בש"פ 4655/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום (השופט ח' לי-רן) הורה על שחרור העורר מהטעם שמעצרו בלתי חוקי. ערר שהוגש על ההחלטה לבית המשפט המחוזי (השופט ד' מינץ) התקבל ומעצרו של העורר הוארך עד לתאריך 17.6.10 בשעה 15:00. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי.

עובדות המקרה הינן כדלקמן: העורר, קטין תושב בית לחם, חשוד בפריצות לכלי רכב בתחומי העיר ירושלים. הוא נעצר בבית לחם על ידי כוח משטרה שלווה בכוח של יחידת צנחנים והובא לפני בית משפט השלום בבקשה להארכת מעצר לתקופה של 48 שעות. כאמור, הורה בית משפט השלום על שחרורו מפאת חוסר חוקיות מעצרו, בניגוד לדעתו של בית המשפט המחוזי. מההחלטות שניתנו וטיעוני הצדדים בפניי עולה כי אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בקליפת אגוז, ניתן להציג את המחלוקת בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי באופן הבא: האם מעצרו של העורר בבית לחם היה על פי דין? המחלוקת בין באי כוח הצדדים בערר שונה – הסנגורים סבורים כי צדק בית משפט השלום עת קבע שהמעצר בשלב הראשון אינו חוקי ומשכך יש להורות על שחרורו של העורר. בא כוח המדינה סבור כי חוקיות המעצר על ידי המשטרה הינה שאלה נכבדת הדורשת הכרעה. אכן, הנושא נדון על ידי פרקליטות המדינה בתקופה זו. עם זאת, דרך הגעתו של העורר לתחום השיפוט אינה מונעת מבית המשפט להורות על מעצרו, היות שבשלב הנדון נמצא העורר בשטח מדינת ישראל ונחקר לגבי עבירות שעבר בתחומה.

2.

צודקים הסנגורים כי המפתח הנורמטיבי מצוי בסעיף 1(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 הקובע: "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו". הדרישה לעוגן משפטי מפורש ראויה לנושא רגיש כגון מעצר וראויה לשיטה חוקתית. הסעיף הרלוונטי לעניינו של העורר הינו סעיף 14(א) ל חוק להארכת תקפן של תקנות-שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח – 1967 וזו לשונו:

"העברת חשוד לישראל

(א) בקשה להעביר מהמועצה לישראל חשוד, שיש לבית משפט בישראל סמכות שיפוט לגביו על פי כל דין וטרם הוגש נגדו כתב אישום, תהיה נתמכת על ידי צו מעצר של בית משפט; הבקשה לצו מעצר תוגש באישור היועץ המשפטי לממשלה, ויצוין בה כי יסוד סביר לכך שנעברה עבירה בידי החשוד."

בסעיף ההגדרות מוגדרת "המועצה": "המועצה הפלסטינית שתכונן בהתאם להסכם, ועד לכינונה – הרשות הפלסטינית כשמעמותה בהסכם". הסנגורים מדגישים כי תנאי להעברת החשוד מאזור A לישראל הוא הגשת בקשה למועצה הפלסטינית – וזאת באישורו של היועץ המשפטי לממשלה ובליווי צו מעצר. תנאים אלו לא התקיימו במקרה דנא. בהחלטתו, הפנה בית המשפט המחוזי לפסיקה של בית משפט מחוזי אחר, לפיה ההוראה האמורה אינה "קוהרנטית ולא קמה בנסיבות הדומות לשלנו חובה חוקית לפנות למועצה הפלסטינית בבקשה מוקדמת לעצור את החשוד על כל המשתמע מכך" (עמ"ת 47416-02-10 מסלאמה נ' מדינת ישראל (28.3.10)). בנוסף, בית המשפט המחוזי הפנה לסעיפים 30, 31, ו-189 ל צו בדבר הוראות בטחון [ נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מספר 1651), התש"ע – 2009 . נקבע כי על פי סעיפים אלו, כל חייל מוסמך לעצור אחר אף ללא פקודת מעצר. נגד קביעה זו, טענו הסנגורים כי ההסמכה אינה מתייחסת לעבירות שבוצעו על פי החוק הישראלי. כאמור, התובע השאיר את הנושא ב"צריך הכרעה". העניין התעורר בתקופה האחרונה בהליך אחר שהוגש על ידי הסנגוריה הציבורית, אשר הסתיים ללא צורך בהכרעה. ברם, פרקליטות המדינה מגבשת את עמדתה בסוגיה זו בימים אלה.

3.

האם בכל מקרה – גם בהנחה שהחשוד הובא אל תוך תחומי ישראל שלא כדין – מוסמך בית משפט לדון בהמשך מעצרו מכוח סמכותו כלפי תושב חוץ שעבר עבירה בתחומי מדינת ישראל? עיון בפסיקה מגלה שתשובתו של בית משפט זה לשאלה הינה בחיוב. כך נפסק משנת 1961 ועד היום. הכלל הוא כי מקום שנתונה לבית משפט בישראל סמכות עניינית לשפוט נאשם שעבר עבירה על חוקי מדינת ישראל – הסמכות אינה מושפעת מהדרך בה הובא החשוד אל תוך תחום השיפוט. כדברי השופט אגרנט בע"פ 3361/61 אייכמן נ' מדינת ישראל , פ"ד טז(3, 2033, 2067: "לא יחקור בית המשפט בנסיבות עצירתו והבאתו (של הנאשם) לתחום השיפוט". כלל זה אומץ ביחס לתושב לבנוני נגדו הוגש כתב אישום בגין עבירות של ייבוא סם מוסכן (ראו: בש"פ 9022/96 חאתם בן וידא שית נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 597 (1997)) ולאחרונה גם נגד תושב רצועת עזה שהואשם במעורבות בהעברת כספים למטרות טרור (ראו: בש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007)). באותו עניין, קבעה השופטת א' חיות:

"טענתו הנוספת של העורר בדבר "חטיפתו" לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף , תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית ); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל ,

תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי , תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו ( עניין

שית,

600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם, 10.12.06) , פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2))".

עולה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, אם כי לא דווקא מנימוקיו. במסגרת ערר זה, אין צורך להביע עמדה בדבר חוקיות פעולת המשטרה בהבאת העורר לשטחי המדינה. היה אם יוגש כתב אישום, ניתן יהא להעלות את ההשגה במסגרת התיק העיקרי.

4.

טרם סיום, מצאתי לנכון להעיר שתי הערות: הראשונה – ברי כי מצב של חוסר ודאות מטעם נציג המדינה אינו רצוי לאורך זמן ואפילו לאורך זמן שאינו רב. כמובן, נכון וראוי שהעניין יישקל בכובד ראש ובהתייחסות להיבטים צרים ורחבים. תהליך בירור שכזה דורש זמן, אך עדיין המציאות מחייבת גיבוש עמדה בהקדם ככל שניתן. שנית, נדמה שיש ממש בטענה החלופית של הסנגורים. להשקפתם, אי חוקיות המעצר לקראת הבאת העורר לבית משפט השלום מחייבת את שחרורו. עם זאת, נטען שכך או כך יש מקום לתת את הדעת לנסיבות המקרה הקונקרטי. למשל, אין דומה חשוד בביצוע פעילות עוינת לחשוד בביצוע עבירות רכוש. לדעתי, יש הגיון בגישה זו. רוצה לומר, כאשר מדובר במקרה גבולי – ואינני מביע עמדה אם זה המצב כאן – יהא לגיטימי יותר להתחשב בטענה בדבר אופן הבאת החשוד למדינת ישראל. אינני קובע נוסחה כיצד יש לשקלל את הנתון האמור. די לומר כי הוא עשוי להוות, בין יתר השיקולים, שיקול רלוונטי ואף בעל משקל כבד יותר בשלב המעצר עד סיום ההליכים. מסקנה זו מחזקת את הצורך בגיבוש עמדה על ידי המדינה, גם אם זו אינה מחייבת את בית המשפט.

5.

הערר נדחה.