בש"פ 2242/08 יוסף גהאד נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר המופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ר' לורך) מיום 9.3.2008 בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת ש' רפאלי) מיום 4.3.2008 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כתב האישום שהוגש נגד העורר, ביום 2.3.2008, מייחס לו עבירות של התפרצות לדירה (עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); גניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין) וכניסה לישראל שלא כחוק (עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).

3.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 5.7.2005 בשעות הערב התפרץ העורר לבית בראש העין (להלן: הבית ), ביחד עם אדם נוסף (להלן: השותף ), תוך שבירת חלון דלת הוויטרינה ופירוק שלבי תריס החלון, וזאת במטרה לגנוב. העורר והשותף נטלו מהבית מסרטת וידאו, שתי שרשראות זהב וטבעת זהב.

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וביום 4.3.2008 נעתר בית משפט השלום לבקשה. בית משפט השלום קבע כי קיימת עילת מעצר, שכן קיימות נסיבות בהן גם עבירת רכוש בודדת תקים עילת מעצר של מסוכנות, בהתחשב בנסיבות המקרה בהן המעשה בוצע בצוותא עם אחר, כאשר העורר ושותפו הינם תושבי שטחים אשר נכנסו לישראל במיוחד על מנת לבצע עבירות. עוד קבע בית משפט השלום כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בערובות כספיות בלבד, ומאחר שלא עלה בידי העורר להציע חלופת מעצר הכוללת מעצר בית, הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

5.

בעקבות החלטתו של בית משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי מרכז שוכנע אף הוא כי קיימות עילות מעצר בעניינו של העורר. בין היתר, מצא כי קיימת עילת מסוכנות (לאור נסיבות המקרה, שכללו פריצה לבית מגורים יחד עם אחר בשעת ערב מבלי לוודא אם בבית נמצאים אנשים אם לאו), אם כי ציין כי עילת המסוכנות אינה גבוהה, נוכח העדר הרשעות קודמות ואף בשל חלוף הזמן מאז בוצעו העבירות הנטענות. כמו כן, מצא בית המשפט המחוזי כי קיים חשש להימלטות מאימת הדין, בשים לב לכך שהעורר אינו מתגורר בתחומי מדינת ישראל. בנסיבות אלה, ומשלא הוצעה חלופת מעצר כלשהי, אף לא של ערב צד ג' תושב ישראל, דחה בית המשפט המחוזי את הערר.

6.

בערר שבפניי טוען העורר כי מדובר בעבירת רכוש בודדת שאין בה כשלעצמה כדי להקים עילת מעצר של מסוכנות. עוד טוען העורר כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום יש בו כדי למוסס כל טענה כי קיימת בעניינו עילת מעצר בדמות מסוכנות. העורר מוסיף וטוען, כי היעדר עבר פלילי מלמד כי לא קיימת עילת מעצר של מסוכנות.

העורר מוסיף כי בנסיבות העניין הסיכוי שיחזור ויבצע עבירות דומות אינו קיים כלל, ולכן אין צורך בחלופת מעצר בדמות מעצר בית, חלופה אשר יש בה כדי לפגוע פגיעה מיותרת בחירותו של העורר.

אשר לעילת המעצר של חשש להימלטות מהדין, טוען העורר כי אף עילה זו הינה "ברף התחתון" בנסיבות העניין, וכי ניתן לאיין את החשש האמור באמצעות ערבויות כספיות, הפקדה כספית, ערבות כספית וערבות צד ג'.

7.

בדיון שהתנהל בפניי טענה ב"כ העורר כי העבירות בהן הואשם העורר אינן מקימות עילת מעצר של מסוכנות וכי יש מקום לשחרר את העורר בתנאים, על אף היותו תושב הרשות הפלסטינית ושוהה בלתי חוקי במדינת ישראל. לדבריה, הפקדה של סכום כספי גבוה וערבות צד ג' של אזרח ישראלי, די בהן כדי להרתיע את העורר מלהימלט מהדין.

8.

ב"כ המשיבה טען כי גם בעבירת ההתפרצות גלומה מסוכנות, בייחוד נוכח החשש לעימות עם תושבי הבית אשר מקים פוטנציאל לאלימות. עוד טען ב"כ המשיבה כי עסקינן בשוהה בלתי חוקי, עובדה המקימה חשש להימלטות מהדין. בנוסף, ציין ב"כ המשיבה כי ישיבת הקראת כתב האישום נקבעה ליום 16.3.2008 וכי בית משפט השלום קבע כי משפטו של העורר לא יתמשך מעבר לשלושה חודשים.

9.

בערר שבפניי השאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר אינה שנויה במחלוקת. השאלות השנויות במחלוקת הינן שאלת קיומה של עילת מעצר, והשאלה האם ניתן להסתפק בנסיבות העניין בחלופת מעצר אשר פגיעתה בחירותו של העורר תהא פחותה.

10.

אשר לשאלת קיומה של עילת מעצר, שתיים הן החלופות העשויות להיות רלוונטיות לענייננו. החלופה הראשונה היא זו הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), קרי עילת המסוכנות, ואילו החלופה השנייה היא זו הקבועה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, דהיינו, חשש כי העורר יתחמק מהליכי שפיטה.

11.

עילת המסוכנות: כפי שטוענת המשיבה, אכן, בנסיבות מסוימות, עלולה אף עבירת רכוש להקים עילת מעצר של מסוכנות. כפי שנקבע על ידי כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז), במסגרת בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998), גם מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, בזכויותיהם של יחידי החברה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ובטחונם של הפרטים המרכיבים אותה.

בנוסף, צודקת המשיבה בטענתה כי גם עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות. כך, למשל, בענייננו, פרצו הנאשמים לבית ללא שידעו אם אותה שעה שוהים בו דרי הבית, תוך לקיחת סיכון כי מפגש בין הפורצים לדיירים יתפתח לעימות אלים. כפי שציינה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, במסגרת בש"פ 380/08 סלאם מוסא בדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2008), התפרצות לבית מגורים יש בה מימד של פלישה חמורה לתחום הפרט, שיש בה גם פוטנציאל להתפתחות עימות אלים, על הסיכונים הכרוכים בכך.

יחד עם זאת, לא הייתי קובע מסמרות בעניין זה במקרה דנן. העובדה כי למשיב אין עבר פלילי, וכי מאז ביצוע מעשה העבירה המיוחס חלף זמן ניכר, יש בה כדי להפחית את המסוכנות הגלומה בעורר.

12.

חשש להימלטות: החשש להימלטות בענייננו נובע בעיקר מהיותו של העורר שוהה בלתי חוקי במדינת ישראל, דבר אשר יקל על העורר להתחמק מהליכי שפיטתו, במידה וייצא את גבולות המדינה אל תוך שטחי הרשות הפלסטינית. כפי שציינה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 380/08 הנ"ל, העובדה כי העורר הוא תושב הרשות הפלסטינית מחזקת את החשש לא רק לקיום מוטיבציה להימלטות, אלא גם לקיום תנאים להגשימה, ולקושי ברור לפקח פיקוח אפקטיבי על קיום תנאי חלופת מעצר.

בהקשר זה מן הראוי לציין, כי העיכוב בתפיסתו של העורר נבע אף הוא מהעובדה שהעורר שהה בתחומי הרשות הפלסטינית ואיתורו ארך זמן. בסופו של יום נעצר העורר בשטחי הרשות הפלסטינית במסגרת פעילות צבאית. יתרה מכך, העורר ניצל את שהותו הבלתי חוקית לשם ביצוע עבירות בתחומי מדינת ישראל. הצטרפותן של כל הנסיבות האמורות מביא למסקנה כי אכן קיים חשש כי אילו ישוחרר העורר ממעצר, אפילו אם יותנה השחרור בהפקדה כספית והפקדת ערובה, ינצל העורר את שחרורו על מנת להתחמק מהליכי שפיטתו או מביצוע עונש מאסר, אם ייגזר עליו (לעניין חשש להימלטות כאשר עסקינן בשוהים בלתי חוקיים ראו: בש"פ 1308/05 איאד עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2005); בש"פ 3136/06 נסים עטיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2006)).

13.

חלופת מעצר: כפי שצוין על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, לא עלה בידי העורר להציע חלופה בדמותו של מעצר בית, והוא הציע אך ורק ערובות כספיות להבטחת התייצבותו. אלא שכפי שציינתי, לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר אשר פגיעתה בחירותו של העורר פחותה, לאור החשש מהימלטותו של העורר, אף אם יופקדו ערובות כספית.

14.

העובדה שבית משפט השלום תחם את התנהלות משפטו של העורר לפרק זמן של שלושה חודשים, יש בה גם כן כדי להוות שיקול במסגרת החלטתי, ויש לקוות כי אכן משפטו יסתיים במהלך תקופה זו.

15.

יש לאמץ, אפוא, את החלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי ולדחות את הערר.