בש"פ 2742/09 אחמד אבו זאיידה נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד ) בגדרו נדחה ערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג ) בגדרה הוחלט שהעוררים ישהו ב"מעצר בית מלא" עד לתום ההליכים כנגדם בת.פ (שלום – י-ם) 1488/09.

2.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים המייחס להם עבירה של פריצה לדירה במטרה לבצע גניבה, גניבה וכן החזקת מכשירי פריצה. על פי הנטען בכתב האישום, העוררים התפרצו לדירה ברחוב הפורצים 30 בירושלים במטרה לבצע גניבה וכן ביצעו גניבה. בכתב האישום נאמר כי העוררים הגיעו למקום הפריצה באמצעות רכב שכור שבו נהג העורר 1. הוא הוריד את העוררים 3-2 בסמוך לבית ונסע מהמקום. העוררים 3-2 הגיעו לבית ופרצו אותו בכך שעיקמו את לשונית החלון בסלון הבית. הם נאשמים כי גנבו מהבית צמיד זהב ושרשראות שונות השייכות למתלוננת, המתגוררת בבית. לאחר מכן הם יצאו מן הדירה ונכנסו בריצה לרכב שהמתין להם במקום ושלושת העוררים נסעו מהמקום. הם נעצרו על ידי שוטרים שעקבו אחר הרכב, שבו נמצא הרכוש שנגנב מן המתלוננת וכן אמצעי הפריצה.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש גם מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. ב"כ העוררים הסכים לקיומן של ראיות לכאורה והדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר, לאחר שנקבע כי קיימת עילת מעצר כנגד העוררים, הנלמדת מן המעשים המיוחסים להם. בית משפט השלום הנכבד קבע עם זאת כי במקרה דנן יכולה חלופת מעצר להשיג את מטרת המעצר ועל כן הורה של שחרורם של העוררים לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בבתים שונים בעין נקובא וכן הורה כי העוררים יפקידו, כל אחד, סכום של 5,000 ש"ח, יחתמו על התחייבות עצמית בסך 5,000 ש"ח וימציאו ערבות צד ג' בסכום של 5,000 ש"ח גם כן. כן הורה בית משפט השלום כי ייערך תסקיר בעניינם של העוררים. תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם של העוררים המליצו על שחרורם לחלופת מעצר באיזוק אלקטרוני. בית משפט השלום עיין בתסקירים והחליט כי איננו רואה לנכון להוסיף רכיב של איזוק אלקטרוני לתנאי שחרורם בערובה של העוררים, בהתחשב בכך שלא הפרו את תנאי השחרור בלא איזוק אלקטרוני. בית משפט השלום הנכבד ציין בהחלטתו כי יש לזרז את משפטם של העוררים, שכן תנאי השחרור לא מאפשרים להם לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. בהחלטה צוין כי היא מבוססת על העובדה שבכתב האישום מדובר בעבירה של התפרצות במטרה לבצע גניבה של שלושה שחברו כאחד ולפיכך לא ניתן בשלב זה לאיין את המסוכנות באמצעות חלופת אחרת שתאפשר לעוררים לצאת את ביתם.

4.

העוררים הגישו ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי הנכבד, בו הדגישו את מצוקתם הכלכלית כתוצאה מתנאי השחרור המגבילים. בית המשפט הנכבד קמא דחה את הערר בקבעו כי בית משפט השלום איזן כראוי בין החשש למסוכנות העוררים לבין הצורך למצוא חלופת מעצר הולמת שיש בה כדי להפיג את המסוכנות של העוררים. עם זאת ציין בית המשפט הנכבד קמא כי ייתכן ויהיה מקום לעיון מחודש בהחלטה, לאחר שיתברר המועד שבו ייקבע התיק להוכחות.

5.

כנגד החלטה זו מכוון הערר שלפני. העוררים טוענים כי המועד שנקבע לשמיעת התיק הוא 10.6.2009 ומדובר במועד רחוק, המצדיק בחינה מחדש של התנאים המגבילים שבהם הם מצויים במסגרת חלופת המעצר. העוררים מדגישים כי העבירה המיוחסת להם היא עבירת רכוש בודדת וככזו, אין היא מצדיקה חלופת מעצר כה מגבילה וחמורה. העוררים מציינים עוד כי אף שיש להם עבר פלילי מסוים, אין בכך כדי לחייב את שחרורם בתנאים המגבילים שנקבעו. בהקשר זה נטען כי: לעורר 1 ישנה הרשעה בעבירה של החזקת כלי פריצה ולא בעבירת פריצה ממש (אם כי מצוין בערר שלחובת העורר 1 ישנו מעצר על תנאי בר הפעלה בגין הרשעה זו); עורר 2 הורשע בעבר בעבירה של שוד, אך הדבר היה לפני כעשר שנים ואילו לעורר 3 יש עבר פלילי מסוים, אך הוא איננו רלבנטי לעבירה המיוחסת לו כעת. העוררים שבים איפוא וטוענים גם בפני כי היה על הערכאות דלמטה להתחשב בכך שהעוררים צריכים לפרנס את משפחותיהם וכי הם עמדו בכל התנאים שנקבעו להם בחודש הראשון להיותם בחלופת המעצר.

6.

בדיון שנערך בפני הביע ב"כ המדינה את התנגדותו לערר בציינו כי מדובר בתיק "קטן" יחסית, ששמיעתו אמורה להתחיל ולהסתיים כבר בישיבה שנקבעה ל-10.6.2009. עוד הדגיש ב"כ המדינה כי בניגוד לנטען על ידי העוררים, תנאי השחרור שנקבעו להם אינם כה מחמירים וסכומי ההפקדות שקבע בית משפט השלום הנכבד הם, יחסית, מינימאליים, בפרט בהתחשב בעבירה המיוחסת להם ובכך שמדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי ובכך שחלופת המעצר שנבחרה לבסוף הינה מגבילה פחות אפילו מזו ששירות המבחן המליץ עליה.

7.

לאחר עיון בערר ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

העבירה המיוחסת למעוררים הינה עבירה חמורה ונסיבות ביצועה הנטענות מלמדות על תעוזה פלילית מצד העוררים. אף אם עבירת ההתפרצות, כשלעצמה, איננה החמורה שבספר החוקים, אין להקל בה, ובהשלכותיה, ראש. יפים לענייננו דבריו של חברי, השופט א' רובינשטיין , בפרשה דומה:

"עבירות רכוש אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אובדן הביטחון והייאוש הקודר של קורבן העבירה... על בית המשפט לתת יד במאבק באלה, ולעניין המסוכנות - לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין מקצוע רחמנא ליצלן"

(בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)

ועיינו עוד: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998).

נסיבות ביצוע העבירה מקימות, איפוא, עילת מעצר כנגד העוררים. בית משפט השלום הנכבד השתכנע כי חלופות המעצר שהוצעו (מעצר בית מלא) מצליחות להשיג את מטרת המעצר, תוך פגיעה פחותה בזכויותיהם של העוררים והחליט לשחררם לחלופת אלה. החלופות שנבחרו הינן חלופות סבירות, ותנאי השחרור – אף שאינם מאפשרים לעוררים לעבוד – הינם תנאים סבירים, שמאזנים כראוי בין המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים לבין זכויותיהם.

8.

ויודגש, אין זו ההיתקלות הראשונה של העוררים עם החוק. העורר 1 הורשע בעבר ארבע פעמים בעבירות של סיוע לשוהים בלתי חוקיים, איומים והחזקת מכשירי פריצה. כמו כן, תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים בר הפעלה. העורר 2 הורשע בעבר בביצוע שוד מזוין וגם ריצה עונש מאסר בן 18 חודשים בגין הרשעתו זו. העורר 3 הורשע בסיוע לשוהה בלתי חוקי ובעבירות שונות על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 , בגינן נדון ל-21 ימי מאסר בפועל ולחודשיים מאסר על תנאי לשנתיים.

9.

בכל הנוגע למועד משפטם של העוררים, המועד שנקבע (10.6.2009) הינו מועד קרוב יחסית, ועל פי ההערכה שנמסרה בדיון שהתקיים בפני, המשפט לא צפוי להימשך זמן רב. היה ויתארך המשפט מעבר למועד האמור שמורה, כמובן, לעוררים הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורם בערובה.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.