בש"פ 3769/07 חיכמת חטיב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי נצרת (כב' השופט ש' אטרש ) לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

1.

בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי ביום 9.4.07 התפתח ויכוח בין מוחמד חטיב (להלן:"העורר 2") לבין עומרי, חסן וראמי אבו חאמד (להלן: "עומרי" "חסן" ו"רמי" או "המתלוננים"). עם שוך הויכוח, עזב העורר 2 את המקום ושב אליו מספר דקות לאחר מכן ברכבו של דודו, חיכמת חטיב (להלן:"העורר 1"). בהמשך, יצאו העוררים את רכבם ותקפו את המתלוננים בכל חלקי גופם במכות אגרוף ותוך שימוש באבנים, אגרופן וצינור פלסטיק. כתוצאה מן התקיפה, נגרם לעומרי שבר בגולגולת והוא הובהל לבית-החולים שם שהה עד למועד הגשת כתב-האישום; ולחסן נגרמו שברים בלסת

– אשר הצריכו ניתוח – וכן סימני חבלה.

בגין מעשים אלה, יוחסו לעוררים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכן תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 329(א)(1), 329(א)(2), 29, 333, 335(א)(1), 335(א)(2), 379 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם בנימוק כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם; כי קיים סוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את שלום הציבור בכלל ואת ביטחונם של המתלוננים בפרט; כי שחרורם של העוררים יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה ולהשפעה על עדים; וכי מעשיהם מקימים נגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית.

העוררים מצידם טענו – כטענה מקדמית – כי על מנת להעמיד לדין בכתב-אישום אחד קטין ובגיר נדרשת הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה, וזו לא ניתנה. עוד נטען, כי בין עדויות המתלוננים נתגלעו סתירות של ממש ואלו מפחיתות במידה ניכרת את עוצמתן של הראיות הלכאורית הקיימות נגד העוררים.

3.

הבקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים התקבלה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 25.4.07. טענתם המקדמית של העוררים – לפיה כתב האישום נגדם הוגש בחוסר סמכות – נדחתה בנימוק שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול לפרקליט מחוז את הסמכויות הנתונות לו ומשהוגש מסמך לפיו בהעדרה של פרקליטת המחוז אישרה ממלאת מקומה את הגשתו של כתב-האישום במתכונתו הנוכחית – די בכך כדי לעמוד בדרישות החוק. בהמשך נקבע, כי חומר הראיות מעלה קיומן של ראיות לכאוריות נגד העוררים וכי סתירות ואי-התאמות העולות מהודעותיהם של המתלוננים אינן פוגעות בעוצמתן של ראיות אלה. עוד נקבע, כי בנוסף לעילת המעצר הסטטוטורית העומדת לחובתם של העוררים, מסוכנותם נלמדת גם מן המעשים החמורים המיוחסים להם בכתב האישום. באשר לעורר 1 נקבע, כי אין בנמצא חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. באשר לעורר 2 נקבע, כי בשים לב לגילו הצעיר, הוא יופנה לקבלת תסקיר של שירות המבחן על מנת לבחון האם יש בנמצא חלופת מעצר הולמת עבורו.

4.

עם הגשת תסקיר המבחן בעניינו של העורר 2, החליט בית-משפט קמא לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. נקבע, בין היתר, כי העורר 2 ישהה בחלופת מעצר בבית הוריו בכפר עוזיר בפיקוח צמוד של אביו או דודו; כי הוא יהיה רשאי לצאת ללימודים בבית-הספר בליווי אביו או דודו; כי כל אחד משני הערבים יחתום על ערבות צד ג' בסך 30,000 ש"ח; וכי תופקד ערובה בגובה 5,000 ש"ח.

5.

מכאן הערר שלפני, בגדרו שבים העוררים וטוענים לבטלותו של כתב-האישום שהוגש נגדם ומוסיפים על כך את הטענה לפיה כתב האישום הוגש בניגוד להצהרת התובע שניתנה מכוחו של סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו -1996. בהמשך נטען, כי שגה בית-משפט קמא עת שקבע כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה, שכן להשקפתם, עדויותיהם של המתלוננים רצופות תמיהות ופרכות. לבסוף נטען, כי בית-משפט קמא נהג איפה ואיפה בעוררים, כאשר את העורר 2 שחרר לחלופת מעצר ובד בבד, הותיר את העורר 1 עצור עד לתום ההליכים נגדו. לפיכך נטען, יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

המשיבה סבורה כי הפגם שנפל בהגשת כתב-האישום אינו מצדיק את ביטולו ותומכת בהותרת החלטתו של בית-משפט קמא על כנה.

דיון

פגמים בהגשת כתב האישום

6.

סעיף 4 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971 (להלן:"חוק הנוער") קובע כי "אין

להעמיד לדין קטין יחד עם אדם שאינו קטין אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". מכוחו של סעיף 242א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן:"חסד"פ") רשאי היועץ המשפטי לממשלה לאצול סמכויות הנתונות לו על פי חוק לבעלי תפקידים המנויים בתוספת השלישית לחסד"פ. כפי שציין בית-משפט קמא, עיון בתוספת זו מעלה, כי את הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 4 לחוק הנוער, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לאצול לפרקליט המדינה או למשנהו; למנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה; או לפרקליט מחוז. אין מחלוקת כי בפועל הואצלה סמכות זו גם לפרקליט המחוז.

7.

במקרה שלפנינו, הוגש כתב-אישום אחד נגד שני העוררים – בגיר וקטין –

באישורה של ממלאת מקום פרקליטת מחוז צפון, שכן פרקליטות המחוז שהתה, בזמנים הרלוונטיים להגשת כתב-האישום, בחוץ לארץ. האם, כטענת העורר, יש בכך כדי להצדיק ביטולו של כתב האישום? להשקפתי, בנסיבות המקרה שלפנינו, יש להשיב על כך בשלילה. ראשית, טענה בדבר בטלותו של כתב האישום היא טענה מקדמית, אותה יש להעלות מיד עם הקראת כתב-האישום (ראו סעיף 149(3) לחסד"פ; י' קדמי " על סדר הדין בפלילים " חלק שני, בעמ' 937) או בשלב מאוחר יותר, ככל שניתנה לכך רשות מאת בית-המשפט (ס' 151 לחסד"פ). במקרה שלפנינו, לא הוצגה כל אסמכתא לכך שהטענה בדבר בטלותו של כתב האישום נטענה בפני הערכאה הדיונית במועד ההקראה.

גם לעצם העניין נראה, לכאורה, כי דין הטענה להדחות. לפי דוקטרינת הבטלות היחסית יש להבחין בין הפגם לבין תוצאות הפרתו. נפסק כי דוקטרינה זו תוחל גם בהליכים פליליים מקום בו הפגם שנטען בהם היה פגם של חוסר סמכות ככלל, וכאשר נפל פגם בקבלת הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום בפרט.

בהקשר זה נקבע, כי:"מבלי לקבוע מסמרות בעניין נראה, כי במקרה הרגיל, כאשר האיחור במתן האישור אינו רב וכאשר אין חשש שייגרם עיוות דין לנאשם, לא תהיה הצדקה לקבוע כי כתב האישום בטל מעיקרו" (ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל לא פורסם, השופט גרוניס). במקרה שלפנינו, אישורה של פרקליטת המחוז ניתן עם שובה מחו"ל, עוד קודם לישיבת ההקראה. בנסיבות אלה נראה, לכאורה, כי אין חשש לגרימת עיוות דין לנאשם, וממילא הטענה לבטלות כתב האישום אינה יכולה להתקבל.

8.

טענת העוררים לפיה כתב האישום נגדם הוגש בניגוד להצהרת תובע, נטענה באופן לאקוני וללא פירוט. לשם שלמות התמונה עיינתי בהצהרת התובע המצורפת לתיק ונדמה כי ההבדל היחיד בינה לבין כתב האישום טמון בכך שבכתב האישום יוחסו לעוררים עבירות נוספות על אלו המנויות בהצהרה. בכך אין, כמובן, כדי לפגוע בתוקפו של כתב האישום שכן נקבע כבר בעבר, כי התובע אינו נדרש – כתנאי בלעדיו אין –

למנות בגדר ההצהרה את כל העבירות שיוחסו לנאשם בסופו של דבר (בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

ראיות לכאורה

9.

כפי שציין בית-משפט קמא, הראיות הרלוונטיות המתייחסות לעצם קרות האירוע הן הודעותיהם של המתלוננים ושל המשיבים. הודעות המתלוננים נסקרו בצורה מקיפה

בהחלטתו של בית-משפט קמא אשר סבר, כי חרף קיומן של סתירות מסוימות בין ההודעות השונות, עולה מהן גרסה ברורה לפיה העוררים הם שתקפו את המתלוננים. לאחר שעיינתי בהודעות אלה, אני סבור כי מסקנתו זו של בית-משפט קמא מבוססת, ולא נמצאה לי עילה לשנות ממנה.

אכן, עיון בהודעות המתלוננים מעלה קיומן של סתירות מסויימות. כך, בעוד שבחלק הארי של הודעתו שב עומרי וחזר על טענתו לפיה העוררים הכו בו באגרופים, הרי שבהמשך הוא ציין כי העוררים תקפו אותו גם באבנים. בנוסף, בעוד שבהודעתו הראשונה מסר חסן כי ברכב בו נסעו העוררים היה אדם נוסף – שאדי חטיב (להלן:"שאדי") – הרי שהוא לא הזכיר את שאדי בהודעתו השנייה; בהודעתו הראשונה הוא לא התייחס לתקיפתו של ראמי אשר תוארה בהודעתו השנייה; ובהודעתו השנייה הוא פירט את אופן תקיפתו של עומרי, דבר שלא נעשה בגדרה של ההודעה הראשונה. אף מהודעתו של ראמי עולות סתירות מסוימות, וביניהן, העובדה שבהודעתו הראשונה מסר ראמי כי העורר 2 הוא שהגיע מאחורי עומרי וזרק לעברו אבן שפגעה בראשו ואילו בהודעתו השנייה הוא סיפר כי דווקא העורר 1 הוא שיידה את האבן לכיוונו של עומרי. אולם, סתירות אלה – אף בהצטרפן יחד – אינן מאיינות את הגרסה העולה מממכלול הודעותיהם של המתלוננים, המצביעה על כך שהאחריות לתקיפה מונחת לכאורה על כתפי העוררים, כאשר העורר 1 היה הדומיננטי מבין השניים ובא במגע פיסי קרוב עם המתלוננים ואילו העורר 2 יידה לעברם אבנים ממרחק של מספר מטרים. לכך מצטרפת העובדה שהודעותיהם של המתלוננים נתמכות בתיעוד רפואי ממנו עולה כי לעומרי וחסן נגרמו חבלות חמורות.

10.

בחינת הודעות המתלוננים אין בה די, שכן בשלב של בחינת ראיות לכאורית מוטלת על בית-המשפט החובה "לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם" (בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). לאחר בחינת קיומן של ראיות לכאוריות יבחן בית-המשפט "באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה. בשלב זה יש לתת את הדעת... לאופיין של הראיות הסותרות... האפשרויות של טעויות-אנוש מכל צד, מול תיאור הנראה על פניו וודאי יותר וכיוצא באלה שיקולים, שהם תוצאה של ארגון החומר שנאסף עד לשלב האמור ואשר הם תולדה של טביעת העין השיפוטית וניסיון החיים הכללי" (ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה , פ"ד לה(1) 359, 363).

11.

על יסוד אמות מידה אלה, בחנתי את הודעות העוררים. הגעתי למסקנה לפיה הגרסאות שנמסרו מפיהם אינן משנות את התמונה הלכאורית עליה עמדתי לעיל. העורר 2 טען, בהודעתו מיום 10.4.07, כי המתלוננים הם שתקפו אותו ואף ציין כי במהלך התקיפה עומרי החליק על המדרכה ונפגע בראשו. בשלב זה, טען העורר 2, הגיע העורר 1 לעזרתו, צעק עליו שיילך לביתו, ובכך הסתיים לדידו האירוע (הודעת העורר 2 מיום 10.4.07). למותר לציין, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שלא רק לעומרי אלא אף לחסן נגרמו חבלות. גרסתו של העורר 1 מעוררת אף היא, על פניה, סימני שאלה. בהודעתו מיום 10.4.07 מסר העורר 1

כי דקות ספורות לפני האירוע הוא שמע צעקות בין שלושת המתלוננים לעורר 2, וכאשר התקרב למקום ראה את עומרי שרוע על הכביש. לטענת העורר 1, בשלב זה הוא והעורר 2 עזבו את המקום וחרף הדברים שראה, הוא לא שאל את העורר 2 מה פשר האירועים להם היה עד חרף כך שידע שהעורר 2 היה מעורב – באופן זה או אחר – באירועים שקדמו לפציעתו של עומרי.

סיכומו של דבר, חומר החקירה, מלמד כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה לעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וכבית-משפט קמא אף אני סבור, כי אי-ההתאמות בין ההודעות שנגבו מן המתלוננים אינן מאיינות את קיומן של ראיות אלה ואף אינן מחלישות את עוצמתן במידה ממשית.

שחרור העורר 1 לחלופת מעצר

12.

טענת העורר 1 לפיה שחרורו של העורר 2 לחלופת מעצר צריך היה להוביל, מניה וביה, לשחרורו שלו לחלופת מעצר – אינה יכולה להתקבל. זאת, בשל המסכת העובדתית השונה המיוחסת להם, ממנה עולה, לכאורה, כי באירוע התקיפה העורר 1 היה הדומיננטי מבין השניים. לכך יש להוסיף את היותו של העורר 2 קטין (השוו: בש"פ 8639/06 בסטיקר נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 7008/06 תוראקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 5023/06 אוזן נ' מדינת ישראל , לא פורסם). שאלת שחרורו של העורר 1 לחלופת מעצר צריכה להיבחן, אפוא, על יסוד נתוניו האישיים והמסכת העובדתית המיוחסת לו עצמו, ולא די בהשוואה מוכנית לעורר 2. אין חולק, כי המעשים המיוחסים לעורר 1, כמו גם תוצאותיהם, חמורים ביותר. לכך, מצטרפת ההתרשמות לפיה המעשים נעשו, לכאורה, על רקע של מה בכך. מסכים אני כי העבירה המיוחסת מבססת עילת מעצר. יחד עם זאת, על בית המשפט לשקול בכל מקרה, גם בעבירות חמורות, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שימוש בדרך של חלופת מעצר. נוכח עברו הנקי של העורר אני סבור כי יש לבחון שאלה זו לאחר שלפני בית המשפט קמא יונח תסקיר מעצר של שירות המבחן.

13.

אני מקבל אפוא את הערר במובן זה שעניינו של העורר 1 יוחזר לבית-משפט קמא, אשר יורה לשירות המבחן לבחון קיומה של חלופת מעצר שתיתן מענה למסוכנות הנשקפת מן העורר. עם קבלת התסקיר, ישוב בית-משפט קמא וישקול את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. יודגש כי אין בהחלטה זו כדי לנקוט עמדה בשאלת שחרורו של העורר 1, וכי החלטה זו תתקבל על ידי בית המשפט קמא, לאחר שיונח לפניו תסקיר שירות המבחן.