בש"פ 8325/10 נעים אלנגאר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית משפט המחוזי בבאר שבע (השופטת צ' צפת) מיום 26.10.2010 לפיה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו ובכך ביטל את החלטת בית משפט השלום באשדוד (השופט ח' חדש) מיום 24.10.2010 שהורה על שחרורו של העורר.

כתב האישום

1.

ביום 4.5.2010 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה בנסיבות מיוחדות לפי סעיף 384א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירת כניסה לישראל שלא כחוק לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 24.4.2010, במושב מנוחה, במשק 28 גנב העורר שתי עגלות השייכות לישראל אמיר. שווי הגניבה 4,000 ש"ח. באותו יום, גם כן במושב מנוחה, במשק 11, גנב העורר שש עגלות השייכות לרונן עזרא. שווי הגניבה 12,000 ש"ח.

כל זאת, תוך שהעורר שהה שלא כדין בישראל, מבלי שקיבל את האישורים וההיתרים על פי דין.

הליכי המעצר בעניינו של העורר

2.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצרו עד תום ההליכים נגדו ובדיון שהתקיים בבית המשפט הודה העורר בקיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, לא בשל עבירות הרכוש, אלא בשל היותו תושב שטחים בעל עבר. ביום 16.5.2010 הורה בית המשפט (השופט ח' חדש) על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שנבחנה חלופת מעצר מסוימת שהוצעה על ידי העורר ונמצאה לא מתאימה. עם זאת, קבע בית המשפט כי העורר יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר, אם יציע חלופה מתאימה יותר. ביום 21.6.2010 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר וזו נידונה ביום 24.8.2010. באותו דיון, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר אשר יבחן את החלופה המוצעת. ביום 24.10.2010 התקיים דיון בסופו הורה בית משפט השלום על שחרור העורר בתנאים מגבילים. בהחלטתו מאותו יום, בית המשפט ציין כי בתסקיר שירות המבחן מיום 6.10.2010 הבהיר שירות המבחן כי חלופת המעצר שהוצעה באותו שלב, דהיינו שני אחיו של העורר העובדים בישראל, אינה מתאימה וזאת מאחר שהם לא התייצבו לפגישה שתואמה עימם עם קצינת המבחן. לאור זאת ומאחר שלעורר עבר פלילי, המליץ שירות המבחן לא לשחררו. ואולם, לאחר מכן הגיעו האחים לפגישה. שירות המבחן הגיש תסקיר נוסף. בתסקיר זה נאמר כי אחיו של העורר מבינים את משמעות הפיקוח בתנאים המגבילים, אך בשל העובדה שהם אינם יכולים לספק פיקוח הרמטי, ובשל כך שבני משפחה אחרים שהוצעו כמפקחים אינם יכולים להיכנס לתחומי ישראל וכן מקום החלופה הוא בכפר מגוריו של העורר, כפר אידנה, אשר נמצא מחוץ לתחומי ישראל, יהיה קשה לפקח על כך שהעורר יעמוד בתנאי מעצר הבית. על כן, שירות המבחן הביע בתסקיר השני התלבטות באשר ליכולת החלופה המוצעת להפחית את הסיכון הנשקף מהעורר.

3.

על אף האמור, התרשם בית משפט השלום שחלופה בביתו של העורר בכפר אידנה המשלבת פיקוח של אם העורר (שהתייצבה לדיון), יחד עם פיקוח של אחיו מהווה חלופה מתאימה. בית המשפט הוסיף כי אינו שותף לדעת המשיבה לפיה אין לשחרר לחלופת מעצר כאשר מדובר בתושב הרשות הפלסטינית. אלא, יש לבחון חלופת מעצר גם כאשר מדובר בתושב הרשות הפלסטינית וגם כאשר מקום החלופה הוא בתחומי הרשות הפלסטינית. זאת, תוך ערבויות משמעותיות יותר מהערבויות המומצאות לגבי נאשמים המשוחררים לחלופות בתחומי מדינת ישראל. בהתחשב באמור לעיל, הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית מלא, בבית אמו ובפיקוחה ובפיקוח אחד משני אחיו, תוך הפקדת ערבות עצמית, סכום מזומן, וחתימת כל אחד מן הערבים על ערבות צד ג'. בהחלטה צוין כי המבקש יהיה בתנאי מעצר בית מלאים בבית אמו, אך יותר למבקש לצאת את הבית אך ורק לסידורי האם בשעות שאחיו אינם בבית בתנאי שהוא יהיה מלווה על ידי האם בכל שעות שהותו מחוץ לבית. על החלטה זו הוגש על ידי המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערר

4.

בדיון מיום 26.10.2010 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת צ' צפת) את עררה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי אימו של העורר אינה מסוגלת להוות חלופה מתאימה בהיותה אישה קשישה, התלויה בעורר לצורך תפקודה היום יומי ואילו אחיו של העורר אינם נמצאים בבית מרבית שעות היום. לאור האמור, ומאחר שאין זו הפעם הראשונה שהעורר מבצע עבירות רכוש תוך שהייה בלתי חוקית בישראל, קבע בית המשפט המחוזי שיש לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר הנוכחי

5.

העורר טען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסל את החלופה המוצעת. שכן, בית משפט השלום בחן היטב חלופה זו והאם התייצבה לפניו ומצאה מתאימה, וכך גם שירות המבחן (לגבי אחיו של העורר). העובדה שהעורר מסייע לאם בצרכיה היומיומיים אינה פוגמת ביכולתה להציב לו גבולות ולשמש חלופה מתאימה. כן טען העורר כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לכך שהעורר עצור למעלה מ-6 חודשים, וחלוף הזמן מצדיק את שחרורו. גם ההתייחסות לעברו הפלילי של העורר מוטעית שכן מדובר בעבירות רכוש בלבד, שמטיבן אינן חמורות. בכל מקרה, הרכוש נשוא

כתב האישום

נתפס והוחזר לבעליו באותו לילה. העורר העלה גם טענה חדשה לפיה מעצרו היה בלתי חוקי. שכן, מעצרו נעשה ללא צו חיפוש וללא צו מעצר, בשטחי

A של

הרשות הפלסטינית. לטענתו, על פי החוק, בשטח A יש לפנות למועצה הפלסטינית ויש להוציא צו מעצר, על פי שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. במקרה דנן, כך נטען, לא נעשתה פניה למועצה ולא הוצא צו מעצר תוך הפעלת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לפיכך, העורר טען בהסתמכו על בש"פ 4655/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.6.2010) כי מכיוון שמדובר בעבירה שאיננה בעלת פוטנציאל מסוכנות אינהרנטי, פגם בהליכי המעצר הוא שיקול כבד משקל לטובת שחרורו של העצור. במכלול השיקולים יש להביא בחשבון את מעצרו הבלתי חוקי של העורר. בהתחשב באמור לעיל, ביקש העורר את ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ושחרורו לחלופת מעצר בביתה של אימו, בית מגוריו, הנמצא בכפר אידנה.

6.

המשיבה תמכה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. היא עומדת על כך שאמו של העורר אכן התייצבה לדיון, אך היא לא הוצעה אפילו לשירות המבחן והיא, למעשה, תהיה חלופת המעצר העיקרית. באת כוח המשיבה לא שללה בחינת חלופה אחרת בתחומי המדינה.

המדינה מפנה לדברי האם בחקירתה בבית משפט השלום: האם נשאלה מה תעשה אם היא תצטרך לצאת לרופא, האם היא תיקח את בנה עמה, והיא ענתה שהוא יהיה צמוד אליה. לטענת המשיבה, זה אינו מעצר בית ממש.

דיון והחלטה

7.

נראית לי דעתו של בית המשפט המחוזי מדעת בית משפט השלום. לכל הדעות העובדה שמדובר בתושב פלסטיני היא נתון שיש להביאו בחשבון, אף שיש גוונים של דעות בשאלה מה המשקל של נתון זה [ראו: בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008); החלטתי ב-בש"פ 8153/10 איסמעיל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2010) והאסמכתאות השונות בהן]. בית משפט השלום הורה, למעשה, על מעצר בית שאינו מעצר בית משום שבכל השעות שבהן האחים לא יהיו בבית תוכל האם לקחת את בנה עמה מחוץ לבית. אפשרות זו אינה מנטרלת חשש להימלטות מהדין. האם תהיה למעשה הערבה העיקרית אך היא לא נבחנה על ידי שירות המבחן. תמימת דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין לסמוך על חלופה זו. עם זאת שמורה האפשרות להציע חלופה ראויה אחרת.

8.

אין מקום להיזקק לטענת המעצר הבלתי חוקי שלא עלתה בבית משפט השלום.

9.

הערר נדחה.