פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5513/13
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המערער:
גיאוי האני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על מעצר עד תום הליכים –
תיק עמ"י 11844-07-13 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
תאריך הישיבה:
ז' באלול התשע"ג
(13.8.2013)
בשם המערער:
עו"ד אביב סטרול
בשם המשיבה:
עו"ד עדי שגב
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת
ר'
יפה כץ )
מיום 10.7.2013 בעמ"י 11844-07-13, בגידרו נדחה ערר המבקש כנגד החלטת בית משפט השלום באשקלון לפיה הורה בית המשפט (השופטת נ' שמואלי-מאייר ) על מעצרו עד לתום ההליכים (החלטה מיום 10.6.2013 במ"ת 6571-06-13).
1.
ביום 26.5.2013 נעצר המבקש ברכב בכיכר תרקומיא, אגב מעצרו של אחר שלגביו היה מידע מודיעיני. ביום 4.6.2013 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לפיו, ביום 7.5.2013 התפרץ בצוותא חדא עם אחרים (להלן, ביחד: הפורצים ) לדירה במושב ניר ישראל , תוך שהם קורעים את רשת החלון ונכנסים לדירה בכדי לבצע גניבה. יצוין כבר כעת כי באותה עת, לא היה למבקש, תושב הרשות הפלסטינית, אישור כניסה ושהייה בשטח מדינת ישראל. בעל הדירה (להלן: המתלונן ) שהבחין בפורצים, החל רץ לעבר סלון הדירה ומקל בידו, ואלו נמלטו ממנה והמתלונן דולק אחריהם. המתלונן נאבק בפורצים, שהשליכו לעברו אבנים אשר פגעו בפניו, ונמלטו מהמקום. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות והמטומות בפנים ובכל חלקי גופו.
בגין מעשים אלו הואשם המבקש בהתפרצות למקום מגורים לשם ביצוע עבירה – עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ביחד עם סעיף 29(א) לחוק; תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר – עבירה לפי סעיף 382(א) לחוק; וכניסה לישראל שלא כחוק – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ).
2.
במקביל להגשת כתב האישום, ביום 4.6.2013 ביקשה המשיבה להאריך את מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לפיהן ביצע המבקש את המיוחס לו, והראייה העיקרית היא כובע הנושא את ה- DNA של המבקש ואשר נתפס בזירת ההתפרצות; כי קמה נגדו עילת מעצר לנוכח היסוד הסביר לחשש, כי יסכן את רכושו של הציבור ואת רכושו באם ישוחרר, כפי שעולה מהעבירות המיוחסות לו; כי קיים חשש שהמבקש יתחמק מהליכי המשפט בעניינו, ואף יסכן את שלום הציבור, לאור העובדה כי מדובר בתושב הרשות הפלסטינית, שנכנס לשטחי מדינת ישראל שלא כחוק ומבלי בדיקת הרשויות. כן צוין, כי למבקש ארבע הרשעות קודמות בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל ועבירות רכוש, וכי הורשע בבית משפט צבאי בשתי עבירות של נסיון לשוד ונדון בגינן לעונש מאסר בפועל של 28 חודשים, ממנו השתחרר אך לאחרונה.
3.
המבקש כפר באישומים נגדו וטען להיעדר ראיות לכאורה, באשר מבדיקת ה- DNA עולה כי נמצאו מספר פרופילים, כך שהמבקש אינו היחיד שחבש את הכובע, ומדובר בחפץ נייד. המשיבה מצידה גרסה, כי הפרופיל של המבקש הוא הדומיננטי מבין הפרופילים המתאימים ל- DNA שנמצא בכובע.
בנוסף, טען בא כוח המבקש, כי מדובר במעצר בלתי חוקי, שכן הוא בוצע בשטחי הרשות הפלסטינית (שטח A ), ברכב פלסטיני עם לוחיות רישוי פלסטיניות, ללא שניתנו האישורים הנדרשים למעצר שכזה. באת כוח המשיבה גרסה, כי המעצר התבצע באחד מכבישי הגישה המצויים בשליטה ישראלית, ולאחר שהמבקש הוכרז כדרוש לחקירה.
4.
בהחלטתה מיום 10.6.2013 (מ"ת 6571-06-13), קבעה השופטת נ' שמואלי-מאייר , כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, הגם שאינן חזקות. באשר לטענה ביחס לאי חוקיות המעצר, נקבע כי המבקש לא הוכיח, ולו לכאורה, מהו מעמדו המשפטי הבינלאומי של שטח הרשות הפלסטינית בו נעצר המבקש, ומשכך נדחתה הטענה בהקשר זה. בשורה התחתונה הורתה השופטת נ' שמואלי-מאייר על הארכת מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים, בשים לב לאופיין של העבירות המיוחסות לו – עבירות רכוש, בבית מגורים, באישון לילה ותוך הפעלת אלימות; העובדה כי מדובר בתושב הרשות הפלסטינית; עברו הפלילי המכביד, והיעדר חלופת מעצר הולמת נוכח המסוכנות של המבקש.
5.
כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערר בו חזר על טענותיו הן במישור הראיות לכאורה והן במישור המעצר הבלתי חוקי. נטען, כי המעצר בוצע בשטחי הרשות הפלסטינית, ובניגוד לחוק ולהארכת תוקפן של תקנות שעת החירום (יהודה ושומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשע"ב-2012, לא הוגשה בקשה לרשות הפלסטינית והמעצר לא אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה. כן נטען, כי בניגוד להחלטת השופטת נ' שמואלי-מאייר , לפיה המעמד המשפטי הבין-לאומי של מקום המעצר לא הוכח, הרי שנטל הוכחת חוקיות המעצר רובץ לפתחה של המשיבה, ומשלא עמדה בו, יש לזקוף זאת לחובתה. בשולי הדברים נטען, כי ביום הפריצה שהה המבקש בכפר אדנה, וכי באמצעות בדיקת איכוני הפלאפון שלו על ידי המשיבה ניתן היה לתמוך בטענת אליבי זו של המבקש, אולם המשיבה בחרה שלא לבצע בדיקה שכזו.
6.
דיון בערר התקיים בפני השופטת ר'
יפה כץ ביום 10.7.2013 (עמ"י 11844-07-13). בהחלטה נדחה ערר המבקש על שני ראשיו. הודגשה המהימנות הגבוהה של ראיות המבוססות על דגימת DNA , ונקבע כי בחינת עוצמת הראיה נוכח הספקות הסטטיסטיים שהועלו, ראוי שתיעשה במהלך שמיעת הראיות בתיק העיקרי. אשר לסוגיית חוקיות המעצר נקבע כי "על פני הדברים ומתוך תיק החקירה עולה כי העורר נעצר במקום שהוא בתחומי האחריות של מדינת ישראל, ולא הוצג אפילו בדל ראיה כדי לסתור ראיה זו".
7.
מכאן לבקשה שבפניי, בגידרה חזר המבקש על טענותיו בערכאות הקודמות, במישור הראיות לכאורה ובמישור חוקיות המעצר. במישור האחרון, הצביע המבקש על הסתירה לכאורה בין החלטות הערכאות דלמטה – בעוד שבבית משפט השלום נקבע כי המעצר בוצע בשטח שבשליטה פלסטינית אך לא הוברר מהו מעמדו המשפטי, הרי שבבית המשפט המחוזי נקבע כי המעצר התבצע בשטחי מדינת ישראל.
8.
ענייננו בבקשה בגלגול שלישי. איני רואה טעם להידרש לסוגית הקריטריונים למתן רשות לערור לפי
סעיף 53 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) (לגישות השונות ראו, לדוגמה, בש"פ 2516/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (11.4.2013); בש"פ 5148/13 חסן נ' מדינת ישראל
(21.7.2013); בש"פ 5572/13 שרלו נ' מדינת ישראל (24.7.2012)). דומני, כי גם על פי הגישה המצמצמת ראוי היה ליתן רשות לערור במקרה דנן, נוכח הסתירה הלכאורית בין החלטת בית משפט השלום, להחלטת בית המשפט המחוזי לגבי הטענה לאי חוקיות המעצר.
9.
בעקבות הדיון בבקשה, נתברר כי על-פניו, במישור העובדתי, אין ממש בטענה לאי חוקיות המעצר, נוכח טענת המשיבה כי המעצר בוצע בשטח C שבשליטה בטחונית של ישראל, על כביש 35. כך נטען על ידי התובעת כבר בהליך בפני בית משפט השלום, ונוכח טענת המבקש, המציאה המבקשת זכ"ד שנכתב על ידי מבצע המעצר. יש להצר על כך שהזכ"ד נכתב לצורך הדיון בבקשה דכאן, ונמסר לראשונה לב"כ המבקש במהלך הדיון בפני, שהרי הטענה הועלתה, כאמור, כבר בבית משפט השלום. אך בהינתן טענה זו, וגם אם יש ספק עובדתי לגבי מקום ביצוע המעצר, הרי שהמקום לבירור נקודה זו הוא בהליך העיקרי.
למעלה מן הצורך, גם בהנחה שהמעצר בוצע בשטח A כטענת המבקש, וגם בהנחה כי עקב כך מדובר במעצר בלתי חוקי, חוקיות ההליך אינה מושפעת מהדרך בה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה, ומכל מקום, ההליך העיקרי הוא המקום המתאים ל בירור השאלה (החלטת השופטת א' חיות
בבש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל בפסקה 4 והאסמכתאות שם (17.1.2007), וראו הערתו של השופט נ' הנדל בבש"פ 4655/10 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 4
(17.6.2010)).
10.
אשר לטענותיו של המבקש במישור הראיות לכאורה, הרי שאלו אינן חורגות מעניינו הפרטני, ואיני סבור כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה על פניה או פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות המבקש, כך שאין מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" בנושא זה.
11.
סופו של דבר, כי הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה התערבות בהחלטה לעצור המבקש עד תום ההליכים, ודינה להידחות.
ניתנה היום, ז' אלול התשע"ג
(13.8.2013).
ש ו פ ט