בש"פ 11192/07 דורון בראט נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית משפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר מודריק) מיום 28.12.07 בב"ש 94227/07, בה התקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופטת צבר) מיום 27.12.07 בב"ש 8087/07 לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

ב.נגד העורר הוגש לבית משפט השלום ביום 27.12.07 כתב אישום, יחד עם ארבעה נוספים, בגדרו נטען כי הנאשמים קשרו קשר לפרוץ לחנות תכשיטים בירושלים, ופרצו למשרד שכן, במטרה להגיע דרכו אל החנות. הניסיון נכשל, אך לקיר המפריד בין החנות למשרד נגרם נזק כבד. בגין מעשים אלה הואשמו העורר וחבריו בקשירת קשר לפשע, פריצה לבנין שאינו דירה, היזק בזדון והחזקת מכשירי פריצה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט גם בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. התקיים תחילה דיון נפרד בעניין מעצרו של נאשם 2 בכתב האישום, והוא שוחרר למעצר בית, כיוון שבשונה מן הנאשמים האחרים, אין לו עבר פלילי וכן שיתף פעולה עם המשטרה במהלך החקירה. המדינה לא עררה על החלטה זו. בהמשך התקיים דיון בעניינם של הנאשמים האחרים. בדיון זה טען בא-כוח העורר, בין השאר, כי למרות קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר ניתן לשחרר את שולחו לחלופת מעצר. בית משפט השלום קיבל את הטענות והורה על שחרור ארבעת הנאשמים הנותרים, ובתוכם העורר, למעצר בית. המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וטענה כי בית משפט השלום לא העניק משקל מספיק למסוכנותם של הנאשמים, ולא זימן את הערבים לבדיקה. בא-כוחו של העורר טען מנגד כי אין מקום להתערבותה של ערכאת ערר בהחלטתו של בית משפט השלום, וכי קיומו של עבר פלילי אינו סיבה מספקת לאבחנה בין נאשם אחד לאחר לעניין מעצר עד תום ההליכים, במשפט הצפוי להימשך זמן רב. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ועצר את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם, זאת - לאחר שקבע כי כיוון שעברם הפלילי מכביד ביותר, מתעורר חשש כבד שחלופת המעצר לא תוכל להתגבר על נטייתם למעשי עבירה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי החלטתו של בית משפט השלום לא נומקה, וכי שחרור אחד השותפים נבע מעברו הנקי. מכאן הערר.

ג.(1) לטענת העורר, מהשוואת המקרה למקרים דומים עולה כי אין בו רכיבים המצדיקים מעצר עד תום ההליכים. כתב האישום נושא אישום אחד, בעבירת רכוש שנעשתה בהתפרצות יחידה ולא נשאה פרי; ולא היו עבירות נלוות כגון הימלטות ממעצר או נקיטה באלימות כלפי אדם. עוד נטען, כי החלטת המדינה שלא לערור על ההחלטה לשחרר את נאשם 2 לחלופת מעצר, בעוד שעררה על החלטה זהה בעניין העורר והנאשמים הנותרים - מעידה על חוסר תקינותו והגינותו של ההליך כלפי העורר. לטענת העורר, בית משפט השלום היה מודע להבדל בעברם של הנאשמים, והביא הבדל זה לידי ביטוי בסכומי הערבות שגזר עליהם. בנוסף, טוען העורר כי עברו הפלילי אינו מכביד ביותר, כדברי בית המשפט, וכי הרשעתו האחרונה הייתה בשנת 2003. לטענתו, אמנם לעבר פלילי משקל מסויים כאשר נשקלת חלופת מעצר, אך אין הוא יכול להיות השיקול היחיד שיכריע את הכף.

(2) בדיון טען עו"ד דרחי, כי השאלה אליה יש להידרש היא האם, בהנחה של תפיסה מניעתית בדיני המעצרים אין בתיק זה חלופת מעצר ראויה כלשהי. אין מחלוקת על עילת המעצר, אך האין ניתן לאיין את המסוכנות? זאת, לא כל שכן משטענה המדינה מתחילה כי אין הבחנה בין העצורים, ולבסוף הסכימה לשחרור אחד השותפים. בעבר עמד העורר בתנאי מעצר בית מוחלט, ויש לבחון גם עתה אם לא ניתן למצוא חלופה; זאת, במיוחד משלא נגנב במקרה זה רכוש. עוד נטען, כי אביו של העורר חולה אלצהיימר והעורר מטפל בו.

(3) באת כוח המדינה עמדה על נסיבות המעשה – התארגנות "מקצועית" של עבריינים בעלי מומחיות מסוימת, בתחכום, תוך בחירה בחנות שיכול היה להיגרם בה נזק של חצי מיליון שקלים; לעורר עבר פלילי המעורר חשש שאם ישוחרר ישוב לסורו. צוין גם כי הערבויות שהטיל בית משפט השלום היו נמוכות ביותר (בא כוח העורר ציין כי הוא נכון להעלאת הערבות).

ה.(1) עיינתי בגליון ההרשעות הקודמות של העורר, שראשיתו בעבירות בגיל 19, לפני למעלה מחצי יובל, וזו הפעם העשירית בה הוא מתיצב לפני בתי המשפט, בעבירות של גניבה גניבת רכב, עבירות בזק ומע"מ, סיוע לאחר פשע, זיוף ועוד – שביניהן גם ריצה מאסר בפועל. העורר נתפס בחבורה שהחזיקה במצבור של "כלי משחית". תלויים ועומדים נגד העורר שני כתבי אישום, בעבירת רכוש ובעבירת אלימות כלפי מאבטחים. מסופקני, על פי הנתונים שבפני, אם אדם זה מתאים לחלופה. לכן סבורני, בכל הכבוד, כי אם סבר בית משפט השלום שיש מקום לחלופה, היה עליו לנמק את עמדתו היטב ולבדוק את החלופה כדבעי, מה שלא עולה מהחלטתו, ובהידרשו לכך צדק בית המשפט המחוזי. עם זאת, סבורני כי היה מקום שבית המשפט המחוזי יתן החלטתו לאחר עיון בתסקיר מעצר לגבי העורר, ואנמק להלן.

(2) בא כוח העורר הצביע על החלטות שיפוטיות שונות שבהן שוחררו נאשמים לחלופה או נתבקש תסקיר מעצר, גם כשהיו בעלי עבר פלילי לא מועט: בש"פ 6803/07 שרון מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ארבל) (2007); בש"פ 5331/07 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007); בש"פ 6620/07 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן) (2007)). במסגרת ההליכים הצביעה התביעה מנגד על הלכת רוסלן פרנקל (בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272 (השופטת – כתארה אז – ביניש) (1998), שלפיה גם בעבירות רכוש, במקרים חמורים ניתן להורות על מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנות, הגם שאין המדובר בחזקת מסוכנות מכוח הדין. ואכן, נהיר הדבר, כי עברייני רכוש החוזרים לסורם מהוים סכנה לציבור, המצדיקה מעצרם, כדי שלא תשוב בעת ההליכים הטראומה הנגרמת לקרבנותיהם, בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005) נאמר

"נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו".

ועם זאת, כדי להכריע בכך, ככל שהמדובר בעבירות רכוש שאין בהן חזקת מסוכנות מכוח הדין, ואם המקרה מבחינת רקעו אינו זועק ומובהק כשמש עד כדי שלילת כל אפשרות לחלופה, יש מקום לדעתי לשקול הזמנת תסקיר מעצר; זאת – כדי להיות בטוח במילוי צו המחוקק שלפיו יש לבדוק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת.

(3) ציינתי כי במקרה דנא מסופקני בכך נוכח עברו של העורר. ועם זאת, סבורני כי ראוי שבית המשפט יחליט בפתיחות דעת כשהתמונה האישית כולה לנגד עיניו. על כן מתקבל הערר אך במובן זה שיוזמן משירות המבחן למבוגרים – ואני מקדים לו תודה – תסקיר מעצר, אשר יונח לפני בית משפט השלום תוך 21 יום, ובית המשפט יכריע על פי שיקולו, בלא שאקבע מסמרות.