בש"פ 5331/07 אחמד עבדאללה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת חפרי-וינוגרדוב) בב"ש 2721/07 מיום 12.6.07, בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (השופט מסארווה) בב"ש 1916/07 שבת"פ 1399/07 מיום 29.5.07.

ב.

כנגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות לבניין שאינו דירה או בית תפילה; היזק לרכוש במזיד והחזקת מכשירי פריצה. לפי הנטען בכתב האישום, התפרצו העורר ושלושה אחרים (זהותו של אחד מהם אינה ידועה למשיבה)

ביום 16.4.07, בעודם רעולי פנים, לבנין קופת חולים הכללית בכפר קרע ולבית המרקחת המצוי בשטחו, וגרמו נזק במזיד לרכוש, בכך ששברו את הדלתות במקום. במהלך מעצרם, כנטען, תקפו האחרים שוטרים, לרבות באמצעות מוטות ברזל; העורר נמלט על פי הטענה מהמקום, ונתפס בשלב מאוחר יותר.

ג.

בית משפט השלום קבע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע העבירות, וכן שקיימת עילת מעצר של מסוכנות. נוכח זאת הורה בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים.

ד.

בית המשפט המחוזי דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום, בקבעו כי ביסוד הראיות כנגד העורר מצויים דו"חות של שוטרים שהיו מעורבים באירוע, המצביעים על דמיון חיצוני בין העורר לחשוד שנמלט, וכן על הימצאותו של טלפון נייד שבבעלות העורר במקום האירוע. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה נגנב ממנו הטלפון כחודש לפני האירוע מן המסעדה בה עבד, הואיל ומחומר הראיות עולה כי גם בסמוך למועד האירוע התנהלו מהטלפון שיחות עם מכריו של העורר, ובכללם בני משפחתו. נאמר, כי טענת האליבי שהעלה העורר, לא הועלתה "חד משמעית" בפני המשטרה, ו"חזקה שתיבדק". עוד נקבע, כי בית משפט השלום אכן לא הבחין במידה מספקת בין העורר לאחרים, אך נסיבות האירוע מגלות "מסוכנות ניכרת המגלה עילת מעצר ברורה". בית המשפט הטיל ספק באמון שיש ליתן בעורר בעניין חלופת המעצר, נוכח עברו הפלילי, והחליט על מעצרו עד תום ההליכים . מכאן הערר שבפני.

ה.

ראשית, נטען כי בא כוחו הקודם של העורר לא התייצב לדיון בעניין הארכת המעצר והסמיך את בא כוחם של האחרים לטעון במקומו – זאת מבלי לקבל את תגובת העורר ומבלי לבוא בדברים עמו לפני הדיון; אך בא כוחם של האחרים לא טען שם בעניין הראיות הקושרות את העורר לאירוע או בעניין היעדרה של עילת מעצר. שנית, נטען כי כנגד העורר אין ראיות לכאורה, ולמצער כי עוצמתן כורסמה משמעותית. הראיה היחידה אשר יש בידה לקשור את העורר לעבירות המיוחסות לו היא ראיה נסיבתית – הטלפון הנייד שנמצא במקום האירוע, שלטענת העורר, כאמור, נגנב ממנו מהמסעדה בה עבד כחודש לפני האירוע, יחד עם טלפון אחר שהיה ברשותו וטלפונים של עובדים אחרים. עד כה – כך נאמר – נמנעה המשטרה מבירור יסודי שלה, כפי שנמנעה מבירור האליבי שמסר. נטען, כי קביעת בית המשפט שמהטלפון הנייד התנהלו שיחות עם אנשים איתם עמד העורר בקשר, אין לה על מה לסמוך, מקום שהמשטרה לא חקרה אותם אנשים וביררה עימם עם מי שוחחו. עוד נטען, כי התמלילים של האזנות הסתר שבוצעו בין העורר לאחרים מצביעות על היעדר הכרות כלשהי ביניהם. שלישית, נטען כי בנסיבות העניין אין עילת מעצר, ועל כל פנים הרי היא בעוצמה נמוכה, הואיל ותקיפת השוטרים אינה מיוחסת לעורר. נטען, כי עברו הפלילי של העורר אינו רלבנטי, ועיקרו עבירות ביטחוניות משכבר הימים. רביעית, נטען כי שגה בית המשפט באשר נמנע מלשקול חלופות מעצר, ומשלא ביקש תסקיר.

ו.

(1) בדיון טען העורר כי המשטרה טרם בדקה את האליבי שמסר; לחיזוק האליבי המציא העורר את רשימת הנוכחות של העובדים במקום עבודתו, המצביעה לכאורה כי ביום האירוע עבד במסעדה עד שעה 01:00. כן נטען, כי המשטרה לא בדקה את הטענה לפיה טלפונים ניידים נוספים נגנבו מעובדי המסעדה. נטען, כי הגם שבין הימים 5.4.07 – 8.4.07 שהה העורר בירדן, עולה מפלט השיחות כי נעשה שימוש בטלפון הנייד באותם ימים, עובדה המוכיחה כי אכן הטלפון נגנב.

(2) מנגד טענה המשיבה, כי אין ממש בטענה שהטלפון נגנב מהעורר; העורר לא דיווח על גניבת הטלפון; ממחקר תקשורת עולה כי לאורך כל התקופה התנהלו בטלפון שיחות – חלקן ארוכות – עם מכריו של העורר, בכללם אביו, אחיו ואשתו המתגוררת בירדן; מספרו של הטלפון החדש שלו – שרכש לטענתו לאחר הגניבה – מצוי ברשימת הטלפונים שבטלפון שלטענתו נגנב, וכן התנהלו שיחות בין שני הטלפונים. נטען, כי מספרו של הטלפון ה"גנוב" רשום תחת כינויו של העורר בטלפון של אחד האחרים, ושיחה התנהלה ביניהם יומיים לפני מועד האירוע. באשר לאליבי נטען, כי לא ניתן היה לאשש את הודעת העורר, מאחר שטען בחקירתו כי שהה בזמן האירוע אצל אביו או במקום העבודה. עוד נאמר, כי קיימת בתיק עילת מעצר הן נוכח מסוכנותו של העורר והן בשל האפשרות כי יימלט לאשתו המתגוררת בירדן. במהלך הדיון, התבקשה המשיבה להודיע לבית המשפט את עמדתה לגבי טענתו העובדתית של העורר, לפיה שהה בירדן בין הימים 5.4.07 – 8.4.07.

ז.

בתשובה מיום 24.6.07, נטען כי מבירור שערכה באת כוח המשיבה עם משטרת הגבולות עולה שהעורר אמנם שהה בירדן בימים 5.4.07 – 8.4.07. עם זאת, גם בימים אלה התנהלו בטלפון שיחות עם מכריו של העורר, ועל כן אין בעצם השהות בירדן כדי לאמת את טענתו כי הטלפון נגנב ממנו. ביום 25.6.07 התקבלה תשובה משלימה מאת המשיבה, לפיה מבירור שערכה עם חברת הטלפונים הניידים עולה, כי לא ניתן לשלול אפשרות כי נעשה שימוש בטלפון הנייד בירדן, ועל מנת לידע את מיקומו המדויק של הטלפון דרוש "דו"ח איכון" – אשר בשלב זה לא נעשה. ביום 24.6.07 הגיש העורר תגובה לתשובת המשיבה. לטענתו, העובדה כי נעשה שימוש בטלפון שעה ששהה העורר בירדן מחזקת דווקא את גרסתו.

ח.

ביום 26.6.07 התבקשו הצדדים להודיע היש מקום לבקש בגדרי ההליך הנוכחי דו"ח איכון לימים בו שהה העורר בירדן – לשם אינדיקציה באשר להימצאות הטלפון בידי העורר; הדבר נתבקש חרף השלכותיו, וכיוון שעסקינן בחרותו של אדם, שעה שסוגיה זו מהוה נדבך מרכזי. שני הצדדים התנגדו, וטעמם עמם, ולא ראיתי שלא לקבל את עמדתם.

ט.

(1) כנודע, "'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן ... ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133, 146 – הנשיא ברק). מלבד הודעת השוטרים ארנון ויוסי, אשר תיארו את אחד המעורבים באירוע כבעל "מבנה גוף מלא וקרחת" (מ – 3, וראו גם: מ – 206 ומ- 220) והודעתו של אחד האחרים כי הנהג שהוביל אותם למקום האירוע הוא בעל קרחת (הודעה מיום 24.4.07) – תיאור שיש בו מן הדמיון למראהו של העורר, הראיה המרכזית לאמיתה הקושרת את העורר היא נסיבתית – הטלפון הנייד שבבעלותו שנמצא במקום האירוע. בחקירתו טען העורר, כאמור, באשר לגניבת הטלפון (הודעה מיום 27.4.07), ברם מפירוט השיחות עולה כי עד לאירוע התקבלו ויצאו מהטלפונים שיחות למכריו של העורר ובכללם אשתו ואחיו. כן עולה, כי ממכשיר הטלפון של אחד מן האחרים התקשרו ביום 14.4 (יומיים לפני האירוע) ל"שלבק" – שלטענת המשיבה הוא כינויו של העורר – אשר מספרו זהה למספר הטלפון שנמצא בזירת האירוע (מ- 140). עוד עולה, כי מספר הטלפון הנייד החדש של העורר

– שלטענתו רכש אותו לאחר

הגניבה – מצוי ברשימת הטלפונים של הטלפון שנטען כי נגנב. עניין השיחות בעת השהות בירדן מצוי בסימן שאלה; אין ראיה פוזיטיבית לעניין קיום שיחות מירדן בעת השהות שם. אך בסופו של יום אין לומר שאין ראיות לכאורה, ובכך דעתי כדעת שני בתי המשפט שקדמו.

(2) ועוד, העורר רחוק מלעורר אמון בחקירותיו. למשל, הוא סירב לחתום על הודעותיו בטענה שהוא "לא קורא עברית" - אבל גם על האזהרה סרב לחתום , שעה שזו מופיעה גם בערבית

בטופס החקירה (ראו הודעתו מיום 26.4.07).

גם הסבריו בעניין מספרי הטלפון, שחזרתי ועיינתי בהם, היו דחוקים ורחוקים מלהקרין למקראם רושם חיובי.

(3) כנודע, ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה, אם הן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית אחת כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כך נאמר:

"על בית-המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי" (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 565, 570 השופטת דורנר).

בענייננו העלה העורר סימני שאלה בעיקר באשר לממצאי החקירה לגבי הטלפון שבגינו נקשר לעבירות המיוחסות לו. אמנם מחד גיסא, כאמור, פועלת לכאורה לחובת העורר העובדה שמספר הטלפון החדש מצוי היה בזכרון הטלפון שנטען כי נגנב; עם זאת תימה באשר לשיחות טלפון בין הטלפון הנייד החדש לבין הגנוב. החקירה גם לא נדרשה לאליבי שסיפק לפיו היה בליל האירוע במקום עבודתו במסעדה – כפי שעולה לכאורה גם מדו"ח הרישום במסעדה – עד השעה 01:00, וכן לשאלה אם טלפונים נוספים נגנבו מעובדים במסעדה כטענת העורר. וכבר נאמר:

"...שכאשר נחקר מעלה טענת אליבי, יש לברר טענתו מהבחינה העובדתית שמא אמת בדבריו. אין לצאת מתוך הנחה נחרצת כאילו טענת האליבי היא חסרת שחר, רק משום שראיות לכאורה שהתגבשו בינתיים נתפסות כסותרות טענה זו. משהושמעה טענת אליבי על ידי נחקר והוצעו לחוקרים עדים או ראיות שעל פי הנטען יש בהן כדי לאשר טענת אליבי, יש לברר טענה זו בטרם הוסקו מסקנות כנגד הנחקר. משלא נהגה כן הרשות החוקרת, מאבדות הראיות לכאורה שבידי התביעה מידה מסויימת של משקל. די בכך כדי להצדיק אלטרנטיבה למעצר" (בש"פ 3414/92 אבו עבדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ד' לוין)).

י.

עברו הפלילי של העורר בעייתי. ראשיתו בהיותו בן חמש עשרה (1988) ובשנים הללו הסתבך בעבירות שכנראה היו בעלות אופי בטחוני (התפרעות, הצתת רכב) ומכל מקום נדון לעשרים ושבעה חודשי מאסר בפועל (ב-1992). הוא עמד שש פעמים לפני בתי המשפט, לרבות על עבירות רכוש, ובהן- פעם אחת - ב-2004 - על החזקת סמים לצריכה עצמית.

י"א.

התלבטתי לא מעט, אך בסופו של יום סברתי, גם נוכח השאלות שלא הובהרו עד תום בעניין הראיות, כי המסוכנות אינה שוללת מכל וכל הזמנת תסקיר לעת הזאת, מבלי שאביע דעה כלשהי באשר לתוצאה. שירות המבחן מתבקש להכין איפוא תסקיר, שיונח בתוך 21 יום על שולחנו של בית משפט השלום. התסקיר יידרש בין השאר לעילת ההימלטות מאימת הדין. הערר מתקבל אך במובן זה. עד להחלטה אחרת (ואיני קובע כל מסמרות) יישאר העורר במעצר.