פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
6620/07 - א'
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
העורר:
אליאס פחימה
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת בב"ש 2342/07 שניתנה בידי כב'
השופט ב' ארבל
בשם העורר:
עו"ד בני הראל
בשם המשיבה:
עו"ד ערן לוי זקש
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל ), מיום 11.7.07 אשר קבע תנאים לשחרורו של העורר, לאחר שמצא כי יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
1.
ביום 28.6.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בצפת כתב אישום בגדרו נטען, כי ביום 5.6.07 התפרץ העורר לבית מגורים, ונכנס לתוכו בכוונה לבצע גניבה. בגין האמור הואשם העורר בעבירה של כניסה למגורים בכוונה לבצע עבירה, לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, ובית-משפט השלום (כב' השופט ב' פיילס ) קיבל את הבקשה בהחלטתו מיום 2.7.07. בהחלטה צוין, כי בא-כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, וכי המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב קיומה של עילת מעצר, ולחלופין, סביב האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי עבירות הרכוש המיוחסות לעורר אינן מקימות, כשלעצמן, עילת מסוכנות אולם
עברו הפלילי המכביד של העורר, מלמד על הסיכון הנשקף ממנו לביטחון הציבור, ומכך עולה כי העורר "הוכיח כי בעת שהוא מתהלך חופשי נשקפת ממנו סכנה לציבור ולרכושו, וכי אין לסמוך עליו לקיים תנאי שחרור". לאור האמור, החליט בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.
נגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ ), אשר החזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך בחינת חלופת מעצר, בהחליטו כי משנקבע
כי לא קמה עילת מעצר, לא ניתן להתייחס לעברו הקודם של העורר כמקים עילה כזו. בית משפט השלום (כב' השופט ב' פיילס ) בחן את החלופה והורה על שחרורו של העורר למעצר בית חלקי בשעות הלילה, בכפוף לערבות עצמית וערבויות צד ג' בסך של עשרת אלפים ש"ח כל אחת. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, אשר קבע כי על המשיבה לערור תחילה על החלטת בית משפט השלום, בפני בית המשפט המחוזי. לפיכך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' ארבל ) אשר קבע ביום 11.7.07, כי אין הוא רואה מקום לשנות מהחלטה קודמת באשר לשחרורו של העורר בתנאים, אולם נוכח מסוכנותו יש להתנות את שחרורו ממעצר בכך שיהיה נתון במעצר בית מלא.
3.
מכאן הערר שלפני בגדרו טוען בא-כוח העורר, כי בעניינו של מרשו לא מתקיימת עילת מעצר. לפיכך, טוען בא-כוח העורר, רשאי בית המשפט מכוח סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) לקבוע תנאים אשר יבטיחו את התייצבות העורר להמשך משפטו, הא ותו לא. מעצר בית אינו נדרש, אליבא דידו, כדי להבטיח את התייצבותו של העורר להמשך משפטו. עוד מוסיף בא-כוח העורר וטוען כי מרשו מקפיד על תנאי שחרורו, ואף מצוי בהליך שיקומי, אולם מגבלות שחרורו מקשות עליו עד מאוד בהקשר זה.
המדינה טענה לפניי, כי בנסיבות המקרה דנן קמה חזקת מסוכנות לביטחון הציבור מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. המסוכנות הרבה בעניינו של העורר, נלמדת מן המעשה, ומן העובדה שהעורר צבר לחובתו הרשעות רבות בעבירות רכוש, אלימות וסמים, כשמרבית העבירות בוצעו בסמיכות זמנים. לסיכום טענה המדינה, כי תנאי שחרורו הנוכחיים של העורר הינם הרף התחתון הנדרש לצורך איון מסוכנותו, ולפיכך אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.
4.
לאחר שקילת טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.
עיקר המחלוקת נסב על קיומה של עילת המסוכנות. העורר מואשם בעבירת רכוש אשר אינה מקימה חזקת מסוכנות מכוח הדין. בצד האמור, נפסק לא אחת, כי במקרים מתאימים, ניתן להורות על מעצרו של נאשם בגין המסוכנות הנשקפת ממנו, גם בעבירות מסוג זה (ראו בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998), להלן: בש"פ רוסלן ; בש"פ 8746/04 פלד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 2.11.04)). כמו כן נקבע כי על קיומה של עילת מעצר ניתן ללמוד משניים: טיב המעשה, וטיבו של העושה (ראו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, 640-641). משכך, גם מקום בו העבירה המיוחסת ונסיבות ביצועה אינה מצביעה על מסוכנות כשלעצמה, וברגיל לא תקים עילת מעצר,
הרי השילוב בין העבירה המיוחסת לבין קיומו של עבר פלילי עשיר בעבירות דומות מצד הנאשם, יכול שיצביע על המסוכנות הנשקפת מצידו לשלומו ובטחונו של הציבור; ולפיכך יקים עילת מעצר (השוו: בש"פ 3906/00 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2000)).
מן הכלל אל הפרט. עברו הפלילי של העורר, כפי שהוא עולה מגיליון הרישום הפלילי שלו, הוא חמור ומכביד. הרשעותיו הקודמות בעבירות רכוש, מלמדות על ביצוע עבירות רכוש באופן שיטתי ובהיקף ניכר. העורר ביצע במשך עשרים השנים האחרונות לא פחות מ-44 עבירות קודמות, ביניהן
עבירות גניבה והתפרצות רבות, כמו גם עבירות אלימות חמורות ועבירות סמים. לאורך השנים ריצה מאסרים ממושכים. השילוב בין העבירה המיוחסת, לעברו הפלילי של העורר מלמד בעליל על המסוכנות הנשקפת ממנו, ומכאן קיומה של עילת המעצר.
נוכח קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, נותרה להכרעה שאלת החלופה. אינני מוצא עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט קמא, שכן ההחלטה מאזנת בין הצורך לשמור על בטחון הציבור מחד, לבין מניעת פגיעה בלתי מדתית בחרות העורר מאידך.
בשולי הדברים אבקש להתייחס למסמך שהגיש בא-כוח העורר בדיון לפניי, המאשר כי העורר נוטל חלק בתוכנית טיפולית לגמילה מסמים, הדורשת את התייצבותו לטיפול ולבדיקות באופן יומיומי. מסמך זה הוצג לראשונה במעמד הדיון בערר ומשכך לא ניתנה הזדמנות למשיבה לבחנו ולהתייחס אליו לגופו. לפני העורר פתוחה, אפוא, הדרך לפנות לבית משפט השלום, בבקשה לעיון חוזר על מנת שתיבחן האפשרות לשחררו ממעצר הבית לאותו פרק זמן שנדרש כדי להשתתף במפגשים הטיפוליים.
בכפוף לאמור, הערר נדחה.
ניתנה היום, ב' אלול, התשס"ז (16.08.07)
ש ו פ ט