בש"פ 7008/06 ממדוח תוראקי נ. מדינת ישראל

1.לגרסת בא-כוח העורר, המתלונן בפרשה זו, פואד אלמחתסב, הטריד במשך תקופה ממושכת את משפחתו של העורר, ובעיקר את אחותו בת השש-עשרה. נראה כי בשלב כלשהו פקעה סבלנותו של העורר, ועל פי גרסת המאשימה, בתאריך 26.7.06 בשעת ערב, הוא נסע ברכב עם אחר, וכאשר הבחינו במתלונן עצרו לידו. העורר ושותפו פתחו את תא המטען, ונטלו משם סכין מטבח גדולה ושרשרת ברזל. המתלונן שהבחין בכך נמלט מן המקום, אולם העורר ושותפו לא הרפו ממנו, רדפו אחריו, ומשהשיגו אותו דקר אותו העורר באמצעות הסכין 4 פעמים בחלקי גופו השונים, בעוד ששותפו מכה אותו באמצעות שרשרת הברזל. ועוד נטען, כי כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן פצעי דקירה באזור הריאה והוא נזקק לנקז נשימתי. כן נגרמו לו פגיעה בכליה ובשריר הישבן. המתלונן פונה לבית חולים, שם אושפז לצורך קבלתו של טיפול רפואי.

בגין כל אלה יוחסה לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, היה מוסכם על הכל כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה אשר עשויה לבסס את הרשעת העורר בעבירה שיוחסה לו. מסקנה נוספת שהתבקשה מכך היא שנגד העורר קמה עילת מעצר (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדיון הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996).

לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים שהכין שירות המבחן, הוחלט לשחרר את שותפו של העורר לחלופת מעצר, בעוד שהעורר עצמו נעצר עד תום משפטו.

3.בערר שבפני מלין העורר על מעצרו, ועל אפלייתו לרעה, כטענתו, ביחס לשותפו.

הטענה בדבר אפליה אינה מקובלת עלי. הבסיס להחלטה לשחרר את השותף היה ממצאו של בית משפט המחוזי לפיו העורר היה הדומיננטי בפרשה (עמ' 7 להחלטה). יתירה מכך, בעניינו של אותו שותף נקבע עוד, כי אף שנכח בזירה, ספק אם אם יש ראיות מספיקות לכך שהוא אחז במתלונן והכה בו בשרשרת הברזל. נוכח כל אלה סבר בית המשפט המחוזי כי מסוכנותו של השותף פחותה מזו של העורר, ועל כן ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

באשר לעורר - בחנתי את נימוקי הבקשה ואת טיעוני הצדדים, ולא מצאתי כי בית המשפט המחוזי נתפס לתוצאה שגויה. התרענו בעבר וחזרנו והתרענו כנגד השימוש הגובר בסכינים ובמכשירים חדים כדי ליישב סכסוכים. המציאות של השנים האחרונות מלמדת, כי את מחיר השימוש הנמהר בכלי משחית שלמו רבים בחייהם, ואחרים נותרו פצועים ונושאים צלקות על גופם. מתוך אותה השקפה חזרנו ושיננו כי יש להחמיר בעונשיהם של מבצעיהן של עבירות מסוג זה, באשר לא רק הפרת חוק יש במעשים אלה, אלא גם ביטוי קיצוני של זילות בחיי אדם. למרבה הדאבה, נראה כי מסר זה לא נקלט דיו, והעורר הוא דוגמא אופיינית לכך. מי שנוטל סכין ודוקר אדם שוב ושוב, מעיד על עצמו, גם אם עברו נקי ואורחותיו היו עד כה תקינות, כי גלומה בו סכנה של ממש לציבור. כזה הוא העורר, ועל כן לא ראיתי מקום לשנות מההחלטה לעוצרו.

הערר נדחה.