פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8153/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
העורר:
עלאא איסמעיל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב בתיק מ"ת 53926-07-10 מיום 28.10.2010 שניתנה על ידי כבוד השופט
צ' קפאח
תאריך הישיבה:
ד' בכסלו, תשע"א
(11.11.2010)
בשם העורר:
עו"ד גונן אדי
בשם המשיבה:
עו"ד אפרת רוזן
החלטה
1.
ערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים.
2.
נגד העורר ונאשם אחר הוגש כתב אישום המייחס לשניהם עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, קשירת קשר לפשע של גניבת רכב החזקת מכשירי פריצה, החזקת נכס חשוד, פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה חבלה במזיד ברכב ותקיפת שוטר
בנסיבות מחמירות. לנאשם הנוסף יוחסה גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח
והסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, ואילו לעורר שבפני יוחסה עבירה של כניסה לישראל שלא כדין. יצוין כי העורר הוא תושב שטחים. כתב האישום מתאר חבורה של ארבעה, עליה נמנים העורר, הנאשם האחר ועוד שנים שזהותם אינה ידועה (להלן - החוליה ) שחבריה קשרו קשר לביצוע גניבת רכב. חברי החוליה הצטיידו בכלי פריצה, ב"מוחות" של מחשבי רכב החשודים כגנובים, בכפפות ועוד. חברי החוליה נסעו ברכב מילוט עם ציוד הפריצה ונעצרו ליד רכבו של המתלונן. הם פרצו לרכב, חבלו בו במזיד וניסו לגנוב אותו. הנאשם האחר ישב ברכב המילוט ליד ההגה והעורר השקיף ושמר. רכב המילוט עורר את חשדם של שוטרים שהיו בסיור שגרתי והשוטרים ירדו לבדוק את חשדם. חברי החוליה רצו לעבר רכב המילוט וכאן החל מרדף מסוכן ופרוע שתואר על פני עמודים רבים בכתב האישום. בסופו של דבר נאלץ רכב המילוט לבלום עקב חסימה משטרתית. הנאשם האחר התנגד למעצר באלימות. העורר נמלט אף שקראו לעברו כי הוא עצור וכשעצרו אותו הוא תקף שוטר בבעיטות ובאגרופים.
3.
הנאשם האחר שוחרר בהסכמה בערובה.
4.
העורר הסכים בדיון לגביו כי יש ראיות לכאורה פרט לעניין הנסיעה ברכב. לעניין זה טען כי הוא רק ישב ליד הנהג. ואולם בית המשפט קבע כי משעה שהעורר חבר לאחרים בביצוע עבירות ומשעה שהיה ברור כי ינסה להימלט אם ייתפס, כפי שמעידה אחרית דבר, ברור כי הוא אחראי גם לעניין מהלך הנהיגה, אף שלא נהג בפועל. בית המשפט ציין כי הוא ער לעובדת שחרורו של הנאשם האחר, אלא שהנאשם האחר הוא אזרח ותושב ישראל
וניתן באופן מעשי לשחררו לחלופה. לעומת זאת לגבי העורר ציין כי התנהגותו והתנגדותו למעצר כמו היותו תושב הרשות הפלסטינית מצביעים על חשש ממשי שלא יתייצב למשפטו ועל כן אין חלופה לשחרורו. אשר לאמור בתסקיר (שכלל הצעה לשחרור בערובה בישראל) ציין בית המשפט כי אין הוא נכון לתת ידו לשהייה בלתי חוקית בישראל.
5.
טענתו המרכזית של העורר היא טענת הפליה לעומת הנאשם האחר, שהוא שנהג ברכב במרדף הפרוע. הנאשם האחר שוחרר ואילו העותר נעצר עד תום ההליכים. העורר מבקש כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת חלופות שחרור בישראל או בשטחי הרשות הפלסטינית. הוא מצביע על פסקי דין שונים [בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' מחמוד (לא פורסם, 11.7.2003) ; בש"פ 6440/09 אבו רידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.2009) ;
בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסם, 28.12.1999)] לפיהם גם לגבי תושב שטחים יש לבחון חלופת מעצר. לטענתו בית המשפט המחוזי "נעל" עצמו כליל בפני האפשרות לבחון חלופת מעצר, נוכח היותו תושב שטחים.
6.
אכן העקרון בפסיקתו של בית משפט זה הוא שגם תושבי שטחים ניתן לשחרר בערובה, אם כי ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה פסקי דין הנותנים משקל רב יותר לעובדת היות הנאשם תושב שטחים מאשר אותם פסקי הדין עליהם הצביע העורר (ראו, למשל, פסק דינו של השופט רובינשטיין ב-בש"פ 6778/06 מחסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2006). כך או כך השאלה הראשונה שעל בית משפט לשאול את עצמו היא האם בהנחה שהנאשם (או העורר) היה תושב ישראל היה מקום למעצרו או שניתן היה לשחררו בערובה. במקרה שלפני התשובה לדעתי היא שראוי היה לעצור את העורר, אף שלא העורר נהג ברכב. מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לכאורה מדובר בהימלטות משותפת, למרות שידי העורר לא אחזו בהגה. מה שחמור מזה הוא מאבקו בשוטרים כדי להימלט, דבר המצביע על כך שאין לתת בו אימון.
נותרת הטענה בדבר הפליה בין העורר והאחר. לאחר עיון בתסקיר המעצר הנוגע לאחר, נחה דעתי כי נסיבותיהם שונות. האחר צעיר מהעורר ב-4 שנים, והוא נטל אחריות על מעשיו.
7.
סוף דבר: הערר נדחה.
ניתנה היום, ד' בכסלו, תשע"א (11.11.2010).
ש ו פ ט ת