בש"פ 5917/08 מאמון סלהב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) מיום 1.7.2008 לעצור את העורר עד ליום 2.7.2008 בשעה 13:00. במסגרת הערר מבקש העורר להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום מיום 1.7.2008 ולחלופין להורות על שחרורו של העורר בתנאים שיש בהם כדי לקיים את תכלית המעצר ופגיעתם בעורר פחותה.

העובדות וההליכים

1.

העורר ואדם נוסף בשם זמאמירי נאסר (להלן: נאסר ), נעצרו ביום 25.6.2008 בחשד לביצוע עבירה של גניבת רכב.

2.

ביום 1.7.2008 הוגשה לבית משפט השלום בירושלים בקשה לעצור את העורר ואת נאסר ל-72 שעות, לצרכי הגשת כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים, המלווה בהצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית משפט השלום הורה על מעצרם של העורר ושל נאסר עד ליום 4.7.2008 בשעה 10:00. יחד עם זאת, הורה כי העורר יוכל להשתחרר למעצר בית מלא בדירה הנמצאת בבית חנינה, בתנאים שנקבעו על ידו: הפקדת סכום של 5,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בלתי מותנית או בשילוב של השניים; חתימה על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪; חתימה של ערב, תושב מדינת ישראל - העובד במקום קבוע ובעל יכולת כלכלית מוכחת - על ערבות למילוי התחייבויותיו של העורר בסכום של 10,000 ש"ח. העורר מילא אחר התנאים שנקבעו לשחרורו. בית משפט השלום קבע תנאים זהים לשחרורו של נאסר למעצר בית.

3.

המשיבה פנתה, על אתר, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בערר על החלטתו של בית משפט השלום, לגבי העורר בלבד. הדיון בערר התקיים בשעה 14:00 באותו יום, בסופו החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערר המשיבה ולבטל את החלטתו של בית משפט השלום. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח היקף חומר החקירה, אין הצדקה למעצרו של העורר לתקופה שנתבקשה על ידי המשיבה, והורה על מעצרו של העורר עד ליום 2.7.2008 בשעה 13:00. בית המשפט המחוזי אף דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע שביקש ב"כ העורר בעל פה בדיון "נוכח המסוכנות הנשקפת מה[עורר] ונימוקי ההחלטה כפי שפורטו לעיל".

על החלטה זו, הגיש העורר את הערר שבפניי, אשר הובא לעיוני ביום 1.7.2008 בשעה 17:00 לערך.

טענות העורר במסגרת הערר

4.

העורר מבקש להורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום; ולחלופין, להורות על שחרורו בתנאים שיש בהם כדי לקיים את תכלית המעצר ופגיעתם בעורר פחותה.

5.

לטענת העורר, אין ראיות מספיקות להארכת מעצר בשלב זה. עוד טוען העורר, כי אין הוא מגלם מסוכנות אשר אין אפשרות לאיינה או להקהותה בתנאים מגבילים.

6.

על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, הכלל הוא שחרור החשוד באם הסתיימה חקירתו, והארכת מעצרו בחמישה ימים נוספים הינה החריג. בנסיבות אלה, לטענת העורר, שומה על בית המשפט לבחון "באהדה" החלת חלופת מעצר בעניינו של חשוד, בטרם יצווה על המשך מעצרו לפי הוראת סעיף 17 האמורה.

טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי

7.

בפתח הדיון, ציינה ב"כ המשיבה, עו"ד ל' יוניניאן, כי היום, 2.7.2008, עובר לדיון שהתקיים בפניי, הוגש לבית המשפט השלום בירושלים כתב האישום בעניינו של העורר, ולפיכך התייתר לכאורה הדיון בערר. ב"כ העורר טען כי לדידו הגשת כתב האישום אינה מייתרת את הדיון בערר, שכן הערר מעלה סוגיות אשר מן הראוי לדון בהן. אפשרתי לב"כ הצדדים לטעון לגופם של דברים, וכך עשו.

8.

ב"כ העורר, עו"ד ר' עותמאן, הדגיש כי הגשת הצהרת תובע בדבר הכוונה להגיש כתב אישום אינה פוטרת את בית המשפט מלבחון חלופת מעצר, שכן בנסיבות בהן הסתיימה החקירה המשטרתית (כפי שהוצהר בעניינו של העורר), החריג הוא הארכת מעצרו עד להגשת כתב האישום. יתרה מכך, ביקש ב"כ העורר להדגיש את האפליה בין העורר לבין נאסר, שכן, על אף שתחילה ביקשה המשיבה לעצור - עד להגשת כתב האישום - הן את העורר והן את נאסר בנימוק של מסוכנות, הרי לאחר שניתנה החלטת בית משפט השלום, הוגש ערר לבית המשפט המחוזי רק כנגד העורר (בלא שיש הבדל רלוונטי, לטענת ב"כ העורר, בין השניים), ויתרה מכך, כתב האישום שהוגש היום בבוקר, הוגש אך ורק נגד העורר ולא נגד נאסר.

9.

ב"כ העורר הוסיף וטען כי העורר עמד בכל התנאים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום, ואף התייצב בעצמו בבית המשפט המחוזי לאחר שמילא אחר תנאי השחרור, אלא שלטענתו בית המשפט המחוזי לא ייחס לכך חשיבות מספקת. עוד טען ב"כ העורר כי לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ואף עתה, לאחר הגשת כתב האישום נגד מרשו, אין בכוונתו לחלוק על כך, אלא שעדיין על בית המשפט לבחון קיומה של חלופת מעצר.

10.

אשר לעברו הפלילי של העורר, טען בא כוחו כי מדובר בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים משנת 2005, אשר כתב האישום בגינן הוגש רק בשנת 2008, וכן מדובר בעבירה של ניסיון התפרצות, ובמקרים אלה לא ביקשה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים, ובכך הודתה - לטענתו - כי לא גלומה בעורר מסוכנות.

11.

ב"כ המשיבה השיבה וטענה כי עברו הפלילי של העורר והעובדה כי לא נעצר בעבר דווקא נזקפים לחובתו, שכן למרות האמון שניתן בו שוב ושוב על ידי בית המשפט, הוא בחר להפר את האמון ולהפר את תנאי שחרורו, ועובדה זו מצדיקה את מעצרו כעת. התנהגות זו מעוררת חשש כי אם ישוחרר פעם נוספת, יפר שוב את התנאים. יתרה מכך, עברו הפלילי כולל מספר עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, וכן עבירות ביטחוניות, עבירות התפרצות ואיומים.

12.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה כי העבירה נשוא כתב האישום נעשתה בצוותא, לאור יום, ברחוב הומה אדם, תוך תחכום ומיומנות רבה, ותוך שימוש במכשירים המשמשים לפריצת רכב וביניהם מוט מעוקל בקצהו המשמש לפתיחת מכסה המנוע.

13.

אשר להבחנה בין העורר לבין נאסר, טענה ב"כ המשיבה כי ישנו שוני רלוונטי בין השניים, והוא העובדה שנגד העורר תלוי ועומד מאסר מותנה בן ארבעה חודשים בגין עבירת רכוש קודמת. הדבר מעיד על מסוכנותו של העורר ועל החשש כי ישוב ויבצע עבירות אם ישוחרר ממעצר.

14.

ב"כ העורר השיב והוסיף כי העובדה שהעבירה בוצעה לאור יום ובצוותא חדא, עומדת גם לחובתו של נאסר, אך למרות זאת לא הוגש נגדו כתב אישום.

דיון והכרעה

15.

עסקינן במצב בו נסתיימה חקירתו של העורר, אולם טרם הוגש נגדו כתב אישום. בנסיבות כאלה, על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, רשאי בית המשפט להאריך את מעצר החשוד בחמישה ימים נוספים, בהתקיים התנאים הבאים: (1) התובע הצהיר כי עומדים להגיש כתב אישום נגד החשוד; (2) בית המשפט שוכנע כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים.

16.

במקרה דנן, אכן הוגשה לבית משפט השלום הצהרת תובע, לפיה יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד העורר ונגד נאסר, אלא שלצורך השלמת לימוד החומר והכנת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, נדרשות 72 שעות מעצר נוספות.

17.

נותר לבחון האם התקיימה עילה לכאורה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. המשיבה טוענת כי עילת המעצר הינה "עילת המסוכנות", קרי עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, לפיה "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה".

18.

העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות "רכושיות", אשר אמנם לא נמנו בסעיף 21 לחוק המעצרים כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", אולם עבירות אלה אינן "חסינות" ממעצר עד תום ההליכים (בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). עבירות רכוש עשויות לטמון בחובן מסוכנות, בין היתר, מאחר ובתנאים מסוימים הן מבוצעות באלימות ותוך סיכון חיי אדם או שלמות גופו, ומאחר ויש בעבירות אלה משום פגיעה בזכויות היסוד של פרטים בחברה וחדירה לרשות הפרט (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 3453/05 הנ"ל). על כן נקבע כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר כזו. עוד נקבע כי:

"עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור." (בש"פ 5431/98 הנ"ל)

19.

סבורני כי אכן, ניתן ללמוד על מסוכנות בענייננו, בהתבסס על נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, קרי, מעשה פריצה וגניבה מתוכנן ומבוצע בצוותא חדא עם אחר, לאור יום, תוך שימוש בכלי פריצה, דבר המעיד על תכנון ומיומנות. בין היתר נפסק, כי התפרצות לאור יום יש בה ללמד על דפוס עברייני מובהק ועל היעדר כל מורא מפני החוק (בש"פ 8806/07 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.2007)). לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של העורר, אשר יש גם בו כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת ממנו, כלומר החשש כי יחזור לסורו ויבצע מעשי עבירה נוספים. מגיליון הרשעותיו של העורר, אשר הועבר לעיוני, על פי בקשתי, על ידי המשיבה בעקבות הדיון, עולה כי לעורר חמש הרשעות קודמות, וכן שני מאסרים על תנאי אשר היו תלויים ועומדים כנגדו בעת ביצוע העבירה נשוא ערר זה, אחד מהם, מיום 28.5.2006, בגין עבירת רכוש, הותנה בכך שהעורר לא יעבור עבירת רכוש כלשהי למשך שלוש שנים. בנוסף, תלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין סיוע לשוהים בלתי חוקיים. כפי שכבר נקבע, גם מקום בו העבירה המיוחסת ונסיבות ביצועה אינן מצביעות על מסוכנות כשלעצמה, וברגיל לא תקמנה עילת מעצר, הרי השילוב בין העבירה המיוחסת לבין קיומו של עבר פלילי עשיר בעבירות דומות מצד הנאשם, יכול שיצביע על המסוכנות הנשקפת מצדו לשלומו ולבטחונו של הציבור, ולפיכך יקים עילת מעצר (בש"פ 6620/07 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007)).

20.

עברו הפלילי העשיר של העורר, בצירוף העובדה כי לכאורה לא היסס לבצע עבירת רכוש נוספת עת מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, לאור יום וברחוב הומה, מעידים אכן על החשש כי אם ישוחרר העורר, אף בתנאים מגבילים, ישוב הוא לסורו ויבצע עבירות נוספות, אשר יהיה בהן כדי לסכן את הציבור. עבר פלילי זה אף יכול להצביע על שוני רלוונטי, שבגינו לא ביקשה המשיבה לערור על החלטת בית משפט השלום בעניינו של נאסר, ואיני רואה בכך פגם בנסיבות העניין.

21.

כל אלה, הביאוני לכלל מסקנה כי אף אם לא היה הופך הערר לתיאורטי, במובן זה שכבר הוגש כתב אישום, הרי לא היה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר ערך איזון ראוי בין שמירה על שלומו של הציבור, לבין האינטרס של העורר שלא להיכלא מאחורי סורג ובריח עוד טרם הוגש כתב אישום נגדו. לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי קצב למשיבה זמן קצר לצורך הגשת כתב האישום, ובכך בא לידי ביטוי האיזון בין האינטרסים שצוינו לעיל.

22.

יצוין, כי אין באמור לעיל כדי למנוע מבית המשפט המוסמך, אשר ידון בבקשת המשיבה למעצר עד תום ההליכים, לבחון לגופן חלופות מעצר שיובאו בפניו ולבדוק האם יש בהן כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר, כמפורט לעיל.

הערר נדחה.