בש"פ 10754/08 אחמד אבו מאריה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח' בן-עמי ) מיום 26.11.2008 בב"ש 5468/08, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

ביום 10.10.2008 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין ושהייה שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

2.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 23.6.2008 הגיעו העורר ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה, לדירה בירושלים בה מתגוררת אישה מבוגרת, וביקשו להיכנס לדירה בתואנה שנשלחו על ידי השכן מהדירה שמעל לדירתה לבדיקת נזילה של מים. בהיותם בדירה גנבו העורר והאחר סכום כסף של 2,500 ₪ שהיה בארנק שהוחבא מתחת למזרן בחדר השינה. במקרה אחר, ביום 21.9.2008 הגיע העורר לדירה אחרת בירושלים, בה מתגורר איש מבוגר, וביקש להיכנס לדירה בתואנה שהוא עובד העירייה שבא לגזום שיחים לקראת החורף. בהיותו בדירה גנב העורר סכום כסף של 7,300 ₪ שהיה במגירה בשולחן הכתיבה בדירה. בשני המקרים הללו שהה העורר בתחומי מדינת ישראל מבלי שהיה בידיו היתר כדין לכך.

3.

ביום 13.10.2008 הורה בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, מאחר שלא הוצעה כל חלופת מעצר קונקרטית. בית המשפט הורה כי הסנגור והעורר ינסו לגבש חלופת מעצר, ימסרו אותה למשיבה ויגישו אותה לבית המשפט לעיון חוזר.

4.

משהוגשה בקשה לעיון חוזר ובה הוצעה חלופת מעצר, הורה בית משפט השלום, ביום 18.11.2008, על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הפקדת סכום של 15,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית בלתי מותנית או בשילוב של השניים; חתימה על התחייבות עצמית בסכום סל 20,000 ₪; חתימה של שני ערבים תושבי מדינת ישראל העובדים במקום קבוע ובעלי יכולת כלכלית מוכחת על ערבות בסכום של 10,000 ₪ (בית המשפט אישר את ערבותם של שני הערבים המוצעים, יוסף עביד ונאפז שחאדה); העורר לא יימצא בתחומי מדינת ישראל ללא אישור כניסה; העורר יתייצב בבית המשפט או במשטרת ישראל כל פעם שיידרש לעשות כן. עם מתן ההחלטה ביקשה המשיבה לעכב את ביצועה, ובית המשפט נענה לבקשה ועיכב את שחרור העורר עד יום 19.11.2008 בשעה 12:00 על מנת לאפשר למשיבה להגיש ערר.

5.

המשיבה עררה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן-עמי ) קבע כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבותיהן כמו גם נסיבותיו האישיות מעלות כי המסוכנות הנובעת ממנו והחשש להימלטות מאימת הדין, אינם יכולים להתאיין על ידי חלופת המעצר שנקבעה. על פי כתב האישום העורר נכנס באמתלות שונות לבתיהם של קשישים, בנסיבות אשר עלולות היו לגרום לעימות שאת תוצאותיו נקל לנחש, במיוחד מאחר שתקיפת קשישים הפכה נפוצה במחוזותינו. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ובהתייחס לכך שמדובר בתושב שטחים, סבר בית המשפט המחוזי כי אין בתנאים שנקבעו כדי לאיין את המסוכנות הלכאורית הנובעת מהעורר, מה גם שבהעדר פיקוח אפקטיבי בתחומי השטחים, המוטיבציה של תושביהם להימלטות מן הדין היא גבוהה. על כך הערר שלפניי.

6.

העורר טוען, באמצעות בא כוחו עו"ד ע' עלאדין, כי המשיבה מנסה למעשה לאיין את הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) ולטעון כי בנסיבותיו של העורר אין לבחון כלל קיומה של חלופת מעצר. לדבריו, החלטתו של בית משפט השלום הייתה נכונה ומאוזנת והיא ניתנה ברוח ההלכה שקבע בית המשפט העליון.

7.

עוד טוען העורר כי בית המשפט המחוזי ביסס את עילת המסוכנות על השערה גרידא, שמא יתפתח עימות בין העורר לבין המתלוננים הקשישים, אולם השערה זו אינה מקיימת את ה"יסוד הסביר" לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור כפי שנדרש בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בפועל לא היה כל שימוש באלימות כלפי גוף או רכוש. יתרה מכך, דווקא בנסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן, מתאיין החשש לעימות, שכן אמנם ההתפרצות בוצעה בתחבולה אולם התחבולה נועדה, על פני הדברים, לנטרל כל חשש לחיכוך או מאבק. גם העובדה שעבירה מסוג זה הינה נפוצה אין בה כדי לבסס עילת מעצר.

8.

העורר מוסיף וטוען כי חלופת המעצר שקבע בית משפט השלום הינה חלופה מוקפדת ומסועפת. בית משפט השלום לקח בחשבון את כל הקשיים שהיו עלולים לנבוע ולאורם קבע את התנאים כדי שהחלופה אכן תהלום את מטרת המעצר. המנגנון שנקבע מבטיח את קיום ההתחייבויות שלקח העורר על עצמו בקבלו את תנאי חלופת המעצר. בא כוח המשיבה בדיון בבית משפט השלום אפילו לא ביקש לחקור את הערבים. בנוסף, בית המשפט המחוזי אמנם קבע כי אין בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום כדי לאיין את המסוכנות הלכאורית, אך לא קבע מהם התנאים שכן יכולים לאיינה, בניגוד להוראת חוק המעצרים.

לטענת עו"ד עלאדין, בהחלטת בית המשפט המחוזי קיימת הנחה כמעט מובנית לפיה כאשר מדובר בשוהה בלתי חוקי ישנו חשש להימלטות מן הדין, אולם בפועל גם שוהים בלתי חוקיים אשר משוחררים ממעצר חוזרים ומתייצבים ומקבלים עליהם את הדין. לדבריו, ניתן להתגבר על החשש מהימלטות באמצעות מפקחים, כפי שהוצע במקרה דנן. לדברי עו"ד עלאדין, מאחורי המפקחים שהוצעו על ידו עומדות משפחות בעלות שם אשר יפעילו על העורר לחץ להתייצב לדין.

9.

העורר מבקש לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את החלטת בית משפט השלום. לחילופין מבקש העורר להורות על שחרורו בתנאים מוקפדים יותר מאלו שקבע בית משפט השלום.

10.

עו"ד ד' כהן-ויליאמס, באת כוח המשיבה, טענה כי עילות המעצר במקרה זה הן שתיים: עילת המסוכנות, בהתבסס על השיטתיות שבמעשי העורר, על בחירת הקרבנות (אנשים קשישים) ועל הפוטנציאל להתלקחות עימות; והחשש להימלטות מן הדין נוכח היות העורר תושב שטחים. לדבריה, נוכח הענישה המחמירה בעבירות המיוחסות לעורר, לא די בערבויות שנקבעו על ידי בית משפט השלום כדי למנוע מהעורר להימלט מאימת הדין, שכן בהיות העורר שוהה בלתי חוקי יש לו הן אינטרס והן יכולת להימלט, במיוחד כאשר עסקינן בריצוי העונש. השילוב בין שתי עילות המעצר מצדיק את מעצרו של העורר.

11.

אשר לראיות לכאורה, טענה עו"ד כהן-ויליאמס כי טביעות האצבע של העורר נמצאו בבתי המתלוננים באזורים שאינם גלויים לעין ואשר תואמים את תיאור המתלוננים בדבר ה"מסלול" שבו הלך העורר בתוך ביתם. בנוסף, טענה, הגרסה לפיה העורר עבד בביתם של המתלוננים היא גרסה כבושה שלא נזכרה בחקירת המשטרה, אז טען שלא נכנס לירושלים משך חודשים ארוכים וכי עבד בירושלים רק לפני כעשר שנים.

12.

טענת העורר כנגד קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו היא כי עבד בבתי המתלוננים בעבר וזהו ההסבר להימצאות טביעות אצבעות שלו בבתיהם. כאמור, המשיבה טוענת כי מדובר בגרסה כבושה. מכל מקום, גם אם נניח כי אכן העורר ביצע עבודות בבתי המתלוננים, אין בכך כדי לסתור את המיוחס לו, שהרי לא ניתן לשלול כי לאחר שביצע עבודות בבתיהם ו"אסף מידע" לגבי זהות הדיירים והרכוש בבתיהם, הגיע לבתים אלו כדי לבצע גניבה.

13.

אשר לשאלת קיומה של עילת מעצר, שתיים הן החלופות הרלוונטיות לענייננו. הראשונה היא עילת המסוכנות, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים והשנייה היא החשש כי העורר יתחמק מהליכי שפיטה, העילה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

14.

בית משפט זה קבע בעבר כי גם עבירת רכוש עלולה, בנסיבות מסוימות, להקים עילת מעצר של מסוכנות [ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998)] ובמיוחד כאשר מדובר בעבירה של התפרצות לבית מגורים, אשר יש בה מימד של פלישה חמורה לתחום הפרט, שיש בה גם פוטנציאל להתפתחות עימות אלים, על הסיכונים הכרוכים בכך [ראו: בש"פ 380/08 בדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2008)]. טענתו של בא כוח העורר לפיה נסיבות ההתפרצות במקרה דנן - בהן העורר הערים על המתלוננים על מנת להיכנס לביתם - נועדו למנוע עימות, אינה יכולה להתקבל. אלמנט המרמה רק מעצים את מסוכנותו של העורר וכך גם העובדה שהמעשה בוצע תוך תכנון מוקדם ויחד עם אחר [ראו: בש"פ 5917/08 סלהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.2008)].

15.

החשש להימלטות מן הדין נובע בעיקר מהיותו של העורר שוהה בלתי חוקי במדינת ישראל. היות העורר תושב הרשות הפלסטינית מחזק את החשש לא רק לקיום מוטיבציה להימלטות אלא גם לקיום תנאים להגשימה, ולקושי ברור לפקח פיקוח אפקטיבי על קיום תנאי חלופת מעצר [ראו: בש"פ 2242/08 גהאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2008)]. אמנם, בית משפט זה קבע בעבר כי לא ניתן לבסס כלל ולפיו שוהה בלתי חוקי לעולם ייעצר עד תום ההליכים. ואולם, אכן במקרים רבים אין מנוס מכך [בש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.11.2006); בש"פ 10689/07

מטור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2008)].

חלופת המעצר שנקבעה על ידי בית משפט השלום אינה מאפשרת, למעשה, פיקוח אפקטיבי על העורר, שכן אין די בערבויות כספיות בלבד וספק אם המפקחים המוצעים - תושבי מדינת ישראל - אכן יוכלו לפקח על העורר בהיותו מחוץ לשטחי המדינה.

16.

מאחר שמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה ועילות מעצר וכי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להוות חלופה ראויה שתאיין את המסוכנות ותמנע את החשש להימלטות מן הדין, דינו של הערר להידחות.