בש"פ 3840/14זיב אל מחתסב נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 27.5.2014 (מ"ת 4506-05-14, השופט נ' אבו-טהה ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 4.5.2014 הוגש כנגד העורר, תושב חברון, כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )) , כליאת שווא (לפי סעיף 377 לחוק העונשין) ושהייה שלא כדין בישראל (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).

3.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר והמתלונן, תושב אשקלון בן 67, הכירו בחודש מרץ 2012 ובמספר הזדמנויות שבהן נפגשו בדירתו של המתלונן באשקלון (להלן: הדירה ) קיימו יחסי מין. ביום 8.4.2013, לאחר שהעורר והמתלונן נפגשו בדירה, ביקש העורר מהמתלונן 200 שקל. המתלונן הציע לעורר שימשוך בשבילו כסף מסניף הבנק. השניים הלכו יחד לסניף הבנק, ושם נתן המתלונן לעורר שטר של 100 שקל. לאחר שחזרו לדירה, התקשר אל העורר חבר שלו, והמתלונן הציע לעורר להזמין את חברו לדירה גם כן. בהמשך אותו יום הגיע העורר לדירה עם אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה, והוצג בפני המתלונן כעיסא (להלן: עיסא ). לאחר שהשלושה קיימו יחסי מין, תקף עיסא את המתלונן, והעורר סתם את פיו באמצעות נייר שהכניס לפיו וכן נייר דבק. לאחר מכן כפתו העורר ועיסא (להלן: השניים ) את המתלונן בעזרת חוטי חשמל. העורר לקח סכין מטבח ואיים על המתלונן שידקור אותו אם יצעק. בהמשך, הכניסו השניים את המתלונן אל ארגז המצעים של המיטה וסגרו אותה. בשלב זה גנבו העורר ועיסא את רכושו של המתלונן, ובכלל זה 4 מחשבים ניידים, מחשב נייח, טלוויזיה, מזוודות, בשמים, 2 טלפונים סלולאריים, דרכון ושני שיקים. לאחר מכן, הם עזבו את הדירה ונעלו אחריהם את הדלת, תוך שהם משאירים את המתלונן כפות וכלוא בארגז המצעים של המיטה. כתוצאה ממעשיהם סבל המתלונן ממספר חבלות ואושפז למשך יומיים.

4.

העורר נעצר ביום 28.4.2014 בחברון, על ידי שוטרי משטרת ישראל, וביום 4.5.2014 הוגש נגדו כתב האישום, כאמור.

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדו הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בבקשה נטען כי נגד

העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובכלל זה: הודעותיו של המתלונן; העימות שנערך בין המתלונן לעורר; הודעות העדים ששמעו את צעקותיו של המתלונן וקראו למשטרה; תעודה רפואית המתארת את החבלות שנגרמו למתלונן; צילומים של חוטי החשמל ונייר הדבק ששימשו לכפיתת המתלונן; שלוש הודעות שמסר העורר במשטרה ובהן הודה בביצוע השוד, אם כי טען שעיסא הכריח אותו ליטול חלק במעשים באיומים וכי אלה בוצעו ברובם על ידי עיסא.

6.

בבקשה הצביעה המדינה על קיומן של כמה עילות מעצר בעניינו של העורר. ראשית, טענה המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). שנית, נטען כי קמה בעניינו של העורר גם עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים שעניינה מסוכנות לציבור, שכן העורר ניצל את היכרותו המוקדמת עם המתלונן לביצוע שוד אכזרי ואלים. בנוסף, צוין כי לעורר עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות אלימות, רכוש והפרת הוראה חוקית, עובדה המחזקת את החשש ממסוכנותו. לבסוף נטען, כי נגד העורר קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים שכן קיים יסוד סביר לחשש משיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין לנוכח העובדה שמדובר בתושב השטחים, שנמלט לחברון לאחר ביצוע העבירות ונתפס כשהוא מתחבא מכוחות המשטרה בתוך חור בקיר מאחורי ארון המטבח.

7.

לאחר ששני דיונים בבקשה נדחו לבקשת בא-כוח העורר, ביום 19.5.2014 התקיים בה דיון שבו טענו הצדדים. המשיבה חזרה על עיקרי בקשתה ואילו העורר מיקד את טענותיו בכך שמעצרו על ידי כוחות ישראליים בשטחי הרשות הפלסטינית לא היה חוקי, לשיטתו, וכן בכך שהיה צורך לקבל את אישור מח"ש להגשת כתב האישום נגדו בשל כך שהותקף על ידי השוטרים שעצרו אותו. בנוסף לכך, הוא טען לחולשה בראיות, נוכח הפערים בין הודעותיו של המתלונן במשטרה (ובעיקר העובדה שהמתלונן לא חשף בהודעתו הראשונה את הקשר המיני עם העורר) וכן נוכח גרסתו הנגדית של העורר על כך שאולץ לבצע את המעשים.

8.

ביום 27.5.2014 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי שהאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר וכן דחה את טענותיו של העורר כנגד מעצרו בשטחי הרשות הפלסטינית (תוך הפנייה לבש"פ 1972/14 גטאשה נ' מדינת ישראל

(16.3.2014) (להלן: עניין גטאשה ) ולדנ"פ 8000/13 דעאג'נה נ' מדינת ישראל (16.1.2014) (להלן: עניין דעאג'נה )), כמו גם את טענותיו באשר לאלימות שהופעלה נגדו, לגרסתו. בית המשפט המחוזי בחן את דו"חות הפעולה של השוטרים שעצרו את העורר, את דו"ח המעצר של תחנת חברון, את הפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בהליכי המעצר ואת הודעות העורר במשטרה, וקבע כי לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שהופעלה כלפי העורר אלימות מצד השוטרים וכי טענה זו הועלתה על ידי העורר לראשונה רק בדיון בבקשה זו – ולכן לא היה מקום לקבל אישור ממח"ש עובר להגשת כתב האישום. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי בכל מקרה גם אם היה צורך באישור, כנוהל פנימי, עדין אין בהיעדרו כדי לגבש "כרסום בראיות". לבסוף דחה בית המשפט המחוזי גם את הטענות שהתייחסו להודעות במשטרה. בהקשר זה נקבע כי בשלב הראיות לכאורה אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות מקעקעות את גרסת העד כך שלא ניתן ליתן בה כל אמון. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי כנגד העורר מתקיימות שלוש עילות המעצר שנטענו –

חזקת המסוכנות, מסוכנות לביטחון הציבור וחשש להימלטות מן הדין, וכן כי בנסיבות העניין לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על ידי חלופת מעצר.

עיקרי הטענות בערר

9.

בערר שהגיש חוזר העורר על טענותיו בבית המשפט המחוזי. ראשית, טוען העורר כי בחקירתו במשטרה ביום 27.4.2014 הוא ציין שהשוטרים שעצרו אותו הרביצו לו, למרות שלא התנגד למעצר. העורר טוען בהקשר זה כי היחידה החוקרת חדלה בכך שלא העבירה את התיק למח"ש חרף טענותיו של העורר, וכתוצאה מכך הוגש כתב האישום ללא האישור הנדרש ממח"ש, כך שהוגש בחוסר סמכות. שנית, טוען העורר כי הוא נעצר בחברון (הנמצאת בשטח A ) וכי לפי סעיף 14 לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967 (להלן: חוק תקנות שעת חירום ) הייתה צריכה להיות מוגשת בקשה להעברתו לרשות הפלסטינית וכן נדרש אישור של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) לצו המעצר. לטענתו של העורר בקשה כזו לא הועברה וכן לא ניתן אישור היועמ"ש למעצר. בשים לב לכל אלה, סבור העורר כי מעצרו לא היה חוקי. בשל כך, ותוך הסתמכות על סעיף 1 ל חוק המעצרים הקובע כי אין מעצר אלא לפי חוק, טוען העורר כי יש לשחררו לאלתר (תוך הפנייה לבש"פ 4655/10 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 4 (17.6.2010), שבו נקבע כי מעצר בלתי חוקי הוא שיקול שיש להביא בחשבון לצורך הכרעה בשאלת שחרורו של עצור) . העורר מוסיף וטוען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, פסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי שאלת חוקיות המעצר ופגיעה בזכויות העצור יכולה להיבחן אף בהליכי המעצר ולא רק בהליך העיקרי, ואף בכך יש בה כדי להשפיע על הערכת עוצמת הראיות ועילת המעצר .

10.

לגופו של עניין, העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל לכרסום בראיות, הנובע מהסתירות הרבות בין הודעות המתלונן. העורר מוסיף ומפרט כי בהודעתו הראשונה של המתלונן בבית החולים הוא סיפר רק על השוד והחסיר פרטים לגבי טיב היחסים בינו לבין העורר, שהתגלו רק אחרי שהמשטרה מצאה בדירה ממצאים המעידים על קיום יחסי מין. כמו כן, בהודעה נוספת של המתלונן הוא טען כי דווקא עיסא אחז בסכין (עובדה שלשיטת העורר תומכת בגרסתו לפיה חשש מעיסא שהיה מזוין בנשק). בנוסף, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא בחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר – מעצר בית מלא בפיקוח של דודו, שהוא תושב ירושלים המוכן לערוב לו ולפקח עליו. העורר טוען כי עובדת היותו תושב הרשות הפלסטינית לא צריכה להיות לו לרועץ בהקשר זה. בא-כוח העורר מציין כי הוא הסתיר זמן רב את נטיותיו המיניות מסביבתו ולכן הוא סבור ששחרורו לחלופת מעצר בבית דודו תבטיח את שלומו גם מבחינה זו. לבסוף, בא-כוח העורר מתייחס אף לכך שהמעורב האחר בעבירות, המתגורר ביריחו, ושלטענת העורר חלקו אף דומיננטי יותר, לא הועמד לדין ולא נעצר.

11.

המשיבה דוחה את כל טענותיו של העורר.

12.

ראשית, דוחה המשיבה את הטענות המשפטיות העקרוניות שהעלה העורר. בכל הנוגע לטענה בדבר קבלת אישור מח"ש להגשת כתב אישום במקרה שבו הועלתה טענה של אלימות שוטרים, הצביעה באת-כוח המשיבה על כך שלפי הנחיות פרקליט המדינה, הדרישה לאישור מח"ש קיימת רק כאשר העבירה המיוחסת לחשוד היא עבירה כלפי שוטר (הנחיה 2.18 "מדיניות התביעה בתיקי חקירה בהם חשוד בביצוע עבירה כלפי שוטר מתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר" הנחיות פרקליט המדינה (2008)). בכל הנוגע לטענה שהתייחסה לביצוע המעצר בשטח A הפנתה באת-כוח המשיבה לפסיקתו של בית משפט זה לפיה אף במקרה של מעצר שנעשה שלא כדין בית המשפט קונה סמכות לדון בהליך המעצר, והטענות הנוגעות לכך אמורות להיות מועלות במסגרת ההליך העיקרי (תוך הפנייה לעניין גטאשה ול עניין דעאג'נה , שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי) .

13.

שנית, המשיבה סבורה כי אף לגופם של דברים יש הצדקה למעצר – תוך הדגשת

המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לעורר (שכללו את השארת המתלונן, אדם בן 67, כשהוא כלוא בארגז מצעים ופיו מכוסה), והעובדה שנעצר רק לאחר כשנה, בנסיבות שבהן נמלט אל שטחי הרשות הפלסטינית ואף התחבא מפני השוטרים.

14.

בהתייחס למי שלטענת העורר הוא המעורב הנוסף מצביעה באת-כוח המשיבה על כך שהמתלונן לא זיהה את תמונתו במסדר הזיהוי שנערך על יסוד תמונות שהוצגו לו, ובהן תמונת מי שלטענת העורר היה המעורב הנוסף.

דיון והכרעה

15.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים עמדתי היא שדין הערר להידחות.

16.

בנסיבות העניין, השאלה המרכזית שעמדה בפני, בסופו של דבר, נסבה על החששות הנוגעים למסוכנותו של העורר ולהימלטותו מן הדין, ולא על הטענות המשפטיות המקדמיות שהעלה בא-כוחו של העורר. כפי שציינה באת-כוח המשיבה, הנחיות פרקליט המדינה בכל הנוגע לקבלת אישור להגשת כתב אישום אינן חלות במקרה דנן, שכן הן מתייחסות אך לחשוד בעבירות כלפי שוטרים, המתלונן על שימוש בכוח מצד שוטר. כמו כן, ההלכה הנוהגת היא כי סמכותו של בית המשפט לדון בשאלת מעצרו של נאשם אשר הובא בפניו אינה מושפעת מדרך הבאתו ומעצרו של הנאשם (בכפוף לכך שיוכל להעלות טענות בדבר חוקיות המעצר בהליך העיקרי) (ראו: עניין דעאג'נה , בפסקה 17). בנוסף יש לציין כי משלא זוהה המעורב הנוסף במסדר הזיהוי שנערך, נחלשת במידה רבה טענת ההפליה שהשתמעה מן הטענות.

17.

גם דין הטענות בדבר הכרסום בראיות להידחות. המתלונן הסביר את העובדה שתחילה נשמטו מגרסתו חלק מן הפרטים מהקשורים ברקע לאירועים בכך שהתבייש לחושפם. הסבר זה מתקבל על הדעת בנסיבות העניין ואין בו די כדי להחליש את התשתית העובדתית על-פי אמות המידה הנהוגות בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה, במיוחד כאשר מדובר בגרסה הנראית מפורטת, נטועה במקום ובזמן, ונתמכת בממצאים רבים שנמצאו במקום האירוע (ובהם נייר דבק שנמצא במי האסלה, כבלי חשמל חתוכים וקשורים, ארנק שנמצא ריק וזרוק בכיור המקלחת וכיוצא באלה), כמו גם בעדויות השוטרים שמצאו את המתלונן בדירה.

18.

על כך יש להוסיף כי מצאתי את טענות המשיבה בכל הנוגע למסוכנות העולה מן העורר ולחשש להימלטותו מבוססות היטב בנסיבות העניין. אין ספק שהעורר נטל חלק בעבירות שביצוען היה כרוך באלימות ובערלות לב כלפי המתלונן. כמו כן, מעצרו התאפשר רק לאחר זמן רב. אמנם, העורר טען שלא ידע כי הוא מבוקש, אולם די בכך שאצביע על נסיבות מעצרו, כשהוא מתחבא בפני השוטרים בפינה נסתרת בביתו. אם כן, בענייננו אין מדובר בחשש הפוטנציאלי שתושב הרשות הפלסטינית יתחמק מאימת הדין, חשש העשוי להיות ניתן להפגה. חשש זה התממש בנסיבות העניין.

19.

מכל הטעמים האמורים, הערר נדחה.