בש"פ 9573/09 עבדאללה סלימאן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, בגדרה קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (כב' השופטת א' אריאלי ), והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

ביום 6.10.2009 הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בנצרת כתב אישום המייחס לעורר עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) ל פקודת התעבורה ; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, לפי סעיף 2 ל פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 . לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 6.10.2009 נתפס העורר כשהוא נוהג ברכב בכפר משהד, וזאת ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח בת-תוקף. לפי האמור בכתב האישום, העורר מעולם לא השלים את מבחני הכשירות הדרושים לצורך קבלת רישיון נהיגה, ולכן מעולם לא הוענק לו רישיון כאמור. עוד מצוין בכתב האישום כי ביום 9.9.2009, במסגרת הליך שהתנהל נגד העורר בבית משפט השלום באילת, נגזר על העורר עונש שכלל את דבר פסילתו מהחזקת רישיון נהיגה למשך 12 חודשים, וכי העורר ידע על דבר הפסילה בעת שנתפס נוהג ברכב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לבית משפט השלום לתעבורה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. במסגרת החלטתו מיום 8.11.2009 קבע בית משפט השלום כי בעניינו של המשיב קיימות ראיות לכאורה שדי בהן לשם מעצרו עד תום ההליכים, וכן כי קמה כנגד המשיב עילת המסוכנות הצריכה לשם מעצרו. אף-על-פי-כן סבר בית משפט השלום כי נוכח כך שכתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו אך עבירות תעבורה, ועל רקע האמור בתסקיר שירות מבחן שהוכן בעניינו של העורר בו צוין דודו של העורר כמשמורן אפשרי ראוי, יש לאפשר הכנת תסקיר משלים בו תיבחן אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית דודו. בהחלטתו מיום 12.11.2009, לאחר שהוגש לעיונו התסקיר המשלים שהוכן בעניינו של העורר, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית, בבית דודו. במסגרת החלטתו, ציין בית המשפט כי לשיטתו, עיון בתסקיר המקורי ובתסקיר המשלים שהוכנו בעניינו של העורר, כמו גם חקירתו של המשמורן המוצע, מעלים כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר על-דרך של הפנייתו לחלופת המעצר שנבחנה, ועל כן הוא מצא לנכון להורות כך.

על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, הסביר בית המשפט המחוזי כי עברו התעבורתי המכביד של העורר, אופיו הרצידיביסטי, והעובדה שביצע את העבירה המיוחסת לו שעה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי עקב הרשעתו בביצועה של עבירת תעבורה קודמת – מעידים כולם על מסוכנותו הרבה של העורר. נוכח כל אלה סבר בית המשפט כי אין ליתן בעורר את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהורה על מעצרו עד תום ההליכים, וזאת על-אף ההמלצות החיוביות העולות, לשיטתו של העורר, משני התסקירים שהוכנו בעניינו, וחרף הכלל לפיו אין נוהגים להורות על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם שיוחס לו ביצוען של עבירות תעבורה. כן טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא נדרש לבחינה ממשית של חלופת המעצר שהוצעה על-ידו, ונבדקה על-ידי שירות המבחן.

בדיון שנערך לפניי טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, תוך שהיא סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת ב"כ המדינה, נוכח עברו התעבורתי המכביד של העורר, כמו גם העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו עת שהיה פסול מהחזקת רישיון נהיגה ושעה שעמד נגדו מאסר על-תנאי בשל ביצוען של עבירות תעבורה – הרי שאין לתת בעורר את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. עוד ביקשה ב"כ המדינה להדגיש כי לעורר מעולם לא ניתן רישיון נהיגה, וחרף זאת הוא נתפס פעמים רבות כשהוא נוהג ברכב. ב"כ המדינה הוסיפה וטענה כי על אף טענות העורר, אין למצוא בתסקירים שהוכנו בעניינו המלצה חיובית לעניין שחרורו לחלופת מעצר, אלא ההפך הוא הנכון. לבסוף ציינה ב"כ המדינה, כי מסוכנותו של העורר גוברת נוכח אופיו הרצידיביסטי, בכל הנוגע לעבירות תעבורה.

4.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. במסגרת הערר שבפני לא חלקו הצדדים על דבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר הנדרשות לשם מעצרו של העורר. הפלוגתא העיקרית שהתעוררה בין הצדדים לערר זה נוגעת אך לשאלת האפשרות לאיין את מסוכנותו של העורר על-ידי שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על-ידו – אפשרות שבית המשפט הדן בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים מצווה לבחנה, וזאת נוכח הוראת סעיף 21(ב)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 .

במקרה שלפנינו, דעתי היא כי מן העורר נשקפת מסוכנות שלא ניתן לאיינה על דרך של שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על-ידו. מסוכנותו של העורר עולה משילובם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ביחד עם עברו הפלילי התעבורתי המכביד. עיון בעברו הפלילי של העורר מעלה כי הוא הורשע בעבר במספר לא מבוטל של עבירות תעבורה, ובהן עבירות של נהיגה במהירות העולה על המותר, נהיגה באור אדום, נהיגה שלא בכביש, נהיגה ללא רישיון נהיגה, שימוש ברכב שנאסר בשימוש, ועוד; זאת על אף העובדה שמעולם לא היה לו רשיון נהיגה. אך כחודשיים עובר למועד הגשתו של כתב אישום זה, הורשע העורר בביצוען של עבירות תעבורה בבית משפט השלום באילת, ונגזר עליו עונש של ששה חודשי עבודות שירות ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך 12 חודשים, וכן שלושה חודשי מאסר על-תנאי כשהתנאי הוא שהעורר לא יעבור עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה. יצויין, כי העורר לא החל בריצוי עונש עבודות השירות, וזאת משום שנעצר עובר למועד שהיה מיועד לתחילת ריצוי עונש זה, וכי מאז מעצרו של העורר פתחה המדינה בהליך של הפקעה מנהלית של עבודות השירות.

במספרם הרב של ההליכים המשפטיים שננקטו נגד העורר בגין עבירות התעבורה שביצע, בעונשים השונים שהושתו עליו בגין הרשעותיו בעבירות אלו, ואף באפשרות של הפעלת המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדוו, לא היה די כדי להניאו מלחזור ולבצע פעם אחר פעם עבירות תעבורה נוספות המסכנות את הציבור. כידוע, על-מנת שיורה בית המשפט על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, עליו בראש ובראשונה להשתכנע כי ניתן ליתן באותו נאשם את האמון שלא ינצל לרעה את דבר שחרורו ויביא להפרת תנאי חלופת המעצר שנקבעו (בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008)). ואולם, מדפוס התנהגותו הסדרתי של העורר, בתחום התעבורתי, עולה החשש כי לפנינו נאשם שאין אימת הדין שורה עליו – וככזה, יקשה עלי לראות כיצד ניתן לתת בו את האמון שלא יביא להפרתם של תנאי חלופת המעצר שיקבעו בעניינו (בש"פ 3130/07 בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.2004); בש"פ 7986/08 גיולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008); בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2009)). במובן זה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אף אם נמצא דודו של העורר כמשמורן ראוי על-ידי שירות המבחן, אין בכך להועיל לעורר, וזאת נוכח מאפייני התנהגותו של העורר אשר עליהם עמדתי בהרחבה לעיל.

אוסיף ואציין כי אין בידי לקבל את טענתו של העורר שלפיה מהתסקירים שהוכנו בעניינו עולה המלצה חיובית בעניין שחרורו לחלופת מעצר. כך, בגדר התסקיר שהוכן ביום 4.11.2009 מובעת הדעה כי קיימת "סבירות בלתי מבוטלת להישנות ביצוע עבירות דומות" על-ידי העורר. מסקנתה הברורה והמפורשת של עורכת תסקיר זה היא כי אין להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הגם שהוצעה על ידו חלופת מעצר ראויה, וזאת נוכח המסוכנות והסדרתיות העולה ממעשיו. בתסקיר המשלים שהוכן בעניינו של העורר, ביום 11.11.2009, אכן נאמר כי משחווה העורר את חווית המעצר עשוי הוא להיות מודע יותר להשלכות השליליות של הפרת תנאי שחרורו, ואולם אף תסקיר זה אינו משנה מן המסקנות השליליות שנקבעו בתסקיר המקורי. בהקשר זה, לא מן המותר לציין כי על אף שהמסקנות הקבועות בתסקיר שירות מבחן אינן מחייבות את בית המשפט הדן בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, הרי שנדרשים טעמים נכבדים על-מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר - כגון אלו העולות מן התסקירים שהוזכרו לעיל (בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גינדיאן (לא פורסם, 5.11.2002); בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 8178/09 מדינת ישראל נ' אלמליח (לא פורסם, 28.10.2009)). לא מצאתי כי במקרה שלפנינו מתקיימים טעמים כאמור, המצדיקים את דחיית המסקנות השליליות הקבועות בתסקירים שהוכנו בעניינו של העורר. אכן, בדין טען העורר כי בפסיקה נקבע שלרוב אין מורים על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם שלו מיוחס אך דבר ביצוען של עבירות תעבורה (בש"פ 2227/08 גריפאת נ מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2008)). בצד האמור נפסק כי בנסיבות יוצאות דופן, כאשר התנהגותו של הנאשם מלמדת כי אין ליתן בו אמון וכי הוא יסכן את שלום הציבור, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים

(בש"פ 8495/08 טבאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2008); בש"פ 6373/09 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2009)). כזה הוא אכן המקרה שלפנינו. נוכח דפוס התנהגותו הרצידיביסטי של העורר, ועל רקע העדר המורא שהפגין כלפי רשויות אכיפת החוק עד כה, בהקשר התעבורתי והסיכון הנשקף ממנו לציבור,

לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.