בש"פ 8687/10 ריאד חג יחיא נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 26.10.10, לפיה יש לדחות ערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת מ' בן-ארי) לעצרם עד תום ההליכים נגדם, ולהותירם במעצר.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בכפר סבא מיוחסים לעוררים ולאדם נוסף ארבעה אישומים בגין עבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, תקיפה, ואיומים. באישום הראשון נטען כי ביום 25.5.2010, בסביבות השעה 23:00, החל בעלה של המתלוננת, נאשם 1 בכתב האישום, להכותה בשל חשדו כי היא בוגדת בו. מאוחר יותר הגיעו לבית בני הזוג העוררים 1-2, אחיה ואביה של המתלוננת, בהתאמה. מיד עם כניסתם תקף העורר 1 את המתלוננת, חבט בה באגרופים ובעט בגופה, ואף הטיח את ראשה ברצפה. בנוסף בעט העורר 2 במתלוננת בגופה עד אשר איבדה את הכרתה. כתוצאה מתקיפות אלו נגרמו למתלוננת שטפי דם באזורים שונים בגופה. באישום השני נטען, כי ביום 28.5.2010 בסביבות השעה 19:00 תקף העורר 1 את המתלוננת בחדרה בבית הוריהם תוך שהוא מכה באמצעות ידיו בראשה. באישום השלישי נטען, כי בתחילת שנת 2010 במועד שאינו ידוע במדויק, בטרם נישאה לנאשם 1, אמרה המתלוננת לעורר 2 כי היא מעוניינת לעזוב את ארוסה. בתגובה זרק העורר 2 על המתלוננת כוס שתייה אשר פגעה בחזה שלה, ואיים עליה שישתה מדמה. בהמשך הכה העורר 2 את המתלוננת, חנק אותה עם שמיכה, ריסס עליה חומר מבקבוק קוטל חרקים וניסה להציתה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד השופטת מ' בן-ארי) קבע כי יש די ראיות לכאורה נגד העוררים ומתקיימת עילת מעצר, והאריך את מעצרם עד לקבלת תסקיר שירות המבחן בעניינם. במקביל הורה בית המשפט כי הבעל ישוחרר ממעצר בתנאים מגבילים, ובהמשך אף הוחלט להקל בתנאים אלה. לאחר קבלת התסקיר בעניינם של העוררים קבע בית המשפט כי יש לקבל את הבקשה ולעצור את העוררים עד תום הליכים נגדם. בית המשפט אימץ בהחלטתו את המלצת שירות המבחן לא לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש כי העבירות המיוחסות לעוררים ונסיבות ביצוען הן חמורות ומקימות עילה של מסוכנות ממשית. בנוסף לא התרשם בית המשפט כי המפקחים שהוצעו בחלופות המעצר יכולים לאיין מסוכנות זו. על החלטה זו הוגש ערר.

3.

בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ר' לורך) קבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום (להלן: ההחלטה הראשונה ) . בית המשפט המחוזי ציין כי קיימות שתי נקודות הנוגעות לעוצמת התשתית הראייתית שצריכות להילקח בחשבון. הראשונה נוגעת לטענת האליבי של העורר 1 אשר בית המשפט קבע שיש בה ממש, ואילו הנקודה השנייה נוגעת לכרסום שחל בעדותה של המתלוננת נגד בעלה וההשפעה הקלה שיש לכך על משקל עדותה כראיה מרכזית נגד העוררים. בית המשפט הדגיש כי למרות נקודות אלו, לאור המלצות תסקיר שירות המבחן והתרשמות בית המשפט קמא מהמפקחים שהוצעו, אין להורות על שחרור העוררים לחלופת מעצר כעת אלא יש לבחון את חלופת המעצר החדשה שהוצעה על ידי באי כוח העוררים באמצעות תסקיר משלים.

בית משפט השלום (כבוד השופטת מ' בן-ארי), אליו הוחזר התיק, קבע כי העוררים יישארו במעצר עד לקבלת תסקיר משלים אשר יבדוק את מידת האמון שניתן לתת בעוררים, בנוסף לתסקיר שבחן את סבירותה של חלופת המעצר. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה. לאחר קבלת התסקיר המשלים קבע בית משפט כי אין לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. בית המשפט מצא כי על אף שהמפקחים החדשים שהוצעו יכולים לשמש כחלופה סבירה למעצר, אין לשחרר את העוררים בשל אי היכולת לתת בהם אמון. בעניין זה התבסס בית המשפט על תסקיר שירות המבחן אשר לא קבע כי ניתן לתת בהם אמון, ולא שלל את קיומה של מסוכנות הנשקפת מהעוררים. על החלטה זו הוגש ערר.

4.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערר. בית המשפט קבע כי לא ניתן לתת אמון בעוררים וציין כי תסקיר שירות המבחן התקשה להמליץ על שחרורם ומצא כי הם נוקטים בגישה מטשטשת בקשר לנסיבות האירוע, קיימים באישיותם חלקים תוקפניים והם נעדרים יכולת לקחת אחריות. בית המשפט הדגיש כי בית המשפט השלום לא חלק על קביעות בית המשפט המחוזי, אשר החזיר אליו את התיק לבחינה מחודשת. בנוסף נקבע כי אף אם הייתה 'סולחה' בין הצדדים, עדיין לאור האמור בתסקיר שירות המבחן, קיים חשש ממשי להישנות המעשים המיוחסים לעוררים במקרים של לחץ ותסכול, אשר מונעים את שחרורם.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

5.

בא כוח העוררים טוען כי שגה בית המשפט בדחותו את הערר. לדבריו, קביעת בית משפט השלום שלא לשחרר את העוררים נעשתה תוך סטייה משמעותית מקביעות בית המשפט המחוזי בהחלטה הראשונה, לפיה חל כרסום בראיות לכאורה נגד העוררים, המצדיק בחינה מחודשת באשר לאפשרות לשחרורם לחלופת מעצר. לשיטתו, לאור החלטה זו, משמצא שירות המבחן כי חלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה היא סבירה, ומשמצא בית המשפט כי המפקחים ראויים, היה צריך לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. בנוסף, לא ניתן משקל מספיק לעובדה כי הרקע למעשים המיוחסים לעוררים בדבר חילול כבוד המשפחה התברר כלא נכון, ואף נערכה "סולחה" בין בני הזוג, ולכן לא נשקפת מסוכנות מהעוררים למתלוננת.

בהודעה שהוגשה לאחר הדיון הביא בא כוח העורר לידיעת בית המשפט כי המותב אשר היה אמור לשבת בתיק העיקרי פסל את עצמו מלדון בתיק.

6.

טיעוני המשיבה לא נשמעו בשל שביתת פרקליטי המדינה.

7.

דין הערר להידחות. טענתם העיקרית של העוררים היא כי בית משפט השלום סטה באופן משמעותי מההחלטה הראשונה. בית המשפט המחוזי שלל טענה זו בהחלטה נשוא הערר, ולאחר עיון בהחלטות בתי המשפט ובתסקירים השונים דעתי כדעתו. בהחלטה צוין אמנם כי עוצמת הראיות נגד העוררים נחלשה. עם זאת, הודגש כי אין די בכך להורות על שחרורם של העוררים בהעדר בחינה חוזרת ומדוקדקת אשר תלווה בקבלת תסקיר שירות המבחן בדבר האפשרות לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר. לאור ממצאי תסקיר שירות המבחן ונסיבות המקרה, קביעתו של בית המשפט קמא כי לא ניתן לתת אמון בעוררים ועל כן אין בחלופת המעצר בכדי לאיין את מסוכנותם היא החלטה סבירה שאינה סותרת את החלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, וכפי שצוין בהחלטה נשוא הערר, עד להחלטה של בית משפט השלום, בית המשפט לא נתן את דעתו כלל לאורך כל ההליכים שהתקיימו בעניינם של העוררים, לרבות ההחלטה הראשונה, לשאלה המהותית בדבר היכולת לתת אמון בעוררים. יכולתו של בית משפט לתת אמון בנאשם עומדת בבסיס ההחלטה לשחרורו לחלופת מעצר (בש"פ 9573/09 סולימאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.12.2009); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.7.2007). וכפי שציינה השופטת ד' ברלינר בבש"פ 9856/06 מגדיש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.12.2006):

"בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון – מורה על שחררו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו. מקום שבסיס זה אינו קיים, גם איזוק אלקטרוני לא יהווה מענה."

מעיון בתסקיר המשלים של שירות המבחן עולה כי קיימים בעוררים חלקים תוקפניים והם מתקשים לקחת אחריות. קיים חשש ממשי כי צדדים אלו באישיותם יבואו לידי ביטוי במצבי לחץ ותסכול אשר עלולים לגרום להישנות התנהגותם הבעייתית. לאור אלה, ולמרות שחלופת המעצר שהוצגה נמצאה סבירה, לא המליץ התסקיר המשלים על שחרורם. הקביעה כי לא ניתן לתת בעוררים אמון על בסיס תסקיר זה, במיוחד לאור המעשים החמורים שמיוחסים להם ונסיבות ביצועם, כמו גם קיומו של עבר פלילי, הייתה אפוא סבירה, ואין בה משום סתירה להחלטת ערכאת הערעור.

מצאתי כי יש לדחות גם את טענתם של העוררים באשר להפחתה ניכרת ברמת הסיכון הנשקף מהם כתוצאה מהסכם סולחה והתפוגגות השמועה על המתלוננת. כעולה מתסקיר שירות המבחן המסוכנות הנשקפת מהעוררים יכולה להישנות במצבי לחץ ותסכול וללא קשר לשמועה זו או אחרת. לראיה ניתן לציין כי חלק ממעשי האלימות המיוחסים לעוררים נעשו על רקע רצונה של המתלוננת לבטל את ארוסיה, וללא קשר כלל לשמועה שהופצה עליה. בנוסף אציין, כי עצם העובדה כי די היה בשמועה כדי שהעוררים ינקטו לכאורה באלימות קשה ביותר, מלמדת על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם ועל העדר היכולת של הסכם או התפוגגות השמועה לאיין אותה (ראו והשוו בש"פ 2931/06 ו' ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.4.2006) הגם ששם הנסיבות שונות הן, הגיונם של דברים יפה גם למקרה דנן).

עוד אציין, כי מסקנתי עומדת בעינה בשלב זה אף בהינתן התמשכות ההליכים הצפויה בעקבות חילופי המותבים. עם זאת אציין, כי ייתכן שהתמשכות הליכים צפויה זו תשנה בעתיד את נקודת האיזון, ותוביל לשחרורם לחלופת מעצר של העוררים וראוי שייעשה מאמץ למנות מותב חדש בהקדם ויחל לשמוע את התיק שיקבע במועדים קרובים ככל שניתן.

משכך, דין הערר להידחות.