומת חסומה, התקרבו הללו לרכב המשיב ובמרחק של 50 מטרים מהצומת עצר רכבם של השוטרים העוקבים. שוטר יצא מן הרכב וניגש לעבר רכבו של המשיב במטרה לעצור את המשיב. גם שוטר זה היה חבוש בכובע משטרתי ומצויד בפנס. בתגובה הסיט המשיב את רכבו ימינה כשהוא גורם לשוטר לקפוץ הצידה כדי לא להיפגע. לאחר מכן המשיך המשיב בנסיעה על השוליים לעבר שוטר נוסף שאף הוא נאלץ לקפוץ. מכאן ואילך המשיך המשיב בנסיעה מהירה ופרועה. המשיב נסע באור אדום, נכנס לנתיב נגדי כשהוא נוסע כנגד כיוון התנועה תוך סיכון כלי הרכב שנסעו בנתיב כדין. בהמשך עלה על אי תנועה, חצה נתיב נסיעה בו נסעו כלי רכב אחרים שנאלצו לבלום בלימת חירום, המשיך הלאה לכיוון כיכר מבלי לתת זכות קדימה ולקראת סיום המרדף סטה לעבר דרך עפר כשהוא חוצה נתיב נסיעה נגדי. בדרך העפר כיבה המשיב את אורות הרכב ונמלט מהמקום בנסיעה מהירה. לאורך כל אותה נסיעה מסוכנת נסע אחרי המשיב רכב משטרתי כשאור כחול מהבהב על גגו. המשיב כאמור התעלם מכך לחלוטין ובפועל הצליח להימלט מן השוטרים. האישום השני הוא פועל יוצא של האישום הראשון. המשטרה ניסתה לאתר את המשיב. לאורך זמן הושארו לו הזמנות בביתו בפזורת לקייה. המשיב לא יצר קשר עם המשטרה ולא התייצב כפי שנדרש.

במקביל להגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בית משפט קמא, כבוד השופטת ר' ברקאי מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לא נעתר לבקשת המדינה וקבע כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר שתנאיה נקבעו. בהחלטתה ציינה כבוד השופטת קמא כי קיימת תשתית ראייתית באשר לשני האישומים.

באשר לאישום המרכזי, הסכים גם הסנגור כי אכן קיימת תשתית לכאורה וקיימת גם עילת מעצר. עם זאת חלק הסנגור על קיומן של ראיות לכאורה באשר לאישום השני. בית משפט קמא לא קיבל את עמדתו של הסנגור לענין זה וקבע כי "קיימת תשתית ראייתית המלמדת על מסירת הזמנות להתייצבות במשטרה אשר נמסרו לידי אשתו של המשיב ... המשיב חייב היה להתייצב במשטרה כאשר הוזמן". עדיין סברה כאמור כבוד השופטת קמא כי די בחלופת מעצר ועל כך עוררת המדינה בפניי.

בהודעת הערר מדגישה המדינה את אופיין של העבירות שמדובר בהן. מדובר בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. המשיב, כך לטענת המדינה כמעט ודרס שני שוטרים, לצד העבירות הנוספות שביצע. מדובר בתופעה שכיחה המאפיינת את כבישי הדרום. המדינה הגישה והפנתה לשורה ארוכה של הלכות שיצאו מעם בית משפט זה, אשר הקו המרכזי והמוביל בהם הינו כי אין מנוס ממעצר עד תום ההליכים (כפוף כמובן לבדיקה אינדיווידואלית של כל תיק ותיק) כאשר מדובר במי שמתעלם מהסכנה לחיי אדם ונוהג, כפי שנהג המשיב בענייננו – תרתי משמע. עוד מפנה המדינה להתנהלותו של המשיב לאחר אותו מרדף מסוכן, כאשר התנהלות זו מצביעה על כך שלא ניתן לתת בו אמון. המדינה הגישה לעיוני גם את דו"חות המעצר של השוטרים שבסופו של יום עצרו את המשיב בתאריך 22.11.06, כאשר גם דו"חות אלה מצביעים על התנהגות בוטה ומזלזלת של המשיב.

הסנגור בטיעונו הדגיש כי מדובר באדם נורמטיבי, אב לעשרה ילדים שתלויים בו למחייתם. לענין העבירות המיוחסות למשיב, מצביע הסנגור על כך שאיש לא נפגע במהלך המרדף והוא משיג על המסוכנות הגבוהה שלקיומה טוענת המדינה. לדברי הסנגור: טענות מסוג זה שהשוטרים נאלצו לקפוץ הצידה חוזרות על עצמן בכל אותם תיקים שבהם מיוחסות לנאשמים עבירות של נהיגה פרועה ואין לייחס לכך משקל רב. הסנגור טרח ובחן כל אחת מן ההחלטות שאליהן הפנתה המדינה, כאשר הוא מנסה לאבחן אותן, ולמצוא פן מחמיר בסיטואציה שנדונה בהן בהשוואה לסיטואציה שבתיק הנוכחי. באשר לעבירה של שיבוש הליכי משפט, מפנה הסנגור לכך שרק כחודש לאחר המרדף החלה המשטרה בחיפושים, שהרי ההזמנות והמזכרים המתעדים את הניסיונות לאתר את המשיב תחילתם ב-5.9.06 בעוד המרדף היה כאמור ב-3.8.06. בנוסף טוען הסנגור כי לא נעשו מאמצים של ממש בנושא זה. ההזמנות הושארו בידי ילדיו הקטנים של המשיב וספק אם הגיעו לידיו.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות בתיק זה, נראה לי כי יש לקבל את עררה של המדינה ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. להלן אתייחס לרכיבים שעלו בטיעוני הצדדים, קרי: המסוכנות כנלמדת מאופייה של הנהיגה ומאופיו של המרדף, המדיניות המשפטית בעבירות אלה, עבירת השיבוש, ממצאי עובדה ביחס לעבירה זו, וההשלכות שיש לה לעניין ההחלטה.

באשר לאופייה של הנהיגה. לא בכדי הארכתי בפירוט העובדות שכן אלה מספרות את הסיפור בכֹח עצמן, ללא צורך באמצעי עזר. המשיב נהג בניגוד לכל חוקי התנועה ועבר על כל לאו אפשרי בתחום זה. לא ניתן להתווכח עם משמעותן של עובדות אובייקטיביות, כגון: שהמשיב נהג באור אדום, עלה על אי תנועה, נסע בנגד לכיוון התנועה, נכנס לדרך כשהוא מתעלם מכל הנהגים סביבו תוך סיכון חייהם. כל אחד מן המעשים הללו, טומן בחובו פוטנציאל של תאונה קשה. נס קרה למשיב ולמשתמשים האחרים בדרך באותו זמן בכך שהפוטנציאל לא מומש. מי שנוהג בצורה כזאת מפגין בכך זלזול בנורמות וערכים בסיסיים של שמירה על חיי אדם שלא לדבר על שמירת חוק. בכך עדיין לא התייחסתי להיבט של הסיכון הקונקרטי והפיזי של השוטרים. גם אם יש ממש בדבריו של הסנגור כי בכל תיק מסוג זה, נטען מעשה שגרה כי השוטרים נאלצו לקפוץ הצידה אין בכך כדי לכרסם באמיתות הדברים ובעובדה שמדובר בתיאור המשקף את מה שהתרחש בפועל ולרוע המזל חוזר על עצמו פעמים רבות. עצם ההתעלמות מאנשי משטרה שמנסים כברת דרך ארוכה לעצור את המשיב בדרכים חוקיות, מצביעה בפני עצמה על מסוכנות. לא סתם מסוכנות אלא מסוכנות שיש לה השלכה רבתי לענין האפשרות לבטוח במשיב, כאשר על הפרק עומדת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור וכי מדוע יירתע מהוראה ערטילאית של בית המשפט המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים.

באשר למדיניות המשפטית: כאמור, המדינה הגישה אסופה נכבדה של החלטות שניתנו על-ידי מותבים שונים בבית משפט זה כאשר המסקנה המשותפת לכולם היא כי יש להילחם בנגע הנהיגה המסוכנת והפראית בין היתר באמצעות מעצר עד תום ההליכים. כיון שהדברים חוזרים על עצמם די לי בציטוט אחד. כך למשל אמר כב' השופט א' א' לוי בבש"פ 9608/05 אלקווקילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בנסיבות דומות עד זהות לתיק הנוכחי כי:

"תופעה זו של נהגים הקוראים תגר על שלטון החוק, הינה שכיחה באזור הדרום, וכבר גבתה לא אחת מחיר יקר בחיי אדם. כדי לתת מענה הולם להתנהגות מופקרת זו, ובעיקר בתקופה בה אנו עדים כמעט בכל יום לתאונות דרכים קטלניות אותן גרמו נהגים עבריינים, מחויבת המערכת הממונה על אכיפת החוק על כל שלוחותיה, לנקוט באמצעים לא-שגרתיים, ובכללם מעצר של נאשמים גם בטרם הוכרע דינם. אכן, זהו רק צעד אחד בניסיון לצמצם את ההפקרות הנוהגת ברחובותינו, אולם סבורני כי אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת – דיינו".

הקו המוביל בפסיקה כפי שבא לידי ביטוי בציטטה דלעיל מקובל עלי לא כמצות אנשים מלומדה, אלא משום שאף אני סבורה כי מדובר בדרך התמודדות חיונית והכרחית במלחמה בנגע הנהיגה הפרועה והמסכנת.

לפיכך, הייתי מורה על מעצרו של המשיב עד לתום הליכים גם לולא האישום הנוסף שבכתב האישום. בפועל, האישום הנוסף סותם לשיטתי את הגולל על האפשרות לשחרורו של המשיב ומצמצם את ההתלבטות - ככל שהיא קיימת - למימדי מינימום.

המשיב ידע לכל אורך הדרך כי הוא דרוש על-ידי המשטרה וזאת מיום המרדף ואילך. חבילת ההזמנות שהוגשה לעיוני מצביעה על כך שנעשו מאמצים חוזרים ונשנים לאיתורו של המשיב והוא התעלם מהם כפי שגם קבעה השופטת קמא. אין מדובר בהזמנה בודדת שנמסרה לידיו של אחד מילדיו הקטינים של המשיב כפי שטען הסנגור אלא במספר הזמנות שנמסרו בתאריכים שונים.

לא זו אף זו: בניגוד לטענתו של הסנגור, המאמצים לא החלו ב- 5.9.06, אלא לפני כן. מזיכרון דברים שנכתב על-ידי יורם חליוא אני למדה כי בתאריך 5.9.06 כבר היו הליכי החיפושים בעיצומם ואנשים שונים בשטח ידעו כי המשטרה מחפשת אחרי המשיב שעל כן היה מי שהתקשר למשטרה כדי לדווח על מקום הימצאו של המשיב. לכך מצטרפים גם דו"חות המעצר המתעדים את התנהגותו של המשיב עובר למעצרו. המשיב אמר לשוטרים שעצרו אותו, בין היתר, כי הוא "יכול לפרק את כולנו ושהוא יראה לנו מה זה" וכן השתמש בביטויים בוטים וולגריים שאין טעם לחזור עליהם. התנהלות זו מחזקת את המסקנה כי אין מוראו של החוק על המשיב.

שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין בית המשפט לבין מי שמשוחרר בערובה. על פניו נראה כי המשיב איננו מזמין מתן אמון מסוג זה.

סוף דבר

אני מקבלת את ערר המדינה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק זה.