בש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל) מיום 25.12.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

בכתב האישום מיום 23.10.2006 מואשם העורר, תושב רצועת עזה בחברות בארגון הג'יהאד האיסלמי, שהוכרז כארגון טרוריסטי (להלן: הארגון ). כן מואשם העורר בכך שבעקבות פנייתו של עבד עטואן, האחראי על העברת הכספים ממפקדות הארגון בסוריה ובלבנון לראשי החוליות הצבאיות ברפיח, החל העורר מאז שנת 2003 לבקר את הדיווחים הכספיים של ראשי חוליות צבאיות בארגון ואף שילם חשבונות שונים ואישר העברות כספים לראשי החוליות הצבאיות, למימון ביצוע פיגועים ולרכישת כלי-נשק, מטעני חבלה ותחמושת וכן מחרטות ליצור נשק ומשגרים. כמו כן נטען בכתב האישום כי העורר מילא תפקיד בהנהלת הארגון, השתתף בישיבות הוועדה המנהלת של הארגון והיה מעורב ביישוב סכסוכים בין חברי הארגון, כל זאת במטרה לפגוע בבטחון המדינה. בגין מעשים אלה, מיוחסות לעורר עבירות של חברות ופעילות בארגון טרוריסטי; פעולה אסורה ברכוש למטרות טרור; ניסיון למתן אמצעים לביצוע פשע; קשירת קשר לפשע ולעוון.

2.

בהחלטתו מיום 25.12.2006 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט (סגן הנשיא נ' הנדל) קבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את אשמתו של העורר, ובהן שתי הודאות שמסר בחקירה וכן ראיות שנתפסו אצלו (מסמכי ניהול הדוחות הכספיים של הארגון, רעלות, רובה ומחסניות), המשמשות כ"דבר מה נוסף" להודאות. עוד ציין בית המשפט כי החוקר תרגם את הודאותיו של העורר לשפה הערבית, ועל כן העובדה שההודאות נרשמו בעברית, אינה שוללת את משקלן הראייתי. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף בטענת העורר לפיה נחטף לארץ לצורך מעצרו אין כדי לשלול את קיומן של הראיות לכאורה נגדו. אשר לעילת המעצר, קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר עודדו ותמרצו פעולות טרור ובכך יש כדי להעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו. לבסוף ציין בית המשפט כי העורר לא הציע כל חלופת מעצר, ובנסיבות אלה הורה כאמור על מעצרו עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה נגדו, שכן הוא אינו חבר בארגון אלא שימש כמנהל חשבונות וכל תפקידו התמצה בתיעוד ורישום של הוצאות והכנסות. העורר אף טוען כי יש לפסול את הודאתו, שכן זו נגבתה ממנו בעברית שהינה שפה זרה לו, ועוד הוא טוען כי הראיות שנתפסו אצלו לא שימשו לפעילות טרוריסטית (לטענתו כיסויי הראש נרכשו לצורך אירוע חברתי לחברי הארגון והרובה שימש להגנתו האישית). כמו כן טוען העורר כי "יישוב סכסוכים ולו בין עבריינים פליליים או ביטחוניים, לא יכול להיחשב עבירה ודאי לא עבירה המוגדרת פשע". בנוסף מלין העורר על כך שנעצר ונחטף מאזור הנמצא תחת ריבונות הרשות הפלסטינאית. לטענתו, חטיפה זו מהווה "התערבות בוטה בענייניה של רשות עצמאית אחרת", וכי בכל מקרה לא היה מקום לעוצרו שכן הוא כלל לא נטל חלק בפעילות טרור. טענה נוספת בפי העורר היא כי הוא מופלה לרעה לעומת אלפי תושבים אחרים בעזה שלא נעצרו למרות שניתן לייחס להם פעילות דומה לזו המיוחסת לו ואף חמורה יותר. לחלופין טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא בחן חלופת מעצר בעניינו. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכן קיימת עילת מעצר הנובעת ממסוכנותו. אשר לטענות העורר לעניין דרך הבאתו לישראל, עמדת המשיבה היא כי מקומן של טענות אלה במסגרת הדיון בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר. מכל מקום טוענת המשיבה כי במסגרת הפעילות הצבאית המתבצעת ברצועת עזה מאז יציאת כוחות צה"ל ממנה נעצרים חשודים בעבירות ביטחון וזאת מכוח דיני המלחמה המאפשרים לעצור את מי המסכנים את בטחון המדינה וחייליה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הסמכות להעמיד לדין בישראל חשוד בעבירות נגד ביטחון המדינה קמה מכוח סעיף 13 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 העוסק בעבירות חוץ "נגד המדינה או העם היהודי", וכי סמכות זו אינה מושפעת מדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט.

4.

דין הערר להידחות. בידי המשיבה ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ובראשן הודאותיו בחקירה. בהודאות אלה ציין העורר כי בדק חשבונות הקשורים לפעילות צבאית נגד ישראל וכן כי השתתף בישיבות הוועדה המנהלת של הארגון, בהן דנו בבעיות התקציב של הארגון ובחלוקת תקציבים לפעילים ברפיח. זאת ועוד, נתפסו אצל העורר ראיות שונות המחזקות הודאות אלה ותומכות בהן וביניהן מסמכי ניהול ודוחות כספיים של הארגון, רעלות, רובה ומחסניות. גרסת העורר בהליכי המעצר לפיה שימש כמנהל חשבונות בארגון תומכת אף היא בראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לו. הניסיון לצייר פעילות זו כפעילות אזרחית תמימה כבר נדחה בעבר בבית משפט זה אשר קבע כי ככל שמדובר במעורבות בארגון טרור "לא ניתן לבודד בין הפונקציה האזרחית לפונקציה הצבאית בפעילותו של הארגון, וכל אבחנה והפרדה ביניהם היא מלאכותית ושגויה. הפונקציה האזרחית מזינה את התכלית הצבאית, והתכלית הצבאית מספקת את העילה והתכלית לפעילות הכספית האזרחית ולהזרמת המימון הנדרש לפעילות הארגון, ובכלל זה גם למעשי עזרה לנזקקים, ולקיום פעילויות חברתיות בין צעירי הארגון כדי לעודד את מעורבותם והשתייכותם לארגון" (בש"פ 6552/05 עבידאת נ' מדינת ישראל , תק על 2005(3), 2120, פיסקה 11 (2005)). עילת המעצר בשל מסוכנותו של העורר קמה נוכח הפעילות בארגון טרור המיוחסת לו כאמור, ונוכח מטרת הארגון לפגוע בביטחון המדינה ובבטחון אזרחיה (ראו: סעיפים 21(א)(1)(ג)(2) ו-35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 וכן בש"פ 8900/04 גול נ' מדינת ישראל , תק על 2004(4) 333, פיסקה 5 (2004)). חזקת מסוכנות סטטוטורית זו העומדת כנגד העורר לא הופרכה בענייננו ומשכך אין זה המקרה המתאים לחלופת מעצר.

טענתו הנוספת של העורר בדבר "חטיפתו" לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף , תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית ); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל ,

תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי , תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו ( עניין שית,

600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם, 10.12.06) , פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2)).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.