בש"פ 412/07 סלימאן אבו קרינאת נ. מדינת ישראל

בתאריך 28.11.06, בשעה 10:00 לערך, נדרש העורר על ידי מתנדבי המשמר האזרחי לעצור את רכבו, אולם הוא לא ציית להם, ונמלט תוך נסיעה מהירה ופרועה. הוא נהג בזיג-זג, עקף כלי רכב רבים במהירות רבה, עלה על אי-תנועה, חצה מספר צמתים ברמזור אדום, וכל אותה עת נאלצו נהגים תמימים שנקלעו לנתיבו לסטות עם רכבם הצידה, כדי להימנע מתאונה ואסון. לבסוף, נטש העורר את הרכב ונמלט רגלית, אולם שוטרים שדלקו אחריו עצרו אותו. בעת האירוע, נהג העורר ברכב ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח.

בגין כל אלה יוחסו לעורר, בכתב אישום שהוגש לבית המשפט קמא, עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.

בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והשאלה היחידה בה נדרש בית המשפט להכריע היתה אם יש מקום להמיר את המעצר בחלופה אחרת. לצורך כך הוגש תסקיר של שירות המבחן, אשר המליץ לעשות שימוש בחלופה אותה מצא ראויה, אולם בית המשפט המחוזי דחה המלצה זו וכך נימק את החלטתו: "התעלמותו של המשיב מגורמי אכיפת החוק וזלזולו הבוטה בהם ובפועלם, מעמידים בספק של ממש את יעילותה של החלופה אשר תוצע ואת כוחה להציב למשיב גבולות. מי שאינו מציית לשוטרים שעומדים בפניו, ספק אם ניתן ליתן בו אמון שיציית להוראה ערטילאית של בית המשפט". לא מצאתי פגם בהנמקה זו, וממילא לא הוכחה עילה להתערבותי. נהפוך הוא, משטרת ישראל נאבקת בתופעה קשה בכבישי הארץ בכלל, ובכבישי הדרום בפרט, כאשר נהגים פורקי-עול מסכנים בדרך נהיגתם את חייהם של אזרחים תמימים. את התופעה הזו, ששוב אינה נחלתם של יחידים, יש לגדוע באיבה, ואחת הדרכים לכך היא להחזיק במעצר גם את מי שטרם הורשע, כאשר ברור כי שעה שהוא מתהלך חופשי הוא מהווה סכנה נמשכת לציבור. אינני סבור כי הוכחה עילה לנהוג בעורר בדרך שונה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.