בש"פ 6440/09 קיאד אבו רידה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק), אשר קיבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן), והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.

ביום 29.7.2009 הוגש כנגד העוררים כתב אישום המייחס להם, בשבעה אישומים שונים, מספר עבירות של פריצה לדירת מגורים בכוונה לגנוב; מספר עבירות של גניבה; עבירה של גניבת רכב; נהיגה בקלות ראש; תקיפת שוטר; והחזקת כלי פריצה. לעורר 1 מיוחסת עבירה נוספת של כניסה בלתי חוקית לישראל.

נסיבות תפיסתם של השניים מתוארות באישום השביעי. לפי עובדותיו של אישום זה, בשעות הלילה המאוחרות של יום 21.7.2009, נסעו העוררים ברכב שאותו גנבו במהירות גבוהה ובקלות ראש. בשלב מסוים במהלך הנסיעה, סימן שוטר לרכב לעצור, אולם נהג הרכב לא ציית לדרישתו, המשיך בנסיעה פרועה ופרץ מחסום משטרתי שנפרס. כעבור מספר מטרים לאחר שגלגלי הרכב נוקבו על-ידי המחסום, נתפסו העוררים על-ידי השוטרים לא לפני שניסו להימלט ולהיאבק בהם.

כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, בבדיקת הרכב התברר שמצויים בו חפצים גנובים רבים, שנגנבו בסדרת פריצות שקדמו ליום האירוע. באחת הפריצות צולמו הפורצים הגנבים בשעת מעשה באמצעות מצלמות אבטחה, ונטען כי ניתן לזהות בתצלומים את דמותו של העורר 1 (להלן: צילום האבטחה ), לבוש במכנסי ג'ינס וחולצה שחורה הנראים זהים לאלה שלבש בעת שנעצר.

יצוין כי לכל אחד מן העוררים הרשעה קודמת בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל.

3.

בהחלטתו קבע בית משפט השלום כי ישנן ראיות לכאורה נגד העורר 1, על אף שצילום האבטחה אינו חד משמעי. עם זאת נקבע, כי התביעה לא הצליחה לבסס קיומו

של קשר בין העוררים, וכי ברור מדו"חות השוטרים כי איש מהעוררים לא נהג ברכב. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא קיימות ראיות מספיקות למעצרו של העורר 2 נוכח טענתו כי עלה לרכב כ"טרמפיסט" תמים, עניין המצטרף לכך שלא עלה בידי התביעה לבסס קיומו של קשר בינו לבין העורר 1 ולכך שהרכוש הגנוב, לכאורה, היה מוצנע בתא המטען. עוד העיר בית המשפט כי אין לתמוה על ניסיון בריחה של העורר 2 לנוכח המצב שאליו נקלע, ואין הכרח לקשור ניסיון זה לביצוע עבירות הרכוש. בית המשפט התרשם שלא קיימת תשתית מספקת שעל יסודה ניתן לייחס לעוררים את עבירות התעבורה שביצע נהג הרכב.

על רקע מסקנות אלה, הורה בית משפט השלום על שחרורם של העוררים בתנאים. לגבי העורר 1 נקבע כי ישוחרר בערבות עצמית ובערבות צד ג' של ערב ישראלי יחיד על סך של 15,000 ₪ כל אחת וכן הפקדת סכום של 8,000 ₪ במזומן. בהחלטה נקבע כי אם העורר 1 יעמוד בתנאי השחרור, יורחק לשטחי הרשות. לגבי העורר 2 נקבע כי ישוחרר בערבות עצמית ובערבות צד ג' של ערב ישראלי יחיד על סך של 5,000 ₪ כל אחת ובהפקדת סכום של 3,000 ₪ במזומן. גם בעניינו נקבע כי אם יעמוד בתנאי השחרור, יורחק לשטחי הרשות. בית המשפט עיכב את ביצוע פסק דינו.

על החלטה זו עררה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה חזקות מאוד נגד שני העוררים. בית המשפט עמד על כך שהעוררים נתפסו כש"ברשותם" חפצים גנובים והם עצמם מצויים בתוככי רכב גנוב, דבר המקים נגדם "חזקה תכופה", שלפיה עד שלא יוקם ספק, מוחזקים העוררים כמי שגנבו את הרכב או לכל הפחות היו מודעים לכך שהרכוש הושג בדרך לא חוקית.

עוד קבע בית המשפט בהחלטה כי נגד העוררים ישנן ראיות מחשידות למכביר, תוך שהוא מצביע על התרשמותו כי זיהוי של העורר 1 כמשתתף בפריצות הוא ודאי; על הימלטות השניים מידי השוטרים; על פריצת המחסום המשטרתי; על המאבק בשוטרים ועל העובדה כי נתפסו כשכפפות על ידיהם. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שהעוררים נמנעו מלתת הסבר ביחס לראיות המחשידות, שעה שעדויות השוטרים מאששות האמור בכתב האישום.

על רקע דברים אלה, השתכנע בית המשפט המחוזי בקיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט קבע כי בעניין דנן מתקיימת עילת מעצר נוכח ריבוי עבירות הרכוש, שאליהן מצטרפות עבירת האלימות וההימלטות הפרועה. עוד נקבע כי קיים חשש כבד לכך שהעוררים ימנעו מלהתייצב למשפטם, ועל כן הורה על מעצרם עד תום ההליכים.

מכאן הערר דנן.

5.

לטענת העוררים, קיימת חולשה בראיות המצדיקה את שחרורם מן המעצר. ראשית, טוענים הם כי מצילום האבטחה לא ניתן לזהות את העורר 1, וכי הצילום אינו קושר את עורר 2 לפריצה. שנית, הם גורסים כי אין לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי הבגדים שלבש עורר 1 בעת מעצרו זהים לאלו הנצפים בצילום האבטחה, היות שצילום האבטחה בוצע שלושה ימים טרם מעצרו של העורר וכן נוכח היות הבגדים חסרי כל זיהוי מיוחד. שלישית, הפנו העוררים להסברים שסיפקו בחקירתם ולפיהם העורר 1 נפל בעת המרדף אחריו ואילו עורר 2 ברח מן השוטרים כיון שלא היה לו אישור כניסה לישראל. העוררים מטעימים כי טענו, למן רגע מעצרם, כי אינם מכירים אחד את השני וכי לקחו טרמפ עם הנהג שנמלט. בהקשר זה גורסים העוררים, כי אין מקום לחזקה התכופה בעניינם, מאחר שהחפצים הגנובים הוחזקו בתא המטען של הרכב הגנוב וכן מפני שהגניבות בוצעו בתאריכים 18.7 ו-19.7 בעוד שהחפצים נתפסו ביום 21.7. בנוסף נטען כי אין נתוני תקשורת המעידים על קשר בין העוררים, עובדה המחזקת את גרסתם. בא-כוח העוררים מדגיש עוד כי העורר 1 רשאי לשהות בישראל עד יום 1.9.2009 ולא שהה בישראל באופן בלתי חוקי.

באשר לטיב העבירות המיוחסות להם, טוענים העותרים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס חשיבות לטענתם כי בעת מעצרם נעשה שימוש בלתי סביר ובלתי מידתי בכוח על-ידי השוטרים, וכי לטענה זו יש משקל בהערכת מסוכנותם. עוד מציינים העוררים כי אין בהיותם תושבי האזור כדי לשלול את קיומה של חלופת מעצר ראויה בעניינם.

6.

המשיבה מתנגדת לבקשה וסומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה ישנן ראיות לכאורה לאשמת העוררים. המשיבה מצביעה, בין היתר, על הימצאותם של העוררים ברכב גנוב ובו חפצים גנובים ללא הסבר מניח את הדעת; על כך שהעוררים לבשו כפפות בעת מעצרם; ועל כי גרסתם שלפיה עלו לרכב, כל אחד בנפרד, על מנת לקחת טרמפ, אינה מתיישבת עם כיווני הנסיעה של הרכב. עוד טוענת המשיבה כי קיים דמיון רב בין הדמות המצולמת בצילום האבטחה לבין העורר 1, המתחזק נוכח הזהות בין הבגדים שלבש העורר 1 בעת מעצרו לבין לבושו של המצולם במצלמת האבטחה.

באשר לעילת המעצר, גורסת המשיבה כי זו קמה גם נוכח התנהלותם של העוררים בעת מעצרם, ובכלל זאת ניסיונם לברוח מן השוטרים ולהתנגד למעצר.

7.

לאחר שעיינתי בערר והחלטות הערכאות דלמטה, ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר בחלקו.

לא מצאתי סיבה להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. גם אם הדמיון בין הדמות הנצפית בצילום האבטחה לבין העורר 1 אינו רב, ואיני קובעת מסמרות בדבר, הרי שבתיק קיימות ראיות מחשידות רבות אחרות, המספיקות להנחת תשתית ראייתית לכאורית בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים. השניים נעצרו לאחר שניסו להימלט מרכב גנוב ובו רכוש גנוב, באמצע הלילה, כשלידיהם כפפות שחורות בליל קיץ חם. הכחשתם הגורפת את ההיכרות אחד עם השני ועם נהג הרכב אינה מניחה את הדעת ואינה מערערת, בשלב זה, את יציבותה של התשתית הראייתית שהוצגה על ידי התביעה.

בנוסף, סבורה אני כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים. בית משפט זה כבר קבע כי "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור " ( בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (4) 268 (1998)).

לעוררים מיוחסות מספר עבירות פריצה שאליהן מצטרפות עבירות של תקיפת שוטרים והימלטות פרועה, ויש בכך כדי להעיד על מסוכנות המקימה עילת מעצר. אמנם, אין בעובדה שנאשם הינו שוהה בלתי חוקי בישראל כשלעצמה כדי למנוע שחרורו לחלופת מעצר אולם יש בה כדי להגביר את החשש להימלטותו של הנאשם מן הדין, וכל מקרה נבחן לנסיבותיו (ראו: בש"פ 1048/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.2.2007)). מקובלת עלי התרשמותו של בית המשפט המחוזי כי העוררים עלולים להתחמק מאימת הדין, נוכח היותם תושבי השטחים המוחזקים ולאור ניסיונם להימלט מן השוטרים עת נתבקשו לעצור. יחד עם זאת, אין בחשש זה די כדי למנוע מראש ובאופן מוחלט בחינת חלופות מעצר כמצוות המחוקק.

לפיכך, אני מורה לשירות המבחן לערוך תסקיר מבחן ולהציע, ככל שניתן, חלופות מעצר מתאימות. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי לא יאוחר מיום 31.8.2009, ובית המשפט יחליט בעניין לפי שיקול דעתו.